אם מישהו יראה את אשתי בלי כיסוי ראש זה ירגיש לי כאילו הוא ראה איברים הרבה יותר מוצנעים..

משהו שמיועד רק לבעלך...

פעם שמעתי חילוני אומר לחבר שלו בעבודה על אחת העובדות

"מת להוריד לה את הכיסוי ראש מה הייתי עושה...." לא צריך להמשיך

אז כנראה שיש בזה משהו

כמו שלא תראי כתף לגבר אז נראה לי שגם לא תראי שיער....

יכול להיות שמבחינת גבר חילוני זה סוג של מים גנובים ימתקו

אולי גם לבוש צנוע זו הקרבה גדולה?! 

לא צריך להסחף.. כיסוי ראש הוא נח כמו בגדים ואם לא נח לך תנסי כיסוי אחר שכן נח.

ואישה נשואה ששערה מתגלה ברבים זה דבר מאד לא נעים בלשון המעטה. 

באישה סוטה אחד העונשים שלה הם שהכהן פורע את שער ראשה - לומדים מכאן שזה אכן נחשב עונש לאישה.

יצא שהיא הלכה עם חבר שלה מהגן, כך שצעדתי לצד אבא שלו, ודיברנו על משהו.

והמטפחת שלי נתקעה בשיח שהיה מעל המדרכה. 

כך שאני הלכתי, והמטפחת נשארה 2 צעדים מאחור. 

לטובת האבא אומר שהוא מיד הפנה את הראש, עד שגמרתי לסדר את הכיסוי מחדש.

אבל זה היה כ"כ לא נעים...

מעבר לסיטואציה הלא נעימה באמצע הרחוב, ככה דווקא ליד מישהו שאני מכירה?

בעיה רצינית שככה זה כאב

בעיה רצינית שככה זה כאב

בעיה רצינית שככה זה כאב

בטיול שנתי, בסוג של במה עשויה בכל מיני דברים בוציים, היא עמדה כשכולם רואים, כולל גם גברים, אנשי אבטחה ורפואה, והרב של השכבה, המורה התכופפה ונפל לה הכיסוי, היא מלמלה כאילו בטון רגיל "אופס נפל לי הכיסוי ראש" אבל היא ממש הייתה אדומה מבושה. 

 אז את לא יכולה לומר על פאה שהיא שקר. בשבילך זה לא נחשב כיסוי ראש בגלל שככה הרב שלך פוסק אבל בשביל אחרים זה נחשב כיסוי ראש ולא בדיעבד כי ככה הרב שלהם פוסק.

יש הרבה פסקים בהלכה שיש בהם דעות שונות ואפילו סותרות.

זה הרי בדיוק מה שטענה אחת הנשים במשפט שלמה, "גם לי גם לך לא יהיה".

הרב שלך חושב שאסור (אגב, הרב שלך התיר במקרים פרטיים לעשרות נשים נשואות לחבוש פאה, ראי בספר מעין אומר חלק ט' שפירט שניים או שלושה מקרים כאלה). הרב שלך נהג לדרוש על חומרת האיסור. מה זה אומר, שאת גם צריכה להוכיח את החברות שלך שלא נוהגות כמוהו?

אז מה בעצם את טוענת, שכל הרבנים טועים ומתירים פריצות או "שקר" והרב שלך היחיד שצודק?

לדעת רוב הפוסקים, מותר לחבוש פאה. גם פאה מודרנית, ארוכה, אם האורך שלה הוא סביר ולא חריג, מתירים זאת. יש כחמישים פוסקים בדורנו שכתבו להתיר, הם בוודאי לא דיברו על "הפאות של פעם". הקריטריון "עד הכתף" היא המצאה שמקורה בפשקווילים או תקנוני בתי ספר, אין לזה שום מקור בהלכה.

יש אנשים שממש מתאמצים לכפות על כל הנשים לא לחבוש פאה, וכתוצאה מכך הם נאלצים להמציא המצאות שונות ומשונות. "פאות של פעם", "פאות מודרניות", "שיער הודי".... האם את יודעת שרוב הפוסקים התירו שיער הודי, וכתבו שאין בו חשש עבודה זרה? רשימה קצרה: הגר"ש וואזנר, הגר"מ קליין, החיד"ו ווייס, הגר"י עבאדי, הגר"נ רוטשטיין, הגר"י בעלסקי, כולם מגדולי הפוסקים, שישבו ושמעו עשרות עדים ודנו בסוגיה הזו מכל הצדדים האפשריים.

