עדיין יש לי את הרגעים האלו שאני לא מאמינה שגם אני שייכת לקבוצה הזו של האמהות לתאומים....
נעים מאד, אמא למקסימים בני 3.5 חודשים.
יש 2 ילדים גדולים בבית (גילאי בי"ס) ומתוקה בת שנתיים וחצי לפני התאומים שהגיעו בהפתעה גדולה מאד!
קראתי את השרשורים האחרונים , ובהמשך להם ואשמח לפתוח ולשמוע מאחרות...
ב"ה אחרי הריון ארוך ומשעמם הם נולדו בזמן ובמשקלים טובים. אחרי כמה ימי החלמה חזרנו מיד הביתה. בחודש וחצי הראשון היה קשה מאד מאד (לכן לרות שגיליתי את הפורום הזה לא כתבתי בו בכלל). התאמצתי בטירוף להניק וזה לקח ממני המון כוחות וזמן, זה גם נפל על החודש של החגים - כבר הייתי צריכה לצום ביו"כ, סוכות על כל המשתמע, כולם בבית..... היה לא קל אבל היתה הרבה עזרה מסביב של אוכל וגם יש לי בעל נדיר, ב"ה על הכל.
אח"כ לאט לאט נכנסנו לשגרה, מגיל חודשיים הרגשתי כבר יותר טוב, לא חיפשתי מיטה בכל דקה פנויה והתחלתי קצת לתפקד בבית ואפילו לצאת כמה פעמים! בסה"כ הרגשתי שהחיים חוזרים למסלול.
אבל, פתאום בזמן האחרון לא טוב לי בכלל ויש לי מן דאון כזה.... לא דיכאון, בכלל לא.אנסה להסביר מה אני מרגישה. כאילו כל העולם ממשיך קדימה. כולם קמים בבוקר, מתלבשים, הולכים לעבודה. מדברים עם מבוגרים אחרים...
ואני נשארת בבית "להעביר" את היום. אני יודעת להסביר לעצמי שאני מגדלת את הילדים שלי ושזו המתנה הכי מיוחדת שיכולתי לאחל לעצמי, אבל יש לזה צד נוסף. השעות עוברות מהר, אני מניקה המון (למרות שלא מלא את שניהם אלא כמו שד"ר קטן אמרה ;)) בקושי מספיקה לכבס קצת ולהכין אוכל מהיר וכבר הילדים חוזרים והיום כבר נגמר. זה עושה לי לא טוב. אני מרגישה בטלנית ולא יעילה.
ודווקא בערבים יוצאת להתעמלות ואפילו כבר יצאנו לבלות. על הנייר הכל מצוין ואני מתפקדת מעל ומעבר ואפילו יוצאת ונהנית ופוגשת אנשים כך שלא מצליחה להסביר לעצמי מה הבעיה.
התחלתי אפילו לחשוב על חזרה לעבודה... מצד אחד מהבחינה הזו של לצאת מהבית זה יהיה טוב, מצד שני העבודה שלי תובענית מאד מאד (10 שעות ביום מחוץ לבית) וזה נראה לי מטורף לחזור לזה כרגע. אני גם רוצה ליהנות מהגידול שלהם , לא יודעת אם יהיו עוד אחריהם..
סליחה על המחשבות המבולבלות, שפכתי על המקלדת.
אולי מישהי תוכל לספר מנסיונה אם זה מוכר.
תודה וחנוכה שמח מלא באור!
