אני מסכים עם ההתחלה,
צריך לבחון את הבחור בעצמו, מה הוא בחר לקחת מהמשפחה שלו.
אבל לא לפסול אוטומטית בגלל שהמשפחה עם אופי מסויים.
ולגבי הסוף
מזל שיצחק ויעקב חשבו אחרת..
לדעתי זה בחירה של הזוג אם לתת למשפחה להשפיע להם על הזוגיות.
חבל להפסיד בחור טוב רק בגלל שיש בעיות במשפחה שלו.
הם חיפשו (או שחיפשו בשבילם) מישהי ממשפחת אברהם.
זה לא הדיון פה.
איך זה שיצחק ויעקב לא חששו ממשפחת לבן.
איך זה שאברהם שלח את אליעזר לשם?
משפחה שונה אגב, אני מוכן לקבל- כי זה לא מפריע לי
אבל אם זו משפחה שיש של מריבות קשיחות ועצבים, אני בורח כמה שיותר מהר.
זה משפיע. ואני מכיר מקרוב...
אולי אם זה יהיה ממש רחוק ממה שהורגלתי אליו יהיה לי קשה.
בעזרת ה' אני אחשוב על זה יותר ואז אשתדל לענות.
אבל אף פעם לא הייתי נשואה, אז אולי אני טועה בשיקול שלי..
אם המשפחה רק שונה מנטלית ויש מודעות של בני הזוג להבדלים ולעבודה שזה ידרוש כי לא משנה כמה הוא/היא נהיו ישראלים/אשכנזים/ספרדים/אירופאים או כל דבר אחר שמתאים לכם אנחנו עדיין מושפעים מהמשפחה שלנו ותמיד יהיה את המקומות שבהם אנחנו עדיין לא... ותהיה עבודה. אממה אם הבחור/ה טובים והמשפחה טובה ממש לא כדאי לפסול על זה.
אם המשפחה שונה מבחינה רוחנית והבחור/ה באותו רמה רוחנית שמתאימה לכם גם לא כדאי להוריד בגלל זה.
אם במשפחה יש בעיות של מריבות, ניתוק קשרים, קפדנות יתר, התערבות בצורה מוגזמת בחיים הפרטיים, וכל בעית אישיות אחרת שמשפיעה על איכות המשפחה כמשפחה- כדאי לשקול בצורה רצינית איפה זה משפיע על הבחור/ה ואיך אפשר להתמודד עם זה ולבדוק האם זה ביכולות שלי או שזה רק יגרום למשפחה שאני הולך/כת להקים להיות מפורקת וכו'. את ההתייעצות הזו כדי לעשות עם מישהו חכם ונייטרלי שלא מאוהב או מתנגד לבחור/ה המוצעים.
זה גם שאלה מה רמת המודעות של הבחור\ה
ברור שיש השפעה במידה מסויימת מהמשפחה על הבחור, אבל כל אחד הוא עומד בפני עצמו. ובכלל לאו דווקא קשור. וביחד עם הבחור בונים משפחה חדשה.
יש השפעה של המשפחה על החיים, זה ברור. נחמד ונעים כשהמשפחה טובה ונעימה - ברור! וזה מקשה כשהפוך - ודאי! ואני חושבת עדיין שאם הבחור מתאים ורצוי ואהוב מצד עצמו - אז כדאי לספוג את זה. מספיק קשה למצוא בן זוג.
ולמה הכוונה "שיש לו בעיה במשפחה"? באיזו משפחה אין שום בעיות?
גילוי נאות: הנ"ל נכתב על ידי מי שב"ה מחבבת מאוד את המשפחה של בעלה (אבל זה לא אומר שאין להם "בעיות". גם במשפחה שלי יש. כאמור, למי אין?)
ברור שזה לא שיקול שיכריע אם אתחתן איתו או לא
(אם הוא מתאים לי אז המשפחה לא שיקול)
אבל אם יגיעו שתי הצעות ברור שאעדיף הצעה אחרת
בסופו של דבר, תרצו או לא,
משפחה היא דבר משמעותי בחיים
יש לי חברה שההורים של בעלה מאוד לחוצים, מאוד מתערבים
(אפילו לא מדובר על רמה דתית שונה)
והיא ממש סובלת
אני בא מבית רוסי חילוני ואישתי באה מבית אמריקאי קונסרבטיבי.
איך שאנחנו עכשיו - לא קשור בשום צורה לבית ממנו הגענו.
שהמשפחה התערבה נגד, המשפחה ניצחה בסוף.
