היא הכי חשובה וראשונה מכל דבר אחר

ולא יוצאים כמו שנה ראשונה או פחד וכ

תבקש מהמנהלה להוסיף לאחת הקטגוריות לאום ומגזר ועדה. איזה אנטישמי אתה. סליחה. זה מזעזע

בלבד.

מלחמת מצוה הכל יוצאים.

כלומר, שאכן מה שנאמר על מי שאירש אשה וכן על הירא ורך הלבב, זה נאמר על מלחמת רשות. לא על מלחמת מצוה. לכן, אין לכך שייכת לנושא הנידון.

לגבי הנושא של "טוב ויפה לביהמ"ד".. לגמרי לא רק ככה. זו הלכה למעשה. 

לומר ש"רוב בציבור ממשיך בשגרת חייו", זה לא נכון. הנושא של המילואים, מתחלק בין הציבור, כל אחד בזמן אחר. הצבא אינו מגייס למילואים את כולם ביחד. ובוודאי שיציאה למילואים, לפי הסדר שהצבא קובע - זה חלק ממלחמת מצוה.

זה שיש המשתמטים מכך - יש גם משתמטים משמירת השבת ומעוד מצוות, לצערנו. אם כולם ינהגו כך - לא תהיה הגנה לעם ישראל, שכידוע הקב"ה ציוה על כך, ולא לסמוך על הנס. כך שזה נושא מאד מעשי.

לא הבנתי מה הקשר לסולידריות שהיתה במלחמות ישראל - ומכל מקום, גם כיום, כאשר יש מצב חירום, יש סולידריות אמיתית לגמרי; כאשר יש רגיעה, אז עולם כמנהגו נוהג. כך בדיוק היה בעבר, סביב כל מלחמות ישראל...

ולא נכון ש"בעבר" היתה סיבה ל"נשים של" ו"אימהות של" (למה רק אימהות.. אבות נוגעים בדבר לא פחות..) להיות מוכנות להקריב יותר. המילואים היו בדיוק כמו היום, וחילוקי דעות בציבור היו בדיוק אותו דבר.

ואם יש כאלה שבעבר היתה להם יותר נכונות - זה ענין של בחירה.

אגב, להתרשמותי, אדרבה, היום יש נשים צעירות שמוכנות "להקריב" לצורך השירות למען עם ישראל, לא פחות מבעבר, אולי יותר. אפשר לראות אפילו בשרשור הזה..

הקב"ה- כל מילה מיותרת

החוק-כי הוא יכול לסכן/ת את המשפחה- נגיד לצאת לעקיפות מסוכנות בכביש וכו או בעניני חוק יכול לשבת בכלא המשפחה גם נפגעת

ויש כאילו פחדנים. היא או הוא לא משנה. יש פחד אז לא הולכים

מה זה "ראינו מה עוזר הצבא"? איפה את חיה? איזו כפיות טובה היא זו?

מה זה "אפילו על חמאס לא יכולים"? את עובדת בשירות האויב?

מי לדעתך שיגר טילים של כיפת ברזל שירטו טלים אפקטיביים של האויב? 

מי תקף בעזה? לא הצבא?..  מה זה "הדרום המותקף"?... לכל דבר יש איזה "פיתרון קסם"? אולי יש למי שמנהל את המדינה עוד כמה חשבונות, איראן למשל?

לאחים שלך יש "עצבים על הצבא"? שילכו לנוירולוג...  יכולה להיות ביקורת על כל מיני דברים - זה אפס אפסים מול מה שהצבא עושה, כל הזמן. כפיות טובה ממדרגה ראשונה. חוצפה.

"הרבה חיילים שמתו בגלל התנהלות לא נכונה"? מאיפה הידיעות ה"מבצעיות" האלה?  ואם ח"ו קרו דברים כאלה - שבוודאי לא באו מתוך כוונה שיקרו, ובוודאי גם ניצלו חיי אדם מתוך אותם פעולות מבצעיות - אז זה כבר אומר על "הצבא" בכללותו?

