היא סיפרה שכשהייתה ילדה צפתה בקוסם בפעולה. היא ראתה אותו מכניס לכובע יונים מדומות, מנייר, ומוציא ממנו יונים אמיתיות, מעופפות. היא נמלאה בתשוקה עזה לעשות כמוהו. היא חייבת להצליח! היא פנתה לאמא שלה שתעזור לה. גם אני רוצה להוציא יונים מהכובע! מכירות נחישות ילדית כזאת? מה הייתן עונות לילדה?
אני אולי הייתי אומרת ש... או מסבירה ש... או מלמדת את הילדה ש... או שופכת עליה דברי חוכמה אחרים ![]()
האמא המדוברת לא נשאה שום דברי חוכמה והסבר באוזני הילדה. היא קיבלה את רצונה, והן ניסו. מצאו כובע מרשים מספיק, הכינו קיפולי נייר, הכניסו, הוציאו, לא עבד... האמא הציעה: אולי זה בגלל שהוצאנו ביחד? אולי תנסי רק את? כששוב לא הלך העלתה הצעה אחרת. ביחד הן עבדו על הניסוי הזה מכל זווית אפשרית, ושוב ושוב, עד שהילדה אמרה: זה אף פעם לא יצליח. נמאס לי. בואי נעזוב את זה.
עשרות שנים אחר כך היא נזכרת בשעת האיכות הזאת בערגה, וגם אותי כשומעת הסיפור ריגש מאוד. ניסיתי לחשוב למה, מה כל כך מיוחד בתגובה של האמא, עד שהבנתי - הרי זו הדגמה חיה של סיפור ההינדיק. האומץ הזה להסכים לוותר על כל החוכמה המופלאה שצברנו, להניח את זה בצד לזמן-מה, ולראות דברים מבעד לעיני ילד קטן, זו המנהיגות בשיאה ובעוצמתה בעיניי. בכל פעם מחדש מפליא אותי לגלות איך המנהיגות הזאת לא שואבת את המנהיג לעולמו של המונהג (אבל כן מעשירה קצת גם את עולמו...) - אלא מצמיחה את המונהג, ופוקחת את עיניו. היפוך שכזה...


