*בואו נתבונן על התלונות הרווחות כיום* :
התלונות הרווחות היום *בקרב הנשים* – מקצתן... ויש הרבה
*מכון לה וידה*

* לא סומכת על גברים!
* גבר בבית – זה כמו לטפל בעוד ילד...
* רוצה להתחתן... אבל אחוזי הגירושים כל כך גבוהים... אני מפחדת.
* הגברים של היום, לא ממהרים להתחתן... להם יש זמן...

*וגם הגברים מתלוננים*:

* אני לא מבין מה היא רוצה? מה שאני לא עושה, לא טוב לה...
* הן שם, אבל הלב שלהן... אטום! הן לא מתמסרות – לא באמת.
* בהתחלה יש להן חשק – אחרי החתונה... ואז הילדים... הכל משתנה...

כבר מהתלונות, רואים איך כל צד מתבונן על המציאות ממקום מאד שונה.
מה נשאר כמו פעם?
נשים עדיין רוצות ילדים... אני מדברת על הזדקקות מתוך הנשמה – הזדקקות מההורמונים
גברים עדיין רוצים את החופש שלהם... ( ולנשים עדיין קשה עם זה...) - היום גם הנשים רוצות חופש, אבל התייחסות משמעותית לזה, במאמר אחר...

מה השתנה?

הנשים רוצות גם קריירה, יותר עצמאיות, יותר בשליטה (פחות מתמסרות)
הגברים יותר בסימטריה עם האישה, פחות אצילים (גם הם פחות מתמסרים).
אז מה קרה לנו? למה כל כך קשה לנו להתמסר היום?
למה פחות שומעים על סיפורי אהבת אמת ? למה למרות שהתקרבנו בהתנהלות– התרחקנו באינטימיות?
החברה שלנו היום חומרית, הישגית, פונקציונלית, אינטרסנטית. קיים הרבה פחד.הנשים מפחדות להתמסר לגבר :
אם הוא לא יהיה שם כשאתמסר לו? אם הוא ינצל אותי? ואם הוא לא ייקח אחריות ויברח? ואני אשאר עם כל האחריות, אחריות על גידול הילדים, על הפרנסה... לבד...

הגברים מפחדים להתמסד – ואם היא תיקח ממני את החופש שלי לחיות את חיי בשמחה וברצון עם שקט ופשטות?
ואם היא תנסה לשנות אותי? ואם היא תנסה לנהל לי את החיים? אני אוהב את עצמי כמו שאני... ואם אתן את הנשמה ובסוף היא תיקח לי את ילדיי ותיעלם?
פחדים ממשיים, שומעים הרבה סיפורים כאלה.

אז הנשים והגברים היום שומרים היטב על הלב שלהם. קשה לכבוש לב של אישה – ובוודאי קשה לכבוש אותו לאורך זמן.
קשה לגרום לגבר להתאהב, לפתוח לו את הלב... וקשה לגרום לו להתמסד ולהיות מסור ונאמן.

למה זה כך?
יש פה את הביצה והתרנגולת – מה הוליד את מה?
הגברים של היום נוטים להתנער מלקיחת אחריות, מלקיחת ערכיים גבריים. הם מנסים לדחות את החתונה... נוח להם להתחלק עם האישה, במטלות ובאחריות. הם פחות רצים לגונן על הנשים. הנשים פחות מתמסרות. יותר בשליטה. וכבר לא רוצות להתמסר... לא רוצות שיגוננו עליהן. הן רוצות את הסימטריה. הן רוצות להישאר בשליטה. האם הן כך בגלל שהן לא סומכות על הגברים של היום? ישנן נשים שממש לוקחות על עצמן את התפקידים הגבריים בבית - האישה היא המפרנסת העיקרית. היא הדמות המחנכת הקשה עם הילדים. היא סוגרת את החוזים עם עורכי הדין. היא הולכת למוסך. היא תוקעת את המסמר בקיר. במצב הזה, האישה תרגיש לבד...

איפה הזוגיות? אז ברור שזה לא שחור לבן. היום לכל זוג יש את הדרך שלו להתחלק במטלות המשפחתיות. וזה ממש כך - החיים הזוגיים מאד סביב חלוקת המטלות. *ומה עם האהבה? נזכרים באהבה בנופשים - פעמיים בשנה*...