כמה סתם יהודים מתו, ל"ע, אחרי שקיבלו "הדרכות", כולל מרבנים, שלא לעלות לארץ לפני השואה, או לפחות לא קיבלו לכך עידוד? אז בגלל זה כבר נפסול את כל הרבנים ועצותיהם?

איזו זילות היא זו. 

זה שנורמלי שיש נשים שמפחדות - זה לא בגלל הדברים הללו, כמובן, אלא כי מלחמה זה עסק מסוכן. תמיד. גם כשהכל מתנהל פיקס.

להגיד "מי שלא מפחד ולא בעל משפחה שיצא אם הוא רוצה" - זה ממש שיא הפרזיטיות והשפלות המוסרית. אין לי הגדרה אחרת.

"אם הוא רוצה"... ואם הוא לא רוצה? אז את תהיי מוכנה שישחטו חלילה את כל משפחתך? כמובן שלא. 

מה זה "מי שלא בעל משפחה שילך" הילדים שלנו שעדיין רווקים?!  גם את ילדייך את מוכנה לשלוח?!

איזו שפלות. מציע לך לעשות תשובה. כפיות טובה, הפקרות חיי אדם של אחרים, זילות. וגם מפורש נגד דיני תורה חמורים ביותר: עזרת ישראל מיד צר. מלחמת מצוה. ר"ל.

לכתוב: "אפילו על חמאס הם לא יכולים".. (שקר), "ראינו מה הצבא עוזר".. כשחיים בזכות הגנת הצבא, בחסדי ה' - זו כפיות טובה, נבזות. אין מילים. 

כבר אמרתי, אם מישהו היה כותב כך על "רבנים" - ומיתמם: כולם חייבים לחשוב אותו דבר?... מה היינו אומרים? 

אז זה לא פחות גרוע - וכאן גם יש כפיות טובה.

לגבי מה ש"שמעת סיפורים", כל אחד יכול לספר סיפורים. לפעמים הם נכונים - ולפעמים לא. יש שיקולים גם מעבר למה שרואה החייל בשטח. מה זה "מסכנים אותם סתם"?.. יש דברים שאי אפשר לעשות שלא ע"י חיל רגלים.

ולפעמים אכן אומרים קודם לפנות בתים - ואח"כ מפוצצים. יש גם אזרחים. מי קבע שצריך לפוצץ בנין על כל יושביו? כל מקרה לגופו. ובדרך כלל, מי שיורה על ערבי שתוקף אותו - לא עושים לו כלום... לפחות לא בכיוון השלילי.

ומכל מקום, זה לא משנה. אלו סיפורים פרטיים. הצבא בכללותו, עוסק כל הזמן בהגנה על עם ישראל. כולל עלייך ועל משפחתך.

מה זה "יש עוד הרבה סיפורים"? מאיפה לוקחים את החוצפה הזאת? יש פה גוף ענקי, שמגן על עם ישראל יומם ולילה - ומחפשת "לדוג" סיפורים כדי להוכיח אג'נדה שלא מתחילה בכלל מאיזשהם "סיפורים".

כבר אמרתי, נשים מפחדות על בעליהן - בצדק - גם אם הכל מתנהל מעולה (ואין דבר כזה - באף גוף גדול. תמיד יכלות לקרות תקלות). צבא זה דבר שיש בו סיכון. סיכון לטובת קיום עם ישראל.

מה זה "למה לשלוח גברים נשואים שיש להם אשה וילדים"? אמנם באמת, בעיקר שולחים את הסדיר, כשיש מלחמה ממש. אבל מלבד מה שכחות מילואים נדרשים גם למשימות הביטחון השוטף - וזה מה שמגן על הנוסעים בכבישים ועוד - מה זה "למה לשלוח"? דין תורה מפורש - שאדרבה, מי שהולך זה מי שנשוי. הגיל שמצוין בתורה לגבי מלחמת מצוה, זה גיל שגברים היו נשואים בו. ואפילו במלחמת רשות, קודם נושא - אם הוא מאורש עדיין - ואח"כ הולך. תורה חדשה ממציאים?

וכבר שאלתי מקודם: את ילדייך הרווקים את מוכנה לשלוח? או שרק אחרים מנדבים כאן?

