אני שונא אותם!
פשוט שונא אותם.
לא מסגול לשאת יותר את השנאה הזאת...
נוסע מירושלים הביתה.
בדרך עוקפים אותי לפחות שישה רכבי משטרה ושני אמבולנסים..
פיגוע.
אין אופציה אחרת.
ההגה מתחיל לרעוד לי בידיים.
אני ממשיך לנסוע. לבנתיים הפלאפון מתחיל לעבוד.
הודעות טלפונים.
אני לא פותח את הטלפון.
לא רוצה...
דמעות מתחילות לרדת לי מהעניים.
לא מסוגל יותר לשאת את זה.
לא רוצה עוד אלמנה.
לא רוצה עוד יתומים.
מנסה להסתכל קדימה. לראות את הסוף..
לא רואה סוף במלחמה ההזויה הזאת.
המודיעין הכי טוב בעולם!
והמחבל מברקן עדיין לא נתפס.
חתיכת תעודת עניות...
ועכשיו מנסים לתפוס אותו.
אל תתפסו אותו!!
תנו לי!
אני יהרוג אותו בידיים חשופות.
לא מסוגל לראות את החיות האלה ברחוב.
לא מסוגל לחשוב שהם נמצאים בתוכנו, חיים בליבנו.
אנחנו במלחמה אנשים!!
תתאפסו!
אנחנו נמצאים מול אויב.
אויב ששונא אותנו ורוצה להרוג אותנו...
אני יושב וכותב, והדמעות מרטיבות את המקלדת.
כשאני נסער אני יושב וכותב.
ותוך כדי שאני כותב מודיעים לי מי הפצועה.
ואני יודע מי זאת...
ואני רוצה לשרוף את העולם!!
די אבא!
לא מסוגלים לחיות יותר במציאות המטורפת הזאת.
לא יכולים יותר לראות את חילול ה' ברחובות.
לא רוצים לראות את דם בניך ובנותיך נשפך על האדמה.
אבא עד מתי??
וזה לא ייגמר פה..
אחרי הפיגוע,
ההוא יגיד שצריך עוד תקציבי ביטחון
ההוא יגיד שהתשובה הטובה ביותר זה הבנייה.
ההוא יגיד שבכל באשמתו
והוא יגיד שהכול באשמתו.
ושום דבר לא באמת ייקרה.
ואחרי תקופה גם אנחנו נירגע, כי קשה לנו.
כי אנחנו רוצים חיים נורמלים.
ואנחנו נשכח.
ואנחנו נסלח.
לא רוצה!
לא שוכח!
ולא סולח!
רוצה נקמה!!
רוצה להפסיק את החילול ה' הזה.
רוצה לנצח...
אבא- אני פונה עכשיו ישירות אליך...
תסתכל על ילדיך.
תסתכל על בניך ובנותיך, שמתגוללים ברחובות ארצנו האהובה.
ותרחם...
בבקשה אבא. תרחם...
ותזכה אותנו לגאולה.
תזכה אותנו לנקמה.