*על מה עיקר המתחים היום בזוגיות*?
האישה מרגישה שהיא צריכה לעשות הכל. גם קריירה וגם בית. ושהגבר לא מבצע כהלכה את המשימות. הגבר מרגיש שלא מעריכים אותו, שהנוכחות שלו והוויתורים שהוא עושה בעבור המשפחה והאישה מובנים מאליהם. הגבר מרגיש שהאישה שלו לא סומכת עליו עד הסוף. הוא גם מתוסכל מכך שהיא אינה מאושרת. הוא חושש שאולי זה בגללו. מאחר והאישה בשליטה כל הזמן, היא חווה קושי, אחריות, כבדות, כל אלה פוגעים באושר הפנימי שלה, בשקט שלה, ביכולת שלה להיות ברכות – כלפי עצמה, כלפי הילדים וכלפי הגבר שלה. קיים תסכול אצלה ואצלו. כך נוצר מרחק ביניהם – מרחק שעלול לגדול אם לא יטופל כראוי.

*האם האישה יכולה להיות באמת מאושרת, מתוך תוכה כאשר זה המצב* ?
האם האישה יכולה באמת לאהוב אהבת אמת את הגבר שלה כאשר היא זו שצריכה להיות "הגבר" בבית?
האם הגבר יכול לממש את עצמו כגבר בזוגיות כזו? *האם הגבר מרגיש טוב עם עצמו*? *נאהב*?

נמשיך להתבונן -
למה בעיקר הנשים "נקרעות" בין הבית לעבודה ?

הנשים מחוברות לילדיהן בתבור, גם פיזית וגם רגשית. חלק ממהותן היא לגדל את ילדיהן עם אהבה ללא תנאי ועם כל מה שהן יכולות להעניק לילדים. זהו צורך כל כך עמוק ובסיסי בטבע הנשי, שכאשר אישה נאלצת לצאת לקריירה שלה, אחרי לידה בעיקר, אבל גם אח"כ, היא ממש נקרעת בתוכה ...

בואו נתבונן יחד על הגברים
החשיבה שלהם יותר לוגית, קווית, פשוטה. גם מבנה אישיותם יותר פשוט. החיבור שלהם לילדיהם בא ממקום של אחריות, של מתן מסגרת וחינוך. בד"כ הגברים נקשרים לילדיהם אחרי שהם נולדים, ולעיתים אפילו רק אחרי שהם גדלים קצת ויוצאים מתקופת התינוקות. הגברים הם "הציידים", הם יוצאים לקריירה שלהם, מתמסרים לה, וזהו. הם מסוגלים לגבור על המון משימות מורכבות בקריירה שלהם, אבל בבית... שם קשה להם בהרבה...

מה צריך להשתנות ? איך אפשר להחזיר את האהבה למסלול?

*ברור שהשינוי חייב להיות משני הצדדים. ברור שהשינוי חייב להיות מהבטן הרכה... מתוך התובנות העמוקות... מתוך רצון אמיתי וכן לשינוי מהבסיס לטובת הקשר ורענון האהבה. *קודם כל חשוב לשפר את התקשורת וההבנה בין המינים*...

איך אפשר לתקשר טוב יותר? כאשר גברים יבינו יותר לעומק מי הן הנשים, מה מניע אותן, כיצד הן פועלות, יקל עליהם לתקשר איתן. כאשר נשים תבינה יותר לעומק מי הם הגברים, מה מניע אותם, מה חשוב להם, איפה קשה להם, ואיך להשתמש בעוצמה הנשית שלהן, יקל עליהן לתקשר איתם. יותר מכך, נשים דרך החיבור לעוצמה הנשית שלהן תתגברנה על הפחדים שלהן, עיניהן תפקחנה – הן תראנה מי זה הגבר הזה, ואם הוא גבר ראוי- הן תאפשרנה לעצמן להתמסר לו. מפה מתחיל השינוי. השינוי המשמעותי יתחולל כאשר נשים תתמסרנה לטבע שלהן ולא תתנגדנה לו! כאשר נשים יוכלו ממש להנות מהעוצמה שלהן וממי שהן מבלי להילחם בעצמן כל הזמן... כאשר נשים יבואו ממקום רך יותר, מכיל, רואה, עם עוצמה נשית להבדיל מעוצמה גברית, כל הזוגיות תתרכך. הגברים ירגישו אהובים, ירגישו מכובדים, ואז הם ירצו להתאמץ ולקחת על עצמם יותר אחריות, יותר יציבות, יותר בגרות. הם ייקחו על עצמם יותר ערכים גבריים. כשהנשים ירגישו שוב שהגברים חוזרים להיות משמעותיים, אחראיים, גבריים, הן תרשנה לעצמן להתרכך ולהתמסר עוד קצת... וכך האהבה תחזור לסדר היום...
נשמע פשטני? נשמע אוטופי מידי?
התבוננו בעומק הדברים, במגמה שלהם. כאשר אנו נזכרים בתחילת הזוגיות, בניצוץ הראשון, באותו גרעין של אהבה , אנחנו מחזירים את הברק לזוגיות. כל צד ירצה לפרגן ולתמוך בצד השני. כאשר האישה מתפקדת גם כאמא, גם כאישה, גם כאדם זה האידיאלי עבורה. זה אכן דורש ממנה תעצומות נפש, מעמסה אולי גדולה מבעבר, אבל מצד שני המימוש העצמי בכל המישורים מתגמל מאד! במצב הזה , הגבר בהחלט יכול לקחת חלק בשמחה ובאהבה במשפחה ובו זמנית לממש את הגבריות שלו במשפחה – לרצות לתרום את חלקו בדרכו שלו. (וכשגבר רוצה לתרום – לא חסרות הדרכים... ).