ומספיק עם ההפחדות הללו, "להשאיר את אשתו.." וכו'. ב"ה, רוב ההולכים לצבא חוזרים בריאים ושלמים.

מה זה "מי שרוצה שילך"?.. מה זה, תחביב?... נלחמים בשביל כל עם ישראל - "מי שרוצה"?! והאחרים ישבו בבית כי "אינם רוצים"?

"מי שאשתו מפחדת"... "בריאות הנפש שלה יותר חשובה".. מי אמר?! מה זה יותר חשובה? יותר חשובה מהחיים של האחרים?

מספיק עם החרדות הללו, "אם תקבל התקפי חרדה ותלך לפסיכיאטר"... רוב הנשים לא תקבלנה התקפי חרדה. וכאלה, הולכות בד"כ לפסיכיאטר גם על דברים יותר קטנים... וזה לא פיקוח נפש....

כבר אמרתי, תמיד יש מקום לבדוק במקרים יוצאים מן הכלל. דוקא בגלל שאצל הרוב זה לא משהו כזה קיצוני. אבל ככלל?

אז את חיה בזכותו. כמובן, הכל חסד ה', ובזכות שהוא זימן אותו להצילך.

"כפירה" מתחילה מכפיות טובה.

שום קשר ל"אם ה' יחליט משהו אחר".. ה' ציוה על ונשמרתם לנפשותיכם, ועל עזרת ישראל מיד צר - וכמו שאומר המסילת ישרים, אם אדם לא נזהר, אז הוא נענש כפול: גם כי לא עשה מה שצריך באופן טבעי כפי שסידר הקב"ה את עולמו, וגם כי עבר על מצות ונשמרתם. כפירה, אם כבר, זה לא להאמין במה שה' ציוה, ולהמציא תורה חדשה.

אנחנו לא דיברנו כעת על "ללמוד" מול ללכת לצבא. זה לא היה הנושא. אלא על מה שאת כתבת - שילך "מי שרוצה".. "שילך מי שלא נשוי".. 

את זלזלת בצבא, בחוצפה ובזילות. כתבת "ראינו מה הצבא עוזר"... על אנשים שמוסרים את הנפש גם עבורך. תחזרי בתשובה.

וכעת חוצפה חדשה: "אתם מזלזלים בלומדי התורה".. לא יאומן... כמה מסכתות כבר סיימת?  מי זה "אתם"? בדקת כמה מאלו שכתבו כאן לומדים תורה לא פחות ממי שאת מכירה?  "ואין טעם להתווכח על זה"?.....

לפעמים כשכותבים דברים חמורים - מוטב לחזור מהם, מאשר להתחפר עוד ועוד ולהעלות דברים ללא קשר לנושא המדובר.

מכירה.

כינוי כזה לצבא - זה מעטים מאד (לא מתייחס כעת לסתם אספסוף שמקללים, אלא תלמידי חכמים).

יש כאלה שחוששים שבחורים חרדיים שיתגייסו, אפילו אם אינם לומדים, יתקלקלו שם. אי אפשר להגיד שאין בכך טעם. 

ב"ה, אצל בחורים תורניים שמתגייסים לשם שמיים, אנחנו רואים לא פעם דווקא התחזקות מתוך המצוה שעוסקים בה.

ומכל מקום, לכנות כך את הצבא - אותו צבא שמגן על כולם מפני שחיטה - זה נראה ממש דיבור נבלה.

הרב עובדיה מעולם לא כינה כך - ולא היה מכנה כך.

אם תיקלעו פעם בדרך בטעות למארב אבנים באיזה ישוב ערבי - כמו שקרה לא מזמן לאיזו משפחה חרדית - אז אני מציע שכאשר אתם מתקשרים שיציילו אתכם, תשאלו בנייד: הלו, זה צבא השמד? אתם מוכנים להציל אותנו?

אין מילים. תמשיכו לדבר ככה. אל תתפלאו על השנאה שאתם מייצרים. מרוויחים ביושר.

מי שלומד בפעל בישיבה.  לא על זה הדיון.