אמנם אנחנו, כאנשי אמונה, לא בונים על סטטיסטיקות, אבל הרעיון הוא שיש לקחת את זה בחשבון.
וזה מאוד תלוי בזוג, במציאות המסויימת.
לא לחינם חז"ל אמרו שצריך לבדוק את המשפחה.
הישמעאלים בעיקר חיו כשבטים נוודים פרט לכמה תרבויות עקומות בחצי האי ערב שספק אם היו ישמעאליות.
לכן, אני לא רואה מאיפה לך לומר את זה על על דבריהם. לא זכורה לי מציאות חמולית בגמרא.
בכל אופן, זה לא רלוונטי לדיון, כי היום אין תרבות חמולית ועדיין במבחן התוצאה ההתערבות של המשפחה מקשה מאוד וברוב המקרים גם מנצחת.
אבל פחות חכם ממני,
אשמח לשמוע את המלצות החכמים אם להמשיך איתו או להיפרד.
מרמת ההערכה כלפי האיש שלה.
אם את לא מצליחה להעריך אותו עכשיו, אין סיבה שזה יקרה אח"כ, אלא אם כן טעית לגביו.
אבל לא ממליצה למישהי להתחתן עם מישהו שהיא מחשיבה בעיניה כפחות חכם ממנה.
כמה מקום הלימודים במהלך השנים לדעתכם משפיע על האישיות ,רמה התורנית, וההשתייכות החברתית בתוך הציבור כיום?
ואם כן אז האם ראוי לומר לשדכן שאני רוצה להכיר בחורה שלמדה במוסד הספציפי הזה או לפנות לאותו מוסד ולשאול על בוגרות שבאזור הגיל שלי פחות או יותר?
(לא רק מדרשות נכללות כאן אלא גם אולפנות)
ובכלל מה מגדיר סגנון של השקפה בציבור שלנו?
(עד גבול מסוים)
אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי
וכמובן המוסד מחזק את העניין
אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.
לק"י
והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.
לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.
אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.
לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה
לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.
גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.
מה שכן-
זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן
(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)
מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'
ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.
אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?
לק"י
עד לגיל 20+
הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.
זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.
מישהו שמע על זה פעם בהקשר של חתונות? הבנתי שזה אומר כאילו שבתוך קבוצת חברות/חברים כשמתחיל איזה גל של התארסויות אז ה"נותרים" יכולים לקבל החלטות שנובעות מתוך לחץ חברתי ופחד "להישאר מאחור". כלומר, הם עלולים להתארס, גם אם יצאו עם מישהו הרבה זמן, מהסיבות הלא נכונות, אם מישהו שלא בהכרח מתאים להם, רק בגלל שהם לא מסוגלים להשתיק את הסביבה. שמעתי על זה מחברה בשבת בהקשר של איזה מישהי אחרת וזה פשוט טלטל אותי...מה דעתכם? זה באמת קיים ואנשים מצטערים על זה אחר כך?
גם לחיוב וגם לשלילה
רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.
מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית
ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)
ולזכור עבודת המידות.
לא רק בחתונות
בכל נושא
אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.
יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..
ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:
האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.
הן מחפשות משהו עמוק יותר חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.
לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.
האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.
אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה
בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.
בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.
( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..
זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..
אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/
האמת,שקצת נמאס לי
אני יוצאת כבר תקופה, בת 22
ודי נמאס לי.
אין לי כח עוד פעם,שניים -שלוש דייטים
ואז זה לא מתאים,
כי החלומות שונים
כי סגנונות התקשורת לא מתאימים
סתם כי זה פשוט היה מוזר.
בסדר, כל קשר מדייק אותי. וזה אמיתי,
אבל נמאס לי לקבל דיוקים, אני פשוט רוצה למצוא את האיש שלי, את הדרך שאני עושה לבד, לעשות עם עוד משהו
נמאס לי לצעוד לבד בדרך, לפעמים אני מרגישה שגם הקב"ה איתי. אבל לא מעבר לזה,
ונמאס לי לשמוע עצות, ביקורת, תנסי לראות את..., מה הבעיה שלך עם..., אני רוצה משהו שיחלום חלום דומה לשלי, שהבית שלנו ילך לאותו מקום, בסדר. יש לי קצת חלומות לא קונבנציונלים, אבל יש לי חלום, ונמאס לי לחלום אותו לבד.
קיצר, אחרי הפריקה והתסכול - איך ממשיכים לשמוע עוד הצעות? לא רוצה לצאת לעוד הפסקה בין דייטים, אבל אין לי כח לעוד קשר שיגמר.
אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.
סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה 
ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.
