עבר עריכה על ידי מתחדשת בתאריך ט' בטבת תשע"ט 21:25
המקרה העלה לי הרבה מחשבות והרגשות.אני מרגישה רע לכתוב אותם כי זה מרגיש לי כאילו אני לא מספיק מבינה את גודל הכאב או לא מספיק מזדהה, אז תדעו שאני כן. אני מרגישה את הכאב ואת הצער ואת ההזדהות עם הכאב-
ואני מרגישה גם צביטה חזקה בפנים. על עצמי.
כי...
הוא היה עובר בשבוע 30.
והוא תינוק. בפי כולם הוא תינוק מבטן אמו.
הוא תינוק כי מרגע שהיה בבטן, ויצא מרחם אמו, היה לו קיום כתינוק.
הוא נפטר כילד לאמו, כבנה.
אף אחד לא אמר לה שטוב שהיא לא הכירה אותו, שהוא רק עובר ולא ילד,
אף אחד לא נתן לה הרגשה שזה לא באמת ילד, שהיא לא אמא, שהיא לא איבדה משהו משמעותי.
עובר במעי אימו הוא ילד שלה.
וזו היתה האמירה.
היתה לו הלוויה. אפילו מתוקשרת... (כמובן, פוליטית, אבל זה לא העניין בעיניי.)
הכירו בכך שהוא היה תינוק, ולמרות שנולד בשבוע 30 להריון ולמרות שחי פחות משבוע, הוא לא נחשב נפל.
הוא נחשב ילד.
ועשו לו הלוויה ומלווים את האם באבלה, ומכירים באבל שלה...
כל מה שלי לא עשו.
לא הכירו בהיותו ילד.
לא זוכרים אותו.
לא ליוו אותי באבלי- נתנו לי להתמודד עם הצער של לידה מוקדמת, ו"מזל שלא הכרת אותו"
לא עשינו הלוויה.
לא נפרדנו כיאות.
לא היתה לנו תקופת אבל באופן רשמי.
אבל עברנו תקופת.אבל קשה ומשמעותית. ללא תמיכה חברתית ומשפחתית.
זה מה שעלה לי במחשבות לאחר פטירתו הטראגית של התינוק שנפטר השבוע לאחר הפיגוע בעפרה.
כואב לי על ההורים.
וזה עורר בי כאב על עצמי.
מזדהות?
לקחתי ציטוטק בשבוע שעבר ביום רביעי.. שבוע סביב 8... הגעתי למיון אחרי שהעובר והשק יצאו ונשארה רק שארית קטנה שבשבילה הציטוטק. בשבת עלה לי החום ל39 עם רעידות. נסעתי למיון ושם לא היה נראה שיש חשד לזיהום ברחם או משהו שקשור להפלה או לציטוטק. קרה אולי למישהי משהו דומה? אני קצת תלויה באוויר... מאז לא עלה לי החום.. 