רעש והמולה.

כאב.

כאב גדול ונורא.

עוד אח נהרג,

עוד אחות נפצעה.

---

אלוקים, 

תודה לך.

---

לפעמים אנו שוכחים,

שקועים בכאב.

בחורבן.

אבל,

בואו נעצור שניה...

מאיפה זה בא?

אנחנו בגלות.

גלות קשה וארוכה.

גלות כואבת.

מציקה.

רוצים דיי לצרות. (?)

אז אחי היקרים,

בואו נאמר די ל-

פילוגים.

מריבות.

דיי להקנטות.

דיי לצער את אבא שבשמים.

---

רק ככה,

נוכל לקרב את הגאולה השלימה.

רק ככה נחזיר את האבדות הגדולות שאיבדנו,

שבכינו עליהם.

ועדיין.

ועכשיו,

עושים הכל למען-

החזרתם.

בביאת גואל צדק,

בגאולה השלימה הקרובה ממש,

אמן!

להסתכל בתוך העניים

אבא- סוף סוף אני קרוב אליך. מסתכל עין בעין.

בני- אני תמיד נמצא איתך, בתוך עינך.

אבא- אבא אני מבולבל, מפחד. לא יודע מה לעשות

בני- דבר אליי, אני תמיד קשוב, רק אליך. רק בשבילך.

אבא- כולם אומרים שאולי עוד לא, שאולי אני צריך לחכות.

בני- הסתכל בתוך לבך, עמוק בפנים, אתה יודע את התשובה.

אבא- אני מפחד. מה אני טועה, מה זה לא הזמן?

בני- סמוך עליי, הסר פחדיך וכאביך, והישען עליי.

אבא- אני מרגיש מלוכלך, לא נקי לעשות את הצעד הזה.

­בני- לכלוך אפשר לנקות. רצונותיך גדולים, ועל זה אני מסתכל.

אבא- כל כך נעים להרגיש קרוב אליך. כמה חיכיתי לזה, כמה אני רוצה את זה.

בני- אני מחכה לך, עיני תמיד צופות אליך חמות, ומחכות למבטך.

אבא- אני מצטער אבא, שהתרחקתי ממך כל כך.

בני- כמה חיכיתי לסליחתך. ציפיתי לה וייחלתי לה. וכמה היא מתוקה.

אבא- האם זה הצעד הנכון? אני מרגיש שזה מה שיקרב אותי אליך.

בני- אם כך בני, לך לך. לטובתך. עשה את הצעד, ואני ישגיח עליך.

אבא- על תעזוב אותי. אני רוצה להסתכל עוד בעיניך

בני- רק תביט, אני תמיד מולך. מחכה לך.

אבא- אני יכול להסתכל בעיניך?

הבט בני- הסתכל עמוק לתוך עיני, עיני העולם כולו,

מה אתה רואה?

אני רואה דברים רבים. אני רואה סודות שלמים.

אני מביט אל תוך עיני העולם. כי לב העולם אתה.

ורואה את נסתרות העולם כולו.

רואה יופי ופריחה.

רואה חיים וטוב.

ורואה גם עצב.

על העולם ששכח אותך.

על בניך שעזבו אותך.

רואה כאב על חילול שמך.

ורואה אהבה עצומה לעמך.

ורואה ורואה ורואה.

אני רואה, ולא מבין מה אני רואה.

אמת בני- כי לא יראני האדם וחי.

הבט לעומק. ואמור לי. מה עוד?

אני מסתכל ורואה...

אני רואה את עצמי. 

מביט אל תוך עינך

משתקף בהם.

ואני קטן.

ומפוחד.

ורוצה את קירבתך.

ובעינך אהבה, קירבה.

ועינך חמות ומקבלות.

ורוצות אותי.

אבא שלי...

אין צורך להתנצל,

 זה פשוט מדהים!

החלמה מהירה...

זה לא היה התנצלות..(אולי קצת)

זה היה הסבר קצר מה המקור של מה שכתבתי...

אני כל היום סביב עיניים, ראייה, הסתכלות שונה וכו'.

זה יצא ממש יפה בכל אופן.

תודה!!

גם שלך מדהים, חזק מאוד...

אהבתי את זה שנכתב  כדו שיח. יפה.

שיר שואה

האוזן תחרש משמוע מעשי זוועות

הלב קטון מהכיל המוות והרדיפות

הכיצד זה שרדו אותם בריות

עמדו בעוז מול חיות הטרף הנוראות

והנפש רוצה, משתוקקת

לדעת עוד, להכיר המורשת

והשעון מתקתק

חוזרים אלו אלי עפר

מתמעטים האנשים

שהיו עדים לאותו מצר

וכמה נחוץ לתעד ולשמר הדברים

לדלות פרטים מחדרי לב נסתרים

שיהיו לעד, לזיכרון

חרותים בלב עד לדור אחרון

שיר שואה נוסף

הלב מרעיד

מתקשה לקבל

עם שלם רצה להכחיד

הצורר הגדול בתבל

והנשמה

הו, כמה כמהה

לדעת עוד

להכיר המורשה

ואותם שרידים

אודים מוצלים מאפר

אט אט נעלמים

סודם יורד אלי קבר

וכמה הכרחי ונכון

לדלות הפרטים

מתהומות הזיכרון

שיהיו לגלעד

למצבת זיכרון

נפילה

נפילה

התרסקות

אין דרך חזרה

רסיסים נשברים

עצבות

אין סיכוי לשמירה

נפילה

בדידות

שברת לי את הלב

אני יודעת כי

פחות

אבל עוד כואב

זיכרון ישן

מנצנץ

מרחק אלפי שנות אור

רגש נשבר

שוב עולה

לא רוצה לחזור

העוד יש סיכוי?