אולי תקראי קצת, מצרף לך קובץ, ותשברי את הסטיגמות שאת רגילה אליהם. יש גם צד שני למטבע.

 20181226115345.pdf

ולשלול משהו אחר רק כי זה לא דרך הפסיקה של הרב שלך זה משהו אחר.

אבל זה ממש לא נכון בעיני לפסול שיטות אחרות ולהצטער מכל הרבנים שמתירים וכו'.
יש לך את הפסיקה שלך- שלאורך כל הדרך ההלכתי את הולכת לפיה ויש לאחרות את הפסיקה שלהן.
אני לא חושבת שרוב הפאות היום לא צנועות, אבל זה לא משנה לי כי אין לי צורך לבדוק את זה, אבל בטוחה שרוב הנשים כן משתדלות ללכת ע"פ ההלכה.
ואני לא הייתי מקבילה פאה לחולצה שקופה.

ההגדרה היחידה לפאה פרוצה היא מה שכתב הגאון רבי משה שטרנבוך (ראש אבות בתי הדין של העדה החרדית) בספרו דת והלכה:

"וקשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון... אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא".

אם פאות מסויימות באורך מסויים הפכו להיות דבר נפוץ ושגרתי, אין בזה שום פסול מבחינה הלכתית. זה הזוי מה שאת עושה, לקחת את כל המתירים שהתירו פאה ולסייג אותם באופן שאת עוקרת לגמרי את מה שהם כתבו.

הגרש"ז אויערבאך ענה באחת התשובות ("ועלהו לא יבול" חלק ג):

"אפשר ללבוש שמלה מאוד יפה, להיפך - כבודה בת מלך. שמלה שכולה אדומה אולי לא ראוי, יש דבר כזה בשו"ע (יו"ד סי' קע"ח סעיף א') אבל מה שכתוב שם לא נוגע לימינו, שם האיסור הוא בגלל החיוב לשנות ממנהג הגויים. אין צורך להיות ראשונים בכל דבר ולהתלבש ע"פ המודה הכי מודרנית. אי אפשר לאסור בגד "רועש" אם נשים כשרות נוהגות ללבשו, אבל בגד ש"מאוד רועש" מסתבר שאסור. אמנם כאשר זה נהפך למצוי שנשים לובשות בגד כזה, נאמר על זה שראשונים קלקלו לעצמם ותקנו לאחרים".

דבר נוסף זה הענין שאת הופכת פאות יפות לפאות פרוצות. כאילו היופי הוא קריטריון לפריצות, ואם הפאה של הבת יותר יפה מהפאה של האמא, אז היא פרוצה... 

הגאון רבי אליעזר פאפו זצ"ל בספר "פלא יועץ" (בערך "יופי") כתב: "כתיב שקר החן והבל היופי… אבל אם מוצא יופי ויראת ה' במקום אחד, בוודאי שיבחר ויקרב גם את היופי, שהרי אמרו (כתובות נט "אין אשה אלא ליופי..." וראוי לכל אדם להשתדל לקחת לבניו נשים יפות, כדי שלא יתנו עיניהם באחרת. וכן מטעם זה ילביש את אשתו ויקנה לה תכשיטין ביותר ממה שיש לו, כדי שתמצא חן בעיניו ולא יתן עיניו באחרת".

יש עוד עשרות מקורות המדברים על כך שאשה צריכה להיות יפה כמה שיותר, על מנת שתמצא חן בעיני בעלה. אז מה את טוענת, שזה לא צנוע?

וכן, הן צודקות. פאה עדיפה ממטפחת, כי גם אם את סוברת כמו המתירים "שתי אצבעות", הרי במהירות זה גולש לחמש אצבעות, ואת זה אף אחד לא התיר. בפאה זה לא קורה. 

ולא רק חב"ד חושבים כך, אלא גם החזון איש, הגר"ש משאש, הגר"מ פיינשטיין, הגרב"צ אבא שאול, הגר"ח קניבסקי, הגר"י קאפח, מוהרא"ש, הגרמ"י לפקוביץ, ובקיצור - גדולי תורה מכל החוגים והעדות.

אם היית קוראת ומחכימה, אז היית חוסכת הרבה תגובות שנובעות מחוסר ידע.

לאוסרים אין מה להתייחס. יש כאלה שאוסרים, יש כאלה שמתירים, כל אחד שיבחר לו כמו מי ללכת! אבל לבוא ולומר לנשים אחרות שלא ילבשו פאות, זה כבר מוגזם. זכותן המלאה ללכת כמו פוסקים אחרים ולא כמו הרב עובדיה. 

ואני לא בא להצדיק כאן אף אחד (למרות שמבחינה הלכתית אני יכול להוכיח מי צודק). אלא לומר שתניחי להן לנפשן, יש להן על מי לסמוך, גדולי עולם שהתירו זאת, ואם את שואלת "מה בורא עולם רוצה"? אז הרצון שלו הוא שנלך לפי פוסקי ההלכה. ואם הם התירו, אין לו בעיה עם זה.

לגבי "אשה נשואה" אז אין כללי צניעות מיוחדים לאשה נשואה. אם רווקה יכולה לפי ההלכה לצאת עם שיער ארוך ושופע, ריח של שמפו ומראה רטוב, אז גם נשואה.

בתשובה שלו, שהוא כתב לאסור פאה, הוא הביא דעה של ספר "מקרי דרדקי" שטען שצריך לאסור פאה, כי נשואה נראית רווקה, ומתחילים איתה, ונשואה צריכה להיות יותר צנועה. והוא דחה אותו לחלוטין...

אני מצטט:

"ובהיותי בזה ראיתי בספר מקרי דרדקי (בראשית אות ל"ה) שכתב... איסור תורה הוא שתצא אשה בפאה נכרית, כיוון שע"י כך אין היכר בין נשואה לפנויה, ותוכל לבוא לידי קריבה דגילוי עריות, מפני שנראית שהיא פנויה. ע"כ. ולענ"ד אין דבריו מחוורים כלל... ועוד שאפי' לדבריו אין בזה אלא גזירה מדרבנן, שמא יבואו לידי קריבה באשה נשואה בחשבם שהיא פנויה, וברור שאחר התלמוד אין לנו לגזור גזירות מדעתנו, וכנודע מדברי הרא"ש (שבת כד.) וכ"כ הרב המגיד (פ"ה מהלכות חוה"מ הלכה כ'), והר"ן בתשובת הריב"ש (סי' ש"צ), והבית יוסף (או"ח סי' תס"ב). וכ"כ הרבה מגדולי האחרונים... "

"ומכל שכן בזמן הזה שכל הפנויות הן בחזקת נדות, שאינן טובלות אלא סמוך לחופתן, ומשום גדר וסייג נהגו כן, וכמש"כ בשו"ת הריב"ש (סי' תכ"ה). וע"ע באה"ע (סי' כ"ו). נמצא שגם בפנויות יש לאו דקריבה דגילוי עריות, ואיסור כרת בביאה. ומה לי איסור כרת או איסור סקילה. והן אמת שמצאתי להחוות יאיר (סי' קצ"ו) שכתב כיו"ב בדין ארוסה (בקידושין) שצריכה לכסות ראשה בצאתה לרה"ר מכמה טעמים, ואחד מהם, כי מנהג הבחורים לנהוג קלות ראש עם הפנויות, ויש לחוש פן יכשלו בה ח"ו, משא"כ עם הנשואות דגדרו גדר ואין מי שינהג בהו קלות ראש. ע"ש. אך בשו"ת נחלת דוד (סי' ל') כתב על דעת החוות יאיר דלא נהירא, שאין בידינו לגזור גזירות מה שלא גזרו חז"ל".

למעשה זה רוב הרבנים והפוסקים, ההכשר הידוע של הגר"מ גרוס ("חניכי הישיבות") הוא רק למהדרין מן המהדרין, לכתחילה אין צורך בזה בכלל. מצרף קובץ (פרק י"ח מתוך הספר חן וכבוד). מי שבאמת מעוניין, או מעוניינת, ללמוד את הנושא של עבודה זרה בפאה, ולא מתוך פשקווילים וחוברות מגמתיות, יכול לראות בקובץ זה. כולל תשובות הפוסקים, נתוני האו"ם על יבוא ויצוא פאות בכל העולם, ועדויות מפורטות המסבירות מדוע אין בהודו הקרבת שיער לעבודה זרה או משהו דומה.

 20181226122712.pdf

"כלה נאה" כותבת שהרבי התיר רק בחו"ל. כנראה קראה זאת באיזה פשקוויל. אבל אם היא היתה לומדת את כל מכתבי הרבי בנושא, היתה קוראת שהוא שלח מכתב לכל נשי חב"ד בארץ ובעולם, וכתב להן: "רצוני להדגיש לכן שוב, שמהיום ואילך על כולן, ללא יוצא מן הכלל, להתאחד עם נשות אנ"ש הלובשות פאה" (אגרות קודש חלק י', איגרת ב'תתק"ע. מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב' עמ' קמ"ו. הובא גם בליקוטי שיחות חלק כ"ג עמ' שמ"ט).

ובחו"ל היתה אולי סיבה שהאשה תוריד את המטפחת כשהיא פוגשת במישהו חשוב, היום זה לא רלוונטי, ויש סיבות אחרות שהרבי הזכיר, ביניהן הסיבה העיקרית - שהמטפחת מחליקה מהראש מידי פעם (ולא רק שתי אצבעות).

יכול להיות שבחב"ד נוהגות הנשים ללבוש פאות יפות, זה לא אומר שהן לא צנועות. פאה צנועה היא פאה שגרתית, שאינה חריגה ואינה מושכת תשומת לב מעצם היותה חריגה. 

ובקשר לעדות המזרח, לא חסרים גדולים שהתירו, חוץ מהרב קאפח (ואין חיוב ללכת בכל ההלכות כמו הרב קאפח, אם בפסק ההלכה של פאה נראים לנו דבריו). יש את הגאון רבי שלום משאש, רבה של ירושלים, הגאון רבי בן ציון אבא שאול, ראש ישיבת פורת יוסף ומגדולי הפוסקים הספרדיים, הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו, מגדולי רבני מרוקו, הגאון רבי יצחק אבוחצירא (המכונה בבא חאקי, אחיו של בבא סאלי) רבה של רמלה, רבי עובדיה הדאיה ראש ישיבת המקובלים בית אל, ועוד רבים וטובים. רוב הפוסקים הספרדיים חלקו על הרב עובדיה בזה.

כתבו כאן גם שרווקה צריכה ללכת עם שיער אסוף - זה לא נכון, דעת רוב הפוסקים שמותר לה ללכת עם שיער פזור, וחולקים על המגן אברהם שהוא דעת יחיד בזה. נכון שיש תקנונים כאלה בבתי ספר וסמינרים, אבל זאת לא ההלכה.
 

ספוילר: לא אני.

והרב ווזנער אסר. אם רוצים לערוך רשימת מכולת, אפשר לשני הכיוונים. המטרה היא לא לערוך רשימת מכולת, אלא מה יותר צנוע בעיני ה'. מה מקיים את הדרכת התורה יותר. ואיך אימותינו הקדושות הלכו בהחלט משחק תפקיד בשאלה זו. שכן אי אפשר לומר למי שהולכת עם מטפחת כמו אמותינו הקדושות, שהיא פחות צנועה ממי שהולכת עם פ"נ. השאלה היא הפוכה.

בספרו שבט הלוי חלק ד סימן קצט הוא כתב שאינו יכול להכריע נגד גדולי עולם שהתירו ונגד מנהג מדינות שלמות. אז למעשה הוא התיר. 

ואמותינו הקדושות הלכו עם רעלות, כמנהג הנשים בימים ההם. עם מטפחת בוודאי שהן לא הלכו, ובטח לא עם המטפחות של ימינו. למעשה נפסק ברמב"ם ושו"ע שהיוצאת עם מטפחת צריך לגרשה ואין לה כתובה. בימינו התירו כי התפשט המנהג. 

ברור שפאה יותר יפה ממטפחת אבל זה לא שאלה של "מה יותר צנוע" אלא "מה פחות יפה".

מטפחת זה הרבה יותר יפה ואני אוהבת לגוון עם מטפחות שונות וכו',
אבל אני לגמרי לא חושבת שפאות זה אסור באופן מוחלט וגם כשאני מסתובבת באזורים חרדים הנשים שם באופן כללי נראות צנוע ועדין ונשואות וכו' והן עם פאות.

לא חושבת שלובשות לגמרי פאות שאף אחד לא מתיר.

ומודרניות גם לובשות חצאיות קצרות ברמה שאף אחד לא יתיר או חולצות צמודות ושקופות, הפאה זה לא הדבר היחיד שיש להן בעיה עם הצניעות שלו.

זאת אומרת שלמעלה ממאה ושלושים פוסקים שהתירו פאה, לא למדו לעומק... 

תרשי לי להניח בזהירות שהלימוד לעומק שלך התבטא בקריאת פשקווילים לעומק, או חוברות צבעוניות המחולקות חינם ע"י "מזכי הרבים" למיניהם.

ולמדתי את דבריהם לפני שלמדתי את דבריהם של המתירים (כמו שופט ששומע קודם צד אחד, אז הוא משוחד) אז אני האחרון שאפשר לומר עליו שהוא לא למד.

יכול להיות שאני אלמד לעומק ויכול להיות שאני רק אשאל את הרב אבל מה שברור זה שכל אחת שלובשת פאה- יש לה עך מה לסמוך וברור לי שאם רבנים אומרים שזה לכתחילה אז לפסיקה שלהם יש כח, גם אם אני לא הולכת ככה.

בכל אופן, לדברייך - 

הכללים המקובלים על כל הפוסקים (כפי שכתבתי כאן בשרשור) שפאה צריכה להיות שגרתית ולא חריגה מדי. זהו כלל בסיסי בצניעות, שחריג מושך תשומת לב, וכל אשה יודעת לבד איזו פאה נחשבת לחריגה במקום שהיא גרה בו.

המציאות שאת מדברת עליה (שנשים לובשות פאות ארוכות באירועים) היא מציאות של כל אשה, שבאירוע היא לובשת בגדים קצת יותר מגונדרים מהבגדים שהיא לובשת ביומיום.

ובניגוד לדברייך, הרוב בדעה שפאה זה צנוע וזה בסדר גמור. לא רק זה, אפילו אם אשה לא תכסה את הראש, לא תהיה בזה בעיה של חוסר צניעות אלא בעיה עם איסור דאורייתא שהיא חייבת לכסות את הראש. כך כתבו כמה וכמה פוסקים, ביניהם הרב עובדיה.

כל האנשים עם העיניים שאומרים איך נראות הפאות, בעצם מעידים על עצמם שהם מסתכלים על כל עוברת ושבה, ועוברים על "ולא תתורו". פעם אחד כתב לסטייפלר שאלה, על הפאות של היום, והוא נזף בו (מובא בספר קריינא דאיגרתא של הסטייפלר) כיצד בכלל יש לו מושג איך נראות הפאות של היום? אז האנשים האלה הם בכלל בעמדה של לתת מוסר, ולקבוע מי צנועה ומי לא?

אם נשים אשה עם רעלה כמו בדורות הקודמים, מול אשה הלבושה בבגדים מודרניים (למרות שהכל מכוסה והכל סבבה), מה יהיה יותר צנוע? האשה עם הרעלה, זה ברור. אז מה נראה לך? אולי זה רצון ה'?

אבל את הטענה הזאת כבר העלית בתגובה אחרת, והסברתי את ההבדל. תמונה של האיברים הדרושים כיסוי, מעוררת הרהור, כי הם ערוה "בעצם". לכן גם אם כל הנשים ילכו עם מכנסיים קצרים, עדיין גילוי הירך יחשב לערוה, ויהיה אסור לקרוא כנגדו ק"ש, למרות שזה "נדוש". 

מאידך, שיער הוא לא ערוה "בעצם" אלא תלוי ברגילות. אם רגילים לראות את האשה הזאת כך, מותר לקרוא כנגדה. רק אם רגילה לכסות, ופורעת את ראשה פתאום, זה מעורר הרהור (כמו כל דבר שרגיל להיות מכוסה).

לכן, שיער הפאה הוא בדומה לשיער הרווקות, או בדומה לשיער המונח על השולחן. האם מישהו מהרהר כשרואה שיער על השולחן? היות וזה תלוי בהרגל, וזה נדוש וכולם רגילים, אז אין בעיה עם זה. אבל דמוי ערוה של האיברים הדרושים כיסוי, זה מעורר הרהור, כמו תמונה של ערוה, ולכן אסור.

