אבל כבר כמה שנים שאני לא באמת שמחה, או מרוצה מהמקום שלי.
חוסר ביטחון עצמי מטורף .
לא מאמינה במי שאני, לא חושבת שאני אוכל לשרוד את החיים האלה .אני יודעת שה' הביא לנו כוחות להתמודד עם מה שהוא מביא לנו, אבל אני באמת לא מוצאת אותם, פיזית ונפשית .
מפחדת ממה שיהיה, שפשוט אני לא ישרוד פה ..
כי כרגע אין כוח . אין בכלל . דכאון קוראים לזה אני חושבת .
אני רוצה לשמוח, אני יודעת שזה נותן כח ומקל על החיים, אני יודעת לזהות רגעים כאלה של שמחה ולהרגיש את השחרור .
אבל המציאות מושכת אותי למטה, החוסר אמון והייאוש. ייאוש זאת המילה.
ממי שאני, ממה שאני יכולה, ומהאנשים שסביבי .
זה כבר כמה שנים שאני מתנדנדת בין הייאוש לתקווה וככל שעובר הזמן התקווה נעלמת.
כיום זה באמת רגעים בודדים שהיא נמצאת ושוב הולכת..
מתגעגעת לתום ולשמחה האמיתית
מגדירה את עצמי דוסית ב'ה, או לפחות שואפת (:
אשמח לתגובות, גם בנימה דתית מתקבל בשמחה.
תודה!