בחורים מהציבור בתורני לאומי שמתגייסים מתוך אידיאל - לא "שורדים" אלא עולים. יש המתגייסים מתוך הלימוד בישיבה, וחוזרים לישיבה. חוזרים טוב מאד. אני לא צריך "לשמוע מהם", ראיתי הרבה כאלה.  אז חבל להגיד "שמעתי מהם". שמעת מקצת מן הסתם.

ובעיקר, תלוי לאן מתגייסים. תלוי גם באיזה שלב בחיים. כמה הם כבר מבוססים בתורתם. עד כמה הם הולכים לשם שמיים.

ו"קשיים" יש בהרבה דברים.. גם אנשים שנוסעים בכל העולם לפרנסתם נתקלים בקשיים. באופן יסודי, צריך להבין שצבא זה לא "מותרות". בלי זה, אף אחד לא היה מתקיים כאן. ושלא יסמוך על זה שה' היה "מקיים אותו" - כי ה' ציוה להגן על עצמנו.

בלי קשר. טוטאלית.

כשכותבים בזלזול שיש בו כפיות טובה, "ראינו מה הצבא עוזר".. על מי שמגן יומם ולילה - מקבלים תגובה.

הלימוד זכות על תגובתך, שאת נערה צעירה.

אם תצטרכי אי פעם כאמא לדאוג לילדים שנמצאים בצבא, ותראי איך "מסבירים" שמי שרוצה להסתכן שילך, ועדיף לא נשואים.. אז לא תחשבי במושגים תיאורטיים של "סנוביות"... אולי זו הגדרה מתאימה דווקא לכתיבה כזו, של "ידיעה" בלי להכיר את המציאות.

על זה שהצבא מציל את החיים של כל מיני אנשים מישראל, כולל הכותבים כאן, ושל המדינה בכלל - את גם מכירה?

איזה דבר הוא זה, איזו כפיות טובה היא זו, איזה מוסר הוא זה - לקחת מערכת ענקית, שמגינה יומם ולילה תוך סיכון עצמי, על המדינה ויושביה - ולשלוף "סיפורים"...  אם את במטכ"ל או בגוף אחר שממונה על הצבא, אז כמובן זה חשוב מאד - להפקת לקחים. אבל סתם כך, הוצאת שם-רע על הצבא?  או לצורך "מסקנה" שבגלל זה, מי שלא מתחשק לו יישאר בבית - ויסמוך על אחרים שיסכנו את חייהם עבורו ויגנו עליו? והוא יתרץ לעצמו על כוס קפה, שיש גם "סיפורים"?!

האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?

ממש יצא השד מהבקבוק...

אם הוא מפחד- אז אין מה לעשות. הוא לא יהיה חייל טוב אז כדאי שילך.

אם היא מפחדת- שתתגבר. אין לנו מספיק חיילים טובים בקרבי, אז עד שיש מישהו כזה אי אפשר לוותר עליו רק כי אשתו מפחדת. 
שתהיה גיבורה ותתגבר.

מה נראה לך ששאר הנשים לא מפחדות? בטח שכן. מי שבעלה בתפקיד מסוכן לא ישנה בלילה.

וגם אמא שלו 

ואבא שלו

ואחים שלו 

וכל מי שמכיר אותו.

במלחמה אני מתה מפחד לא רק על בעלי, על כל מי שני מכירה ונמצא בחזית..

אבל אין ברירה.
מתפללים וממשיכים.
אחרת לא יהיה פה כלום. 

אם הוא - אז מה אפשר לעשות... לא יכול להילחם.

אבל אם היא - אין אשה שלא מפחדת על בעלה שבצבא.

אלא מה? שאכן, לגבי זמנים "רגילים", באמת אפשר להרגיע. להסביר מה קורה שם. שתראה שאין בשירות רגיל במילואים חשש סביר יותר מאשר כשנוסעים בכבישים.

ויתכן שאם באמת היא עם פחד חריג, שלא מצליחים לשחרר אותו, גם לגבי זמנים רגילים של מילואים, אז יש מקום לבדוק. כי זה לא אצל כל אחת.

