אבל שתדעי שאחרי א.ס ראשון שהוא יראה את העובר הוא לאט לאט יתחיל להקשר.

זה תהליך טבעי שקורה לכולם...אנחנו הנשים נקשרות מיד להריון...

אצל גברים זה קורה בתהליך.

שחררי זה יבוא מעצמו!

המשך הריון קל ושמחחחחח.

יכול להיות שיקח לו עוד זמן, אולי אחרי שיראה את הינוק בחוץ.

ואולי, (מכירה מקרוב משהו כזה), אחר כך, כשהתינוק יתחיל ל"הראות את עצמו", לחייך, להגיב כשראוה את אבא וכו'.

כל אחד והקצב שלו.

חיבוק חם מאוד!

מבינה לליבך, זה לא פשוט בכלל.

במיוחד בהריון ראשון אבל לא רק

יש כאלה שמתחברים רק אחרי הלידה כשכבר יש תינוק ממשי בידים

לגבי להתחבר להריון וכל זה - 

לבוא איתך לבדיקות זה לא בהכרח מחבר, בעלי בא איתי לבדיקות אבל בשבילי, יותר בקטע של לתמוך בי ובהרגשה שלי, אם אני לא מרגישה שאני צריכה אותו איתי בבדיקה אז הוא לא בא. וזה שהוא בא לא גורם לו להתחבר יותר.

הוא גם לא מתלהב להרגיש את התנועות. בסדר.

אחרי הלידה הוא מתחבר לתינוק והוא אבא מדהים אז אני מבינה שיש דברים שהוא לא מתחבר אליהם, זכותו.

לא לוקחת את זה אישי.

אבל יש כאן עניין אחר שכבר יותר שייך לתחום של תקשורת זוגית - אם בעלי היה אומר לי שהעובר שלי נראה כרגע כמו עובר של פיל או עכבר או בן אדם הייתי מאד נפגעת.

אני הייתי אומרת שעל צורת ההתבטאות שלו את כן צריכה לפתוח איתו שיחה.

בצורה נעימה - על כוס קפה ועוגה. לא ממקום מאשים ולא ממקום שופט, לא להגיד לו אתה לא בסדר אלא לדבר בשפת ה *אני* - לא נעים לי כשאתה אומר כך וכך, אני מרגישה ש.. אני מעדיפה שתתבטא בצורה כזאת או אחרת - דברי על עצמך ועל התחושה שלך ותהיי מאד ברורה בצורה שאת מצפה ממנו לדבר אליך. אבל תעשי את זה בדרך של שיחה, ממקום של הבנה והכלה.

יש לו קושי להתחבר - בנושא הזה אל תתדחקי בו. 

אבל כזוג את יכולה כן לצפות ממנו שיתמוך בך. אמרת שהוא אדם מאד רגשי שהופך לאדיש כשקשה לך כי קשה לו לראות אותך סובלת - אז את מבינה שהוא לא באמת אדיש אלא זה סוג של התגוננות (אולי לא מודעת) מבחינתו בגלל שהוא לא יודע איך להתמודד עם המצב הזה. 

ולכן - תעזרי לו לעזור לך. תשוחחי איתו ותסבירי לו איך את מצפה שהוא יתמוך בך רגשית או מעשית כשקשה לך. כדי שהוא לא יצטרך *לברוח* לצורת ההתנהגות הזאת שהיא בעצם התגוננות ובפועל היא פוגעת. 

לימוד תורה על כל חלקיה מועיל להבעיר בנו את האש הפנימית לקראת לידת ילד יהודי

של אמא שלו?

 ואני רוצה להוסיף שגם בעלי לא התחבר והיה לחוץ מכל הרעיון.

ורק בסקירת מערכות שרואים כבר יותר גוף של תינוק הוא התחיל להתחבר לרעיון.

והייתי עם אישתי בכל הבדיקות הרופאים והאולטרסאונד 

סתם התעניינתי בשביל אשתי...

לא ריגש אותי לראות את העובר שרק אלקים ומומחי אולטרא סאונד מבינים איך לזהות בו משהו (אולי זה פיל??? סתאאם) 

בקצב שלי...

אל כן הייתי מצפה מהבעל להיות שם בשביל אשתו. הדרישה שכמה כאן הציבו שהיא לא תשתף אותו בשביל לא להלחיץ נראית לי מוגזמת (מבחינתה)

ויש לנו ב"ה כבר מספר ילדים..

מוכן לבוא איתי לבדיקות רק אם אני צריכה אותו מבחינה נפשית.. אך לא כי זה מעניין אותו.. הוא עוזר לי במה שצריך בהתאם ליכולות שלי.. לצרכים שלי.. מוודא שאני נחה, לוקחת ויטמינים, אוכלת בריא.. אבל אין לו עניין/שאלות/התעניינות בהריון עצמו..

לא ממש מעניין אותו מין התינוק..

לא מעניין אותו להרגיש את התנועות וכדומה..

אומר שכשייצא הם יעשו היכרות.. וגם אח"כ לוקח לו זמן להתחבר..

נראה לי שזה עניין תרבותי/משפחתי.. ככה הוא גדל.. לא נראה לי שהם ידעו שאמא שלהם בהריון עד שהגיע תינוק הביתה.. הוא כועס כשילדי נוגעים לי בבטן להרגיש את העובר/שואלים שאלות על העובר (התפתחות/הרגשות), הוא לא נחשף לזה מעולם..

