וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. (בראשית לא – יט)
לכאורה, לומר על רחל אימנו -אחת מהאימהות הקדושות והצדיקות - "גנבת", - זה חילול הקודש, ואי הבנה גדולה מול מי אנחנו מדברים, ועל מה אנחנו מדברים. גם לומר שרחל אימנו האמינה בתרפים והייתה צריכה משהו מהתרפים שהיא גנבה אותם - ח"ו שתעלה על הדעת הטהורה והקדושה דברי טינוף והוואי כאלו. וכן, המדרש הרגיש בקושי הצורם שעולה מצמד המילים "תגנוב" ו"תרפים", וממהר להרגיע אותנו בשני הסברים ש"שופכים אור" על התמונה הקודרת וחסרת ההבנה שחשבנו להבין. הוא מסביר שרחל גנבה משתי סיבות – 1. סיבה הישרדותית – שהתרפים לא יגלו ללבן לאן ברח יעקוב. (מותר לגנוב - סכנת חיים - וחי בהם) 2. סיבה תיאולוגית – להכרית עבודה זרה מבית אביה.
והנה, חשבתי שאני נרגע מהאשמות נלוזות על רחל אמנו, ועלתה לי קושיה – קושיה שהקשה ר' אברהם אבן עזרא – אם רחל גנבה את התרפים מסיבות אלו, למה היא לקחה אותם איתה? למה היא לא טמנה אותם באדמה או החביאה אותם במקום מסתור?
סקרן ונמרץ הלכתי לבדוק מה מעניין כל כך בתרפים שרחל גנבה אותם? ומה זה בכלל תרפים? ההסבר שמצאתי היה מעניין ממש.
תרפים קשור לשם tarpi החתי. מהשמות המקבילים באכדית שנמצאים בספרות המסופוטאמית (מקום מגוריו של לבן) - אנחנו יודעים שמדובר באלי מגן אישיים ששומרים את בני הבית, אלי מגן אלו היו נשמותיהם של אבות המשפחה שנמצאים בדמות הצלמים הללו, ואלו היו רוחות מגן לבני הבית.
רחל כביתו של לבן האמינה שיש כוח בתרפים להגן עליה, היא אולי ברחה מבית אביה ביחד עם אהובה, אבל ה"תורה" והאמונה המסופוטאמית היו בחיקה. היא גנבה את התרפים כי היא האמינה בהם. היא אולי ברחה מבית אבותיה, אבל לא מהשמירה של אבותיה. היא ברחה מהמקום שבו חיו אבותיה ואבות אבותיה, אבל לקחה את אבותיה ואבות אבותיה איתה – את ההגנה שלהם. את השמירה שלהם.
מתי היא נפרדת מהתרפים? רחל נפרדת מהתרפים ערב השיבה לבית אל. יעקוב, הבטיח בצאתו לחרן –
וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, בֵּית-אֵל....
וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ.
יעקב חוזר, ויעקוב לא שוכח את הנדר, ערב ההגעה לבית אל הוא מודיע לכל ביתו, לבניו, לנשותיו, ולכל הנלווים אליהם – שיסירו את אלוהי הנכר. הוא מקיים את נדרו - אם הוא ישוב בשלום - "והיה ה' לי לאלוהים". והוא גם בונה שם מזבח "בית אלוהים".
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-יַעֲקֹב, קוּם עֲלֵה בֵית-אֵל וְשֶׁב-שָׁם; וַעֲשֵׂה-שָׁם מִזְבֵּחַ--לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ, בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-בֵּיתוֹ, וְאֶל כָּל-אֲשֶׁר עִמּוֹ: הָסִרוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר, אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם, וְהִטַּהֲרוּ, וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה, בֵּית-אֵל; וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם מִזְבֵּחַ, לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי, וַיְהִי עִמָּדִי, בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב, אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם, וְאֶת-הַנְּזָמִים, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב, תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם. וַיִּסָּעוּ; וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים, עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן--הִוא, בֵּית-אֵל: הוּא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ. וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל: כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו.
כאן, ורק כאן, מתחיל הסיפור המונותאיסטי של 12 השבטים. בזמן שהותו בחו"ל עד הכניסה אל הארץ ושובו אל ביתו, לא היו כללים מונותאיסטים ואל אחד בעולמם של יוצאי חרן. הם עבדו והאמינו באלוהי הנכר. על פי המקרא הדרמה המונותאיסטית מתחילה כשיעקב מממש את נדרו בשובו אל בית אל.
מי מפרש את זה? כרגיל, האבן עזרא. יש רק בעיה אחת, לא תוכלו למצוא את זה בפירושו הקלאסי. הפירוש הזה נמצא ב"רישומי מזכר" - מן תרשימים של שיעורי ראב"ע מתלמידו האהוב ר' יוסף ממורויל שישב לפניו (ויש לראב"ע הקדשה לספר יסוד מורא לתלמידו זה), הפירוש על פרשת וישלח נמצא – ושם הוא כותב בשם ראב"ע. הפירוש הזה מכונה במחקר – "השיטה השלישית".
)
ב"ה לא חסרים מקומות לגור שאינם נוף עירוני