אבל לגבי זמני מלחמה ח"ו - ה' ירחם.. 

הורים חוששים לא פחות לגבי ילדיהם - עומד אצלם "על קצה הלשון" לומר לילדיהם ש- די.. תשרתו במשהו פחות. או לפחות אל תתעקשו שיעבירו אתכם ליותר קרבי... וסותמים את הפה.. 

שלא לדבר כשלא תמיד אנחנו יכולים להיות וודאיים בנחיצותה של פעולה צבאית מלחמתית.  צריך להתפלל לקב"ה, שלא יצאו למלחמה שאינה נצרכת, ושאם יוצאים - ילחמו היטב ויחזרו לשלום..

יש הרבה דברים שחשובים לאדם - הן לאיש והן לאשה - ועשייתם אינה אומרת שהם מעדיפים אותם על השני..

יש גם לאשה דברים שמאד מהותיים לה, ויתור עליהם הוא כויתור על מהותה, וזה כלל לא אומר שהיא "מעדיפה אותם על בעלה". זה צורך/ערך בסיסי לגביה - ואין ענין להעמיד כאילו זה מול זה.

למעשה, כדאי להסביר איך זה מתנהל. מה עושים בשריון. מה אמצעי ההגנה שיש היום (מעיל רוח וכד'), שתהיה רגועה יותר.

הרי גם היא מבינה שאם כולם יעבור לג'וב, לא יהיה מי שיעשה את העבודה. כך גם אם כל  הורה ילחץ על בנו שלא יהיה בקרבי... גם ידעה מראש שאתה בשריון.

ואחרי כל זה - לערוך אומדן; כמה חרדתה היא דבר יוצא מגדר הרגיל - וכמה הדבר חשוב עבורך.

וזה שהיא דואגת לך - סימן שאוהבת אותך... הכל בנחת וברוח טובה.

אבל כנראה גם צריך להתגבר...

חשובה.

זה חלק מהמכלול של ההגנה על עם ישראל.

בלי אוכל, בלי לוגיסטיקה, בלי מכונאי מטוסים, בלי מודיעין (גם לא איסוף קרבי) - גם הקרבי לא היה יכול להילחם "על ריק"... 

כולם חשובים. כל אחד צריך לראות היכן יכול לתרום את המיטב.

חובת הלבבות.

השאלה היא מה נכון לכם כזוג

תפתחו את זה יותר 

את הפחדים שלה את הרצונות שלה

מול השאיפות שלך והרצונות שלך

ותחליטו יחד מה יעשה לכם טוב

בעיניין הזה שווה ממש להקשיב לשיעור של הרב שמואל אליהו שעשה בחנוכת בית שנקרא- הכוח המיוחד של דוד המלך
הושענא רבה הרב שמואל אליהו תשרי תשע"ח ישוב קידה

בגלל שאני דתי שרתי בצבא(מלחמת מצווה)
ובגלל שאני ציוני,לאומי אני לומד תורה(דואג למצב הרוחני של העם).

ובגלל שאני אוניברסאלי אני מקים משפחה.
איש אישה וילדים.

הדבר האוניברסאלי שאמור להתפשט לכל זה הרמוניה-אהבה אחדות בין כולם.
האהבה אמורה להתפרס לכל[נראה לי מהרב קוק] וכדי שיוכל להתפרס נכון אז צריך נקודה אחת שורשית שממנה יתחיל.
עיקר המצווה של ואהבת לרעך כמוך היא בין איש לאשתו,(-מהרב שמואל אליהו).

לפי האמת המוחלטת האלוקית-לאוניברסאליות האמיתית, כמו גם ללאומיות האמיתית, כמו גם לדת האמיתית יש שורש אחד.
בדת זה: ה' אחד ושמו אחד.תורה אמת אחת.
בלאומיות יש לב 1 'עמ"י לב שבאומות'.
וגם לאוניברסאליות יש לב 1 שזה אהבה שבין איש לאישתו.
מהרב שמואל אליהו שמעתי שהלב, העיקר של מצוות ואהבת לרעך כמוך היא בין איש לאישתו ובין אישה לבעלה. מצווה תמידית. ומשיעור של הרב נמדר הבנתי שכדי שהאהבה תתפשט לכל, היא דורשת נקודת ראשית נקודת לב, יחודית שממנה הכל מתחיל.
כמו שעמי נקראו ראשית-בני בכורי ישראל, כך גם לאהבה יש ראשית. בין בני זוג בזוגיות עפ"י דבר ד'.