את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.
אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.
הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים
אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.
אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.
בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.
תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה
שאת נאמנה לדרך שלך .
יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.
ועכשיו,
שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.
אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.
רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -
'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.
הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...
וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.
לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...
אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...
ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...
אֲת.
אני, חרדי במקור, וכיום, ברוב הדברים נוטה יותר לכיוון הדתי/דתי תורני, דווקא כי בהרבה מובנים הדתיות שלהם נראית לי חזקה, אמתית ואותנטית יותר.
אבל אחד הנושאים המאתגרים, הוא נושא "שמירת הנגיעה", יכול להיות שלחלקכם זה נושא נדוש, אבל אותי מפתיע היחס הרווח ל"שמירת נגיעה", כאילו מדובר באיזו חומרה בסגנון של הקפדה על צאת השבת לפי ר"ת וכיוצא בזה.
הנה דוגמאות:
למיטב הבנתי, נגיעה של חיבה בנידה היא איסור דאורייתא, ואם אני זוכר נכון, לפי המשנ"ב זה יהרג ואל יעבור (יכול להיות שלא זוכר נכון).
אני מפספס פה משהו?
אני לא בא להוכיח, וגם אני בעצמי לא צדיק גדול, אבל עדיין הנושא מאתגר ומעסיק.
פשוט התירו.
למה? כי גם החברות ככה.
וזה נראה לי לא כזה נורא.
ומה הפוסקים אומרים?
לא יודעת
הם סתם מחמירים
הם לא מכירים את המציאות
האמת לא חשבתי על זה בכלל, זה גם לא מעניין אותי, אני דתייה מכח האנרציה. מה שיוצא.
*נתתי דוגמא של אישה בהקשר של הלבוש. לצערי מכיר לא מעט גברים כאלו. אני גר וחי בסביבה תורנית, אבל בצבא ובמילואים נתקלתי בזה הרבה.
אם לא, ממליץ לכם לשאול את הצ'אט.. נשמע אחלה דבר.
אלגריה,
הרמוניה בגן,
נסיה,
ארץ.
(לחורף)
כמו כן, האם אתם יודעים אם מומלץ או לא לפנות דרך סוכנים כגון מאורסים-מאורסות או אחרים?
אלגריה
נסיה
אבל אלו היו חתונות קיץ
הייתי בחתונת קיץ והיה מאד נחמד
בחורף אני לא יודעת איך זה.
בגלל האיזור, לא מאוד קר שם בחורף .
יש גם מקום בחוץ (כסאות ושולחנות) שכנראה הם מסתמכים עליו כחלק מהאולם
אולי תשאל ממנהל האולם/ אנשים שמכירים מי שהתחתן שם בחורף טלפון של זוגות שיוכלו לתת לך התרשמות מדוייקת יותר .
האולם קטן, 400 - 350 איש.
מעריך את הבדיקה.
נבדוק אם רלוונטי
שלא יהיה אופציה בפנים?
לא תמיד יש גשם בחורף ולא תמיד כה קר
ונבחר באותו יום או יום לפני
בס"ד
היה מאוד יפה, זכור לי כקצת קטן (לפחות ברחבה של הבנות) ואני לא יודעת מה טיב האוכל כי הייתי בחוץ במהלכו בגלל עוצמת המוזיקה והאורות המהבהבים.
כן אציין שמנה שם עלתה די הרבה לפני 7 שנים...
מעניין, המחיר שראיתי לא היה ממש גבוה
לפני דייט ראשון, כשהעניינים נהיים רציניים, וגם לפני רגעים גורליים אחרים בחיים
אני ממש בלחץ, לא חרדה, אלא מתח חזק מכובד ההחלטות, מהסיכונים והסיכויים.
והלחץ הזה משפיע על כל הגוף.
בעיקר כאבי בטן. חוסר תאבון רוב הזמן, אבל עדיין יש מידי פעם תחושת רעב שמכריחה אותי לאכול קצת ואז הבטן עוד יותר מתבלגנת.
תחושה של מתח פיזי ומופשט במרכז הגוף ולפעמים גם בידיים וברגליים.
קשה להרדם ממחשבות ומתח פנימי.
אני אוכלת פחות מהרגיל, מרגישה לא בטוב, וקשה לי מאוד להתרכז ברמה שזה פוגע לי בלימודים.
מה עושים עם זה? זה מוכר? יש דרכים להרגיע את הגוף?
בדרך כלל אני בן אדם מאוד הגיוני, בשליטה, אבל הגוף ככה מגיב ללחץ בלי לשאול אותי
