לקוח מתוך 'קרוב אליך' של שבוע שעבר,

זה מדהים לגמרי, אז שווה להשקיע קריאה, בנחת, בשלווה, בחשיבה.

 תהנו יקרים.

בברכת על הניסים שמוסיפים בתפילות בימי החנוכה יש איזכור קצת מוזר:

מודים על הניסים, התשועות והנפלאות- זה הגיוני מאוד, מי לא ישמח להודות על סוף טוב.

אבל להודות על המלחמות?

זה נראה מיותר, מי רוצה להודות על קושי?

ונידמה לי שאולי יש כאן איזו משוואה מתמטית: ניסים ונפלאות מתאפשרים רק כשהאדם יוצא למלחמות.

שבמקום להיכנע לקושי, לחוסר, לעצבות, לייאוש, לקול הקטן בראש שאומר: "יאללה גברת,

ניסית וניסית, מה הסיכוי שהפעם תצליחי"?

את קוראת עליהם תיגר, עושה צעד ולו אחד, מנסה באיזושהי דרך לעשות מעשה בכדי לשנות את מאזן הכוחות.

זה ממש לא דבר פשוט. בעל ה'אמרי אמת' מגור

אפילו מגדיל ואומר שבמלחמות שברוח,

היציאה למלחמה כל כך קשה שההודיה כולה היא על עצם המלחמה ובכלל לא על הניצחון.

קחו לדוגמה את המכבים- מעטים מול רבים, רוגטקות מול פילים,

חבורה לא מאוד צעירה בהנהגת משפחה של כוהנים מול צבא משופשף.

אנחנו יודעים מה היה הסוף עוד בימי הגן, בשעה שאבקת סופגניות התעופפה לנו על הלחיים,

הגננת צילה המחיזה בתנועות ידיים גדולות את תרועת הניצחון, אבל בזמן אמת-

כמה קשה זה לקום ולאמר- "די הגיע הזמן, אני עושה מעשה, למרות הסיכויים הירודים"

כמה אומץ וסיעתא דשמייא צריך כדי לקום, לפעמים בפעם השניה והשלישית והמאה

ולעשות עוד צעד במלחמה על היוונים, הבדידות, הבית שלך, טיפולי הפוריות, הבגרויות/פסיכומטרי/בחינות הלשכה/הטסטים או הסיילים של בלאק פריידי בזארה.

ועדיין, אנחנו מודים על המלחמה כי בלעדיה אין על הניסים ואין על הנפלאות.

לא כי הקב"ה באמת צריך את העזרה שלנו בלהנדס אותם אלא כי זה קצת כמו אבא

שיכול לתת לתינוק שלו שתי ידיים כדי שיתרומם באופן יציב,

אבל מעדיף לתת לו לנסות לבד כי הוא יודע שרק ככה הוא ילמד.

שבוע מדהים בע"ה, לילה מבורך!

אני אבוא חשבון עם מצביעי נעם ווינטר על מה שהם מבשלים לנו.

יפה יפה. אבל לא בשבילי.

האמת היא שהוא היה ממלכתי

לפחות זה

חבל

פחד אלוהים להעיר לבני נוער.

שלא ידקרו אותי עם הסכינים שלהם.

מה עושים עם כל הבוטים הללו?