העוד יש תקווה?

העוד יש הזדמנות לאהבה?

אל תאמר

אל תגיד עוד מילה

שתיקתך מדברת

ממלאת חללך

חולמת בלילות

מקיצה בבקרים

שתבוא

שתגיד אך

האמת מכה מבפנים

אט אט

השברים אוספת

תקוות חדשות שוזרת

מהססת אמנם

אולם

זו הדרך לכבוש עולם

ערב טוב ייאוש

בוקר טוב תקווה

בואי בפתח

תראי לי

אור בקצה המנהרה

אהבתי כ"כ.

נותן מקום לתקווה.

כולנו)

אני בראש של לפעמים כזה ואת הרוב לא

צמרמורותת.

דוגרי בכיתי. יפה וכ"כ כואב כמה שזה נכוןן

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).

זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...

וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי

לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.

אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"

תודה

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.

נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

א- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.

ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.

ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"

ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.

מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...

לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...

אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?

ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?

עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.

שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.

באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?

מה עבורך העיקר?

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

הרחוב היה ממש ריק וזה היה קצת מפחיד, כי אתה מרגיש לבד. 

לפעמים יש דברים שהם פשוט מפחידים אותך, כמו להיות לבד בחושך, שאפילו שחושך לך יכול לעשות כלום, אתה מרגיש שאתה מפחד.

אבל הוא ידע את זה כשהוא ברח לבד, שיהיה מפחיד, ושמה שבטוח- זה שעכשיו הוא לא חוזר רק בגלל שהוא קצת מפחד. ממש לא.

הוא פשוט צעד בלי לחשוב לאן, מסתכל ימינה ושמאלה כל הזמן, בכל זאת, הסמטא הזאת די מפחידה.

יללה של כלב נשמעה מרחוק, והוא מיד עצר והרגיש את נשימתו נעתקת. הכוונה שהוא נבהל ממש. הוא חושב שהכלב היה די רחוק, אבל הוא באמת לא יכול להמשיך ללכת כל הלילה. צריך למצוא מקום לנוח בו.

התחיל לכאוב לו הרגליים כבר מרוב הליכה, אז הוא פשוט נכנס לאחד הבניינים והתיישב ברצפה של הלובי, נשען על הקיר ליד המעלית.

היה קצת קר, והוא חיבק את הברכיים שלו. היללה של הכלב שוב נשמעה קרוב יותר.

הוא בלע את הרוק שלו ונצמד לפינה של הקיר, שגם היה קפוא, אז הוא חיבק את עצמו חזק וניסה לא לרעוד.

הוא התחיל לפחד פתאום. זה היה ממש מטופש לברוח, אז מה אם הם חושבים שהוא מפגר? מה זה יעזור עכשיו הוא פשוט ישב פה עד שהוא ימות מרוב שקר לו. הכלב ילל שוב, קרוב יותר.

הידיים שלו התחילו לרעוד גם, והוא בכלל לא יודע כבר אם זה בגלל שקר או בגלל שהוא מפחד שהוא ימות ומהכלב הזה.

אז הוא ניסה חזק לא לבכות וטמן את ראשו בין הרגליים. הוא צריך לחשוב רק בגלל מה הוא ברח וזהו. לא רוצה שיחשבו שהוא מפגר. לכן הוא ברח.

אבל זה לא ממש עזר , הלב שלו התחיל לדפוק ממש חזק, ובעיניים שלו משהו רטוב ומלוח התחיל לטשטש את הראיה.

"הו, אלוהים" הוא שמע פתאום מישהי והרים את ראשו, הוא נשך שפתיים וניסה להיראות כאילו הכל בסדר. כאילו שהיא לא תראה שהוא רועד מקור ובוכה.

אישה מבוגרת עמדה שם והסתכלה עליו במבט מבוהל "ילד אתה בסדר?"

הוא רצה להגיד לה שהכל בסדר ושתעזוב אותו ושהוא מפחד שהוא ימות עכשיו ושקר לו ושהוא ברח מכולם בגלל שהם חושבים שהוא מפגר ושאמא שלו – 

אבל הוא פשוט בכה. בכה כמו תינוקת קטנה ומטומטמת.

הוא בכה ובכה והאישה הציעה לו לבוא לישון למעלה בבית שלה ומחר הם ימצאו את ההורים שלו , והוא עדיין בכה, 

והוא לא הצליח להירגע גם כשהיא הרימה אותו לאט ועלתה איתו במדרגות, הוא נתן לכל הגוף שלו להיות זרוק ולבכות.

בסדר אז מה אם היא הבינה שהוא מפגר. אולי הוא באמת מפגר אם ככה הוא בוכה.