אותו דבר עם בגד בצבע גוף וכדומה, ובעלך צודק, אבל זה לא "מראית עין" אלא חשש להרהור.

התיר פ"ן. מה שהם רוצים הם מתירים.

היא כתבה "הרי כתוב במפורש שיער באשה ערוה".

כל אחד שלמד קצת, יודע ש"שיער באשה ערוה" הוא לא סוף פסוק.

לדעת הרמב"ם והרי"ף זה לא נפסק להלכה, ומותר לקרוא ק"ש מול שיער אשה נשואה (זאת אומרת, לשיטתם השיער לא מעורר כל הרהור, אפילו אם דרכו להתכסות והתגלה). 

לדעת הרא"ש ועוד ראשונים, זה לא כולל רווקות, כי דרכם לגלות את השיער.

לדעת הבן איש חי ועוד כמה אחרונים, זה לא כולל גם נשואות בימינו, אם דרכם לגלות את השיער.

לדעת הרשב"א ועוד ראשונים, וכך נפסק ברמ"א, זה לא כולל שיער היוצא חוץ לכיסוי, כי דרכו להתגלות.

מסקנה: "שיער באשה ערוה" הוא רק במקרה שאשה נוהגת לכסותו, וכמובן שאינו כולל שיער תלוש שרגיל להיות גלוי.

לגבי שיטת הרב עובדיה - לא המצאתי שום דבר, רק הבאתי תשובות שענה הרב עובדיה בעצמו, והובאו בספר מעין אומר חלק ט. הכותב הוא הרב יהודה נקי ששימש אישית את הרב עובדיה והיה מזכירו בכל ימי שישי בזמן "קבלת קהל".

(חתונה אין כל יומיים) זה לא איסור. להתקשט בשער ולא בכיסוי ראש, זה איסור.

ואיך אפשר לכסות שער עם שער, שהמטרה בכיסוי ראש היא לכסות את השער, ולא להתייפות בו. זאת לא אדע. וזוהי סברא פשוטה

ואינו גורס את "הסברא הפשוטה" של שיער מכסה שיער (לא תמצא זאת בתשובתו ביביע אומר חלק ד סימן ג העוסקת בפאה, וגם לא ביביע אומר חלק ה' סימן ה'). אלא שהוא אסר מתוך טעמים אחרים.

באופן עקרוני הוא סובר שזה נחשב כיסוי, ולכן התיר לגרושה ואלמנה (שלדעתו אסור להן ללכת בגילוי ראש).

הראשון היה צריך לסמן לה עם יד על הראש או משהו כזה.

תארי לך שהיא הייתה עולה על האוטובוס, ורק יותר מאוחר שמה-לב..

הייתי בתהליך גרושים..

באתי עם מובילים ושכנים לארוז דברים מהדירה "המשותפת" בסוף כסיימנו כולם עמדו במעגל כזה בסלון ורואים שסיימנו.

גיסתי לשעבר פתאום התעצבנה עליי ואמרה שאני לא דתייה ולא צריכה כיסויי ראש

ואז משכה לי את הכיסוי יחד עם השיער עד הרצפה....

לא יודעת מאיפה היו לי כוחות וסבלנות.

לא אמרתי לה כלום

לא התקופפתי להרים

הרמתי ככה את העניים לשמיים ונשאתי תפילה על עם ישראל ועל החיילים.

למרות שהייתי לא צנועה ומול גברים

זה הרגע שהכי הרגשתי קרוב לה' בחיים

אני הולכת עם פאה.

יום אחד הגעתי לעבודה עם פאה של שבת שהיא עם פוני (בשונה מזאת  של יום חול שהיא בלי)

ואז איזה בחור (חילוני) אומר לי מה זה הסתפרת?.....

ואני כזה

"סוג של........"

פעם אחת עפה לי המטפחת במחלף גדרה אבל זה ממש לא הצחיק אותי..........

סתם כי הייתי מבואסת באותו רגע.

או שפתחתי את הדלת לשכנה והיא כזה "מה את הולכת בבית עם כיסוי ראש....?"

כאילו מה זה השאלה הזותי..........

ממש צורם לי ההודעות האלה - תמשיכו, תמשיכו, הצחקתם אותי...

חלא'ס - ממש צורם.

נכון שזה רק שיער אבל ברגע שהוא מוסתר הערך שלו עולה כמו דברים אחרים שמסתירים.

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב