לבית הנייר? השם ישמור.
וגם- כואבים לי הראש, הגרון והבטן. מקווה שעד שלישי השפעת תעבור, אחרת אני אצטרך ללכת לרופאה והיא בטח תיתן לי אנטיביוטיקה ואני גרועה בלסיים אנטיביוטיקות, וזה ממש גרוע לא לסיים אותן.
אני בלי אינטרנט עד מחר בבוקר (שוב), אבל זה בסדר כי אין שום דבר חשוב. אני רק צריכה לזכור לכתוב מחר בבוקר לנבו ולשירין. בחיי שאין לי כוח. אבל אם אני אפעל לפי המתוכנן, תוך שבוע אני אמורה לסיים עם הדאגות הכלכליות. כלומר, לשלם את החובות ולקבל את הכסף שמגיע לי ולא להשאיר אף אחד בהמתנה. ואז אני אצטרך להתחיל לדאוג מזה שאין לי מספיק בגדים ואימאבא לא מוכנים לקנות לי. לעבוד אני לא יכולה, אז נראה מה נעשה.
אני צריכה לדבר עם מישהו על שמחת תורה האחרון. הוא\היא צריכים להיות מבוגרים יותר ממני, כלומר גיל עשרים ומעלה, אנשים שאני לא חייבת להם כלום, אנשים שאני מכירה אבל לא הכי הכי קרוב. והכי חשוב- אנשים שיידעו מה לעשות עם מה שקרה. אני לא יכולה לזרוק את זה על סתם חברה, זה צריך להיות מישהו שלא ייפגע מזה ולא יפגע בי. אם לא אמצא, אני מניחה שאבקש טיפול ואדבר על זה שם. אני פשוט לא רואה מאיפה הכסף לטיפול. ואיך אני אצא כל שבוע מהבית. ואיך אני אתחיל לסמוך על מישהי חדשה (כי זו חייבת להיות מישהי).
אני גם צריכה לבקש סליחה מכל מיני אנשים מהעבר. הרבה אנשים. לא פגעתי נואשות באף אחת מהן (פלא, נפגשתי רק עם בנות בחיים), אבל אני מניחה שפגעתי מספיק כדי שאהיה צריכה לדבר איתן על זה. חלקן הן בנות מהיסודי, נראה אם אצליח להשיג את מספר הטלפון שלהן.
יש גם אנשים לומר להם תודה. אנשים שבזכותם יש לי תעודת בגרות, או אנשים שעזרו לי סתם כך באמצע הדרך.
ולא לשכוח לסגור את חשבון הבנק! יש לי מינוס רק כי הם לוקחים לי שמונה שקלים בחודש בלי סיבה (משהו שקשור לכרטיס אשראי). אין לי לא הכנסות ולא הוצאות אז באמת שהוא מיותר. ואני אשמח למחוק את האפליקציה של הבנק.
אני רוצה ללכת להופעה של קרן. עם מישהי ספציפית. היא יוצאת עכשיו לסיבוב הופעות, וההופעה היחידה שאני יכולה לשקול ללכת אליה היא ההופעה בירושלים, אבל זה זאפה, וההופעה עולה 160 ש"ח בערך. הסיכוי היחיד שלי הוא לבקש מתנת יום הולדת מוקדמת. אבל מוקדמת בארבעה חודשים? מממ נראה.
מה הצעד הבא, אם לא אעבוד? אחרי בגדים הם יפסיקו לתת לי אוכל? יוציאו אותי מהבית? כי הם עומדים להפסיק לשלם לי על החבילה בפלאפון. זה בסדר מבחינתי, ואני יכולה לשרוד רק עם שלוש החולצות שיש לי, אבל בלי אוכל או מקום לגור בו אני לא יכולה לשרוד. נו, נראה. ואני צריכה להירגע, כי הם לא יפסיקו לתת לי אוכל והם לעולם לא יזרקו אותי מהבית.
אני צריכה לזכור לעקוב אחרי החדשות כדי לדעת למי להצביע כשיתקיימו הבחירות.
ולסדר את החדר דחוף. יש כמה דברים שצריך לזרוק ולארגן.