כאשר האישה מתוך החוכמה הנשית שלה, יודעת לתת לגבר שלה את המקום שלו, לשמור עליו – על השקט שלו ועל החופש הבסיסי שלו, זהו קלף מנצח. במצב זה אין סימטריה. האישה תיקח על עצמה יותר מטלות בבית, כי היא בנויה לזה. הגבר ייקח מטלות אחרות שבהן הוא טוב. היא תשמור על הגבר שלה כך שירגיש טוב בבית, שירגיש שמכבדים אותו, שיש לו את החופש והשקט שלו בתוך הבלגן המשפחתי. כאשר הגבר מרגיש טוב בבית, הוא יוריד לאישה שלו את הירח... הוא ירצה לעשות בשבילה ולהעניק לה – לא כי היא אמרה לו... אלא כי הוא רוצה!

כאשר האישה מבינה את מגבלות הגבר שלה, את אותן נקודות רגישות שלו. וכאשר הגבר לומד את הרגישויות של האישה שלו, שם יש תקשורת והדדיות. שם יש הרמוניה, שם יש זוגיות, שם נשמרת האהבה! אני מאמינה דווקא בשונות. אני מרגישה שגברים ונשים עוצמתיים יותר דווקא כשהם שונים זה מזו ואז גם שומרים על המשיכה הטבעית טוב יותר. כאשר אנו נעשים דומים מידי, והתפקידים שלנו במטלות המשפחתיות נכנסות ל"סימטריה" של שווה בשווה, משהו שם הולך לאיבוד... היתרונות היחסיים נעלמים, הסימביוזה הטבעית של 1+1=3 נעלמת...

כאשר אישה מודעת לעוצמות שלה ונותנת משם מקום לגבר שלה עם העוצמות שלו, מתקבל שם משהו חזק. כאשר יש מקום גם לחולשות, כאשר מקבלים באהבה את השונות, את הרגישויות, מגבים זה את זו , *והכי חשוב – אוהבים*, זה השילוב המנצח. לפעמים נדמה לנו שיש מלחמת מינים... חשוב לצאת משם. אנו מאבדים שם ... מאבדים את האהבה... את ההזדקקות מתוך השונות, מתוך ההשלמה. פעם המשפחה הייתה מאד ביחד – כחמולות. *היום התא המשפחתי הקטן הוא התא שהולך יחד, וחשוב לשמור עליו חזק, חשוב לשמור עליו בריא, חשוב לשמור בו על ההרמוניה, על החברות, על האינטימיות, על העוצמה של ה"ביחד*".

לשם נוכל להגיע מתוך הבנת צרכי המין השני, מתוך הבנת השוני, מתוך הבנת החולשות, הנקודות הרגישות, ומתוך ההתחשבות, *מתוך האהבה לצמוח ולשמור על הקן הרגיש הזה*.
אני מאמינה בזוגיות. אני מאמינה בשונות כעוצמה. למרות הקשיים הרבים בשמירה על ההרמוניה לאורך זמן בזוגיות – על תוותרו על החלום! המאמץ שווה! *אישה וגבר בתוך זוגיות חזקה הם חזקים בהרבה מאשר כשהם לבד*.
היום מחקרים הראו שהם אפילו חיים, חיים ארוכים יותר. אבל חשוב שיחיו גם חיים מאושרים יותר! *אני עדין מאמינה באהבה... באהבה שכל אחד רוצה לעשות למען האחר. שרוצה להגדיל ולהעניק לבן זוג*.
שקיום היחסים לא נזנח למקום האחרון בסדר היום, ומכאן מאבד מערכו וממקומו... *אלא מקבל מקום של כבוד בתוך סדר היום למרות כל הקשיים הלוגיסטיים של משפחה מרובת ילדים ומשימות*...