ככה זורקים סודות באמצע השוק, מרחפים אותם בינות לחבלי הכביסה
ומתפללים לגשם שיבוא וישתיק הכול.
התפללנו לאלוהים שיביא גשם והשחלנו כמה חרוזי בקשות על חבלי הכביסה,
שיתגלגלו על האבנים ויינשאו עם הסודות אל שמיים של מעלה,
שמיים שאינם בציורים.
כל כך קיווינו שישמע אלוהים את התפילה ויעשה איתה משהו.
שיוריד גשם ונהיה בו לבד,
שנדע מה לומר ואיך.
כל כך קיווינו שהסודות יגיעו לבתים הנכונים, אל קערת מרק או ערימת כביסה,
שיסתננו בין האנשים העולים לרכבת ויגיעו עד פתח בית וגן,
ושם ימצאו את הדרך בעצמם.
יעקבו קצת אחרי קו 39 ויחלפו על פני האקווריום,
ירחרחו באוויר וירגישו טעמו של בית.
יביטו על התינוקות בעגלות ועל המדרכות המרופטות
וימצאו מקומם בלבבות פועמים.
כל כך קיווינו לשבת בשוק לא-לבד בפעם הראשונה,
לקלף תפוז או לשתות אייס קפה, תלוי בעונה.
לצחוק על הסודות, הרמזים, הניחושים.
לקוות שלנצח נוכל לדבר.
הלבבות פרפרו בלילה ולא מכאב, רק התרגשות וציפייה.
כל כך קיווינו שנוכל יום אחד.
ואולי לא התפללנו מספיק.
אולי לא נשאנו עיניים.
ועכשיו כשכבר שוב חורף, ואנשים אחרים שולחים סודות לאוויר,
אנחנו נמצאים במקומות אחרים, וחולמים אנשים אחרים (אולי).
קו 39 אולי כבר התבטל, או שרק החליף תחנות,
וציורים כבר לא מקסימים אותי.
אני עדיין דומעת כשרואה אנשים מרמזים סודות,
אבל לא מכאב.
לא מצחוק.
רק מהתרגשות וציפייה,
שאולי להם זה כן יקרה.