לזכור לשלם למיכל! נכון שזה רק 180 ש"ח וזה בטח לא מזיז לה, רוב הסיכויים שהיא שכחה מזה, אבל אני לא שכחתיל רגע ואני חייבת לתת לה את הכסף הזה כבר. אני אדרוש את 250 השקלים שמגיעים לי מהעבודה ההיא (ועל הדרך אחזיר את המפתח) ואשלם מהם. יתרת הכסף תסגור לי את המינוס בבנק, אני חושבת.
אני לא באיזה בור כלכלי. יש לי מאיפה להחזיר הכול (אחרי שאמכור את המחשב, ואולי גם את מכונת הפסטה). ובמקרה הכי הכי הכי גרוע, אני אקח הלוואה מאבא ואימא, שלהם יהיה לי קל יותר להחזיר.
אבל באמת שאני חייבת להתחיל מלשלוח ווצאפ לנבו ומייל לשירין. זה אומר שככל הנראה אני אעשה מחר שני טלפונים. אבל זה רק כדי להסדיר עניין כספי וזהו, בלי ברבורים. אני לא מכירה את האנשים מהצד השני.
הבטחתי ליעקב (לפני שלוש שנים בערך, אולי ארבע) שאקח אותו ליום כיף בירושלים. אני אקח אותו ברגע שיהיו מאה שקלים (בערך) מיותרים, שנקנה מגש פיצה ואיזה משחק. השאר יהיה פשוט להסתובב באזורים שהוא לא מכיר עדיין. הוא יהנה נורא, וכשיהיו לי מאה שקלים אני אשמח להוציא אותם על זה.
אני צריכה לכתוב מכתבים להורים (כל אחד בנפרד) ולכל האחים שלי (מלבד חנה). להסביר קצת, להתנצל, לומר תודה.
וגם הודעת ווצאפ שכבתית והודעה כיתתית, רק למקרה ש-.
אחרי שאסדר את כל זה אני מרשה לעצמי להתחיל להיות צמחונית. אם אתחיל להיות צמחונית לפני כן זה ייקח לי את כל הכוחות. חשוב לי להיות צמחונית, הרבה יותר נכון בעיניי (השאיפה היא להיות טבעונית), אבל לא על חשבון עצמי. ובכל אופן אני אוכלת הרבה יותר בריא ומסודר, ואני גם הולכת יותר. אולי כשהכול יהיה רגוע במוח שלי, אני אכניס שעה של הליכה ללו"ז שלי שלוש פעמים בשבוע.
אוי, רעיון. את מאה השקלים ליום הכיף עם יעקב אני אקח מהכסף שיהיה לי אחרי שאמכור את המשחק ההוא. משחק מעולה, באמת. חדש והכול. רק שהוא לא לילדים קטנים, וילדים קטנים זה כל מה שיש כאן.
אני חושבת שזהו. שאחרי כל זה, ובמידה ולא אתחיל שום דבר חדש, המוח שלי יירגע. אולי אז אני אצליח לעבוד. אני לא חושבת שאי פעם ארשם ללימודים שוב.
ואז אוכל להתחיל טיפול בנחת, ולדאוג לחרדות ולדיכאון ולשינויים הקיצוניים במצב הרוח (אבל זה לא מאניה דיפרסיה), ולהבין מה זה- קווים אישיותיים לא בשלים. ואחרי שארגיש קצת יותר טוב, ואולי בכלל נפתור הכול מהשורש, אני אשב ואלמד קצת עם עצמי ואקרא ואחשוב ואבין מי אני, ומה אני רוצה להיות.
ואולי בדרך אני אפגוש מישהו (רק מישהו), ונאהב ויהיה לנו טוב ואחר כך גם יבואו ילדים. הלוואי שהרבה ילדים. כי את הכול אני עושה כדי להיות אימא. כדי להיות אישה טובה לעצמי, שאוכל להיות אימא כמו שאני רוצה להיות.
וכשיהיה לי בית עם איש וילדים ורהיטים יפים אוולי גם כלב או חתול (או גם וגם), ותהיה גינה מטופחת ונהיה מאושרים ואני אדע לבשל, אולי אני אשב לכתוב את הספר ההוא, ואגלה פתאום שהמילים רק חיכו, שרונה ועלמה ורעיה וריעות, כולן המתינו לי עמוק עמוק בלב. ולא יהיה לי דחוף כל כך לשלוח כתב יד ולערוך ולמכור ספרים. אולי אני פשוט ארצה לקרוא את עצמי, פעם בחודש או חודשיים.
וזהו.
יש
