אנחנו יוצאים כבר כמה חודשים. הוא הראשון שלי ובעז"ה מקווה שגם האחרון.
הוא החליט שזה זה ממש בהתחלה ומאז הוא מחכה לי בסבלנות מטורפת.
ואני לא מפסיקה להתלבט. כי באמת שהוא בנאדם מדהים ואני הכי בעולם רוצה אותו בתור אבא לילדי ומנהיג הבית, ואני אוהבת אותו ומסוגלת לתת בו אמון (שזה בכלל בכלל לא מובן מאליו מבחינתי) ולא מוכנה לוותר עליו. אבל יש יותר מדי 'אבל'ים.
החלטתי לעצמי כבר כ"כ הרבה פעמים ואני לא מצליחה להחזיק בזה יותר מכמה ימים, כל הזמן פינג פונג לכאן ולכאן, לכל סיבה יש סיבה נגדית, לכל מטבע יש 2 צדדים ואת שניהם אני רואה בבהירות ואני לא מצליחה להחליט באיזה מהם לבחור. רגע אחד אני בטוחה שהוא מושלם בשבילי ורגע אחרי אני לא מבינה בכלל איך אפשר לחיות עם מישהו כזה. וכמה שניסיתי לשבת עם עצמי ולחשוב ולהתבונן אני רק מסתבכת יותר ויותר.
כי אנחנו כ"כ שונים, הוא לגמרי 'סיני' ואני לגמרי 'עוקר הרים'. ומפריע לי שאין בו עומק ויצירתיות והתפתחות ומעוף, ומפריע לי שהוא, איך לומר, לא העיפרון הכי חד בקלמר. וזה מתסכל, לתרגם תחושות לשפה שלו כל הזמן, ומה יהיה כשכבר לא נהיה ככה מאוהבים. ומצד שני יש בו המון יציבות שזה מדהים בשבילי, אבל אולי זה לא קשור בכלל, אולי יש אנשי שהם גם עמוקים וגם יציבים. ומצד רביעי מי אמר שאני רוצה בכלל מישהו עמוק. ומצד חמישי איך אפשר בכלל לחיות עם מישהו שלא. אולי עוד כמה שנים או חודשים הוא כבר ישעמם אותי ואני לא אסבול אותו. אבל זה דורש ממני למצות את עצמי יותר, להוציא לפועל את הכוחות שלי, ואולי מישהו שיותר דומה לי רק יכבה אותי כי אני ארגיש מיותרת.
זה רק הולך ומסתבך.
וכל פעם נדמה לי שזהו, אנחנו מתחתנים וימות העולם, ואז... בעצם לא... ואולי זה שההחלטה תמיד היתה חיובית זה כבר אומר משהו.
יש בי עודף מודעות מוגזם לחלוטין ואולי אני צריכה פשוט לזרוק את השכל ולהתעלם מכל הפחדים ולקפוץ. מצד שני איך אפשר לעצום עיניים בהחלטה הכי חשובה בחיים. איזה פחד אלוהים
