גשם בחוץ
ואני נודד מתחנה לתחנה
אני נטול כסות ראויה
והרהורים שטוחים מחפים
על גופי המחורץ
אין אחד שמסכים
להזמין אותי פנימה,
לשוחח בחוץ,
לזרוק מילה או שתיים
בסבך הכאוטי
שבגיא ההריגה
העצמית
הטיפות ניטחות ארצה
ובכל אחת השתקפות אחרת
של פני
של פנימיותי
הפעם ממקום שלם
ממקום של הכלה
ולא מהתפרצות אקסטטית
של רגשות.
פתאום אני אוהב
את מה שאני מרגיש
ולא רק את מה שאני רואה
אני לא מסוגל לחלק
את הרגש שלי לנתחים
אני לא מסוגל להיאבק
בנפש שלי לפרקים
פתאום לדבר איתך
זה לא מתיש
זה בדיוק מה שאני רוצה
אני יכול להסתכל בעיניים
אני מסוגל ללחוץ ידיים
אני הולך וחווה
חי ונושם
פתאום
ותמונה ממוסגרת
מטה לנפול
עם זוג כבוי
ותפאורה מחויטת היטב
מזכירה לי שאסור להתלהב
ולהיבלע לחור השחור
תמיד אפשר לבחור
ולצאת
מהקור הקפוא שבנשמה
אל החום האוהב
ונלוו גוויות רבות,והיו לחלום מושלם
ושכנת בתוכי וידעתי כי ד' צבאות
שלחך אלי.