אם הדבר האוניברסאלי הוא אהבה(שהיא הדבר שמתפשט לכל), והלב, השורש של אהבה זה בזוגיותקדושה-במשפחה(ומשם ורק משם אהבה אמיתית יכולה לבקוע לצמוח וכזה.), אז הלב השורש האמיתי של האוניברסאליות הוא בית נאמן בישראל זוגיות עפ"י אמות מידה אלוקיות איש ואישה.

בעיה רצינית שככה זה כאב

הזדמנות פז!!

זה הזמן למצוא מקום לשיח ביניכם

לשכלל את ארגז הכלים בתקשורת הזוגית בתקשורת המקרבת ביניכם.

להשתדרג בחיבור ביניכם, להוליד מתוככם ברכה חדשה. 

להעלות בנחת ובאהבה את הדברים לשולחן לברר כל אחד עם עצמו מול נקודת הכנות למצוא שיח אמיתי, וביחד ללבן את הדברים 

לחפש מה השורש

כי בסוף כשהנקודה השורשית מתגלה היא ממיסה..בתכלס למה היא לא רוצה שתלך כי היא אוהבת אותך והיא רוצה שתמיד יהיה לך טוב, למה אתה רוצה כן לצאת כי אתה אוהב אותה אתה רוצה שעמ"י יהיה בביטחון והיא בכללותם. עכשיו בסדר לא צריך להשאר רק ברובד הזה, אבל כשמבינים ומסכימים שהנקודה היא אהבה הקשר החיבור בינכם מכאן נותר רק לברר עוד את הדברים, לשכלל את האהבה שתיהיה יותר בריאה, ללמוד את המרחב של הכבוד בינכם אתה אותה והיא אותך. כל אחד אחראי על הצד המיטיב שלו.

אפשר להתייעץ עם גדולים מכם שיעזרו לכם להגיע להחלטה הנכונה שלכם יחד.

ללמוד לשאול את השאלות הנכונות.!!!תאפשר לה להביא אותה ..זה ממיס ומאפשר שיח אוהב על הדברים. גם אם בסוף מגיעים למסקנה חדשה.

אם תתנו לזה יישוב הדעת ותאפשרו מרחב אוהב ומכבד של שיח תקשורת מקרבת.

תנסה לגלות את הנקודה הפנימית.. באשר לבקשתה

לתת מקום ומרחב לכל צד שלך ושלה עם כל הערך שלו והעומק והמחשבה שעומדת מאחוריו. זמן מקום מרחב אמון שהבקשה, הרצון -מגיע ממקום טוב ואוהב ומכבד בנקודת השורש שלו. אח"כ

לנסות למצוא את הנקודה שהיא היא הדבר שרוצים-מעבר לטכני של כן לצאת או לא לצאת. מה הדבר שעומד מאחורי הרצון לצאת או מאחורי הבקשה שלה שתישאר. אח"כ

לנסות להוליד דרך יצירתית וחשיבה מחוץ לקופסה מה אפשר לעשות כדי שהרצון שמאחורי הבקשה ימומש. אילו דברים ניתן לעשות על מנת שהרצון הפנימי יותר יבוא לידי ביטוי.

בהצלחה רבה ה' יברך אתכם!!

מחר היא לא תרשה לך ללכת לעבודה כי צריך לעבור כביש. ממש מסוכן. רוב אלה שהולכים למילואים חוזרים. ואין מקום שלא מסוכן בו. יש מושג שנקרא מלאך המוות מה לי הכא מה לי התם. זאת אומרת שמי שמגיע יומו נתפס. ואם ממלאים את הראש בדאגות לא יוצאים מהן.

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר