אלפי כותרות שצועקות באדום;
פיגוע. פיגוע.
עוד אחד.
המחשבות חוזרות אחורה כמו בסרט נע.
אותו יום שני.
הידיעה הקשה.
ועוד.
וכבר יודעים פרטים.
והם מכרסמים אותך לאט לאט.
הסיוטים והדמיונות חוזרים.
והלבד הגדול הזה בתוך עולם ענק של דאגה אינסופית.
הדיכאון הזה. שוב.
שעוד מעט ''חוגג'' שנה.
הטיול שנתי שאף אחת לא תשכח כמה קשה הוא היה.
אלפי דמעות שמילאו נחלים שלמים.
והכאב האינסופי שנשמר עמוק בנקודה הרגישה.
ושותק.
אנחנו דור של גאולה.
אבל, ככה??
גלות! את שומעת??
שבענו אותך.
נמאסת.
הכאבת מספיק.
תיכחדי.
רוצים כבר גאולה.
להיגאל כבר מהכאב הזה.
הפרטי.
הכללי.
שומעת??
העולם השתגע ממך.
אבא טוב כבר תרחם על הבנים על הבנים האהובים!!