אני שונא אותם!

פשוט שונא אותם.

לא מסגול לשאת יותר את השנאה הזאת...

נוסע מירושלים הביתה.

בדרך עוקפים אותי לפחות שישה רכבי משטרה ושני אמבולנסים..

פיגוע.

אין אופציה אחרת.

ההגה מתחיל לרעוד לי בידיים.

אני ממשיך לנסוע. לבנתיים הפלאפון מתחיל לעבוד.

הודעות טלפונים.

אני לא פותח את הטלפון.

לא רוצה...

דמעות מתחילות לרדת לי מהעניים.

לא מסוגל יותר לשאת את זה.

לא רוצה עוד אלמנה.

לא רוצה עוד יתומים.

מנסה להסתכל קדימה. לראות את הסוף..

לא רואה סוף במלחמה ההזויה הזאת.

המודיעין הכי טוב בעולם!

והמחבל מברקן עדיין לא נתפס.

חתיכת תעודת עניות...

ועכשיו מנסים לתפוס אותו.

אל תתפסו אותו!!

תנו לי!

אני יהרוג אותו בידיים חשופות.

לא מסוגל לראות את החיות האלה ברחוב.

לא מסוגל לחשוב שהם נמצאים בתוכנו, חיים בליבנו.

אנחנו במלחמה אנשים!!

תתאפסו!

אנחנו נמצאים מול אויב.

אויב ששונא אותנו ורוצה להרוג אותנו...

אני יושב וכותב, והדמעות מרטיבות את המקלדת.

כשאני נסער אני יושב וכותב.

ותוך כדי שאני כותב מודיעים לי מי הפצועה.

ואני יודע מי זאת...

ואני רוצה לשרוף את העולם!!

די אבא!

לא מסוגלים לחיות יותר במציאות המטורפת הזאת.

לא יכולים יותר לראות את חילול ה' ברחובות.

לא רוצים לראות את דם בניך ובנותיך נשפך על האדמה.

אבא עד מתי??

וזה לא ייגמר פה..

אחרי הפיגוע,

ההוא יגיד שצריך עוד תקציבי ביטחון

ההוא יגיד שהתשובה הטובה ביותר זה הבנייה.

ההוא יגיד שבכל באשמתו

והוא יגיד שהכול באשמתו.

ושום דבר לא באמת ייקרה.

ואחרי תקופה גם אנחנו נירגע, כי קשה לנו.

כי אנחנו רוצים חיים נורמלים.

ואנחנו נשכח.

ואנחנו נסלח.

לא רוצה!

לא שוכח!

ולא סולח!

רוצה נקמה!!

רוצה להפסיק את החילול ה' הזה.

רוצה לנצח...

אבא- אני פונה עכשיו ישירות אליך...

תסתכל על ילדיך.

תסתכל על בניך ובנותיך, שמתגוללים ברחובות ארצנו האהובה.

ותרחם...

בבקשה אבא. תרחם...

ותזכה אותנו לגאולה.

תזכה אותנו לנקמה.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

יומן כתיבה חלק שני

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

דני - פרק 1

בָּרָה -

בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,

וָאֵרָא וְאִירָא:

אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,

אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.