שבוע שעבר, שכבתי במיטה, והעובר ממש השתולל, ראו את הבטן זזה מצד לצד.. הכרחתי אותו להסתכל/לגעת.. הוא היה המום.. זה היה ממש מצחיק.. כאילו זו פעם ראשונה שהוא רואה/נחשף לדבר כזה.. הוא לא הצליח להבין איך אנחנו חוות את זה.. מבחינתו זה היה ממש מדע בדיוני..

בהצלחה!!

ממש אפשר להרגיש ממה שאת כותבת את מה שאת מרגישה, את כל מסע הזמן שעברת בשבילו, ועכשיו שזה הגיע הוא לא שם בשבילך.

אבל את יכולה לעזור לו, כי הוא לא באמת יודע מה הוא אמור לעשות כמה הוא חשוב דווקא בזמן הזה 

כל הסיטואציה הזאת מאד מלחיצה אותו, הוא נמצא בסוג של מבחן גם בזוגיות וגם באבהות. 

תגידי לו, שכשאת מספרת לו שקשה לך, את לא סתם מתלוננת, (כשהוא אומר לך, "את בחרת בזה", זה בגלל שהוא שומע בכאב שלך שהוא אשם, כמה שזה שנשמע מוזר.) תגידי לו שאת רק רוצה שהוא יתמוך בך שאת צריכה אותו כי את אוהבת אותו והוא זה שיכול לעזור לך.

תסבירי לו גם מה זה אומר הריון (אם עדיין לא קניתם, זה הזמן לקנות ספר הדרכה להריון ולידה חובה בכל הריון) הבנת התהליך מאד מאד מחברת, הוא ירגיש חלק מזה (כמה שהוא יכול).

ושיהיה המון המון מזל טוב 

הם קשורים, אבל נפרדים אחד מהשני.

הראשון, הוא היחס (או החוסר יחס) להריון. ההתעניינות שלו, ההתרגשות וכו. וכדאי לדעת שזה דבר נפוץ אצל גברים!

להרבה גברים קשה להתחבר לדבר שהם לא רואים ומבחינתם זה לא ממשי.

זה מבאס בתור נשים, אבל אפשר להתמודד עם זה. אפשר לשתף חברה טובה, אחות, אמא..ולהתרגש איתן. 

[יכולה להעיד עלינו, שאת בעלי ממש לא עניין מה העובר עושה, והרתיע אותו לגעת לי בבטן כשהוא זז. עשה לו צמרמורות. הוא לא רצה שאשתף, ואני הצבתי אולטימטום- אני צריכה תמיכה רגשית ושמישהו יבין אותי. אם אתה לא מסוגל לתת לי את זה, זה בסדר. אבל אני אקבל את זה מאנשים אחרים כי אני זקוקה לזה]

הדבר השני הוא ההרגשה הפיזית שלך. את כרגע מרגישה רע. נקודה. ולא משנה מה הסיבה לכך.

קחי אותו לשיחת הבהרה שבה תסבירי לו את הצורך שלך בקבלת אמפתיה בנוגע להרגשתך הגופנית ועזרה פיזית ורגשית.

דבר אחרון- נראה לי לא תקין המצב שבו לאחר זמן די ארוך של נישואין הגבר לא מעוניין בכלל בהריון. ואני ממש לא רואה איך זה קשור ללימודים שלו. הרי את זו שסובלת וסוחבת ויולדת..

כנראה שזה יושב על משהו רגשי עמוק של אולי פחד מהאחריות, מהאבהות, פחד שלא ידע איך להתמודד עם הילד ולטפל בו. פחד שהוא לא יהיה מספיק טוב וכו.

אלו חששות שהרבה הורים לעתיד מרגישים. השאלה אם עובדים עליהם או שנשאבים לפחד.

ממש ממליצה ללכת (אולי ביחד) לאיזשהו טיפול לשחרור רגשי בנושא הזה

מעבר לזמן של ההסתגלות לרעיון..
קצת צורם לי המשפט שכתבת שבעלך אומר "את בחרת זה"
אז.. יכול להיות שאת דחפת את זה לכיוון הזה.. אבל..! ההריון הזה של שניכם וכך גם הילד שיולד בעז"ה של שניכם..
כאילו.. איפה הגבול?
אם הילד יעשה בטיטול,יעיר בלילה, ילכלך את הבגדים כשיגדל, יתחצף וכדו'.. אז ירים ידיים ויאמר שמעי.. את בחרת בזה?
אלא שזה שהוא "הסכים" לרצון שלך ממילא מכניס אותו גם לרצון ולבחירה בזה. וגם אם לא.. זה של שניכם ואתם צריכים להתמודד עם זה יחד..
מי יעזור לך אחרת?
אולי כדאי לשלוח אליו מישהו שיסביר לו את הקשיים של הריון ראשון אצל האישה.. וכמה תמיכה היא צריכה..
(אצלנו זה עזר כשבעלי לא הצליח להבין מה קרה לאישתו שנהייתה פתאום סמרטוטית..) מישהו במקרה דיבר איתו וזה הרגיע אצלו המון.. והיה יותר קשוב בעניין..
כמו כן, אולי כדאי לקרוא בספר של ד"ר חנה קטן ("חיי אישה") גם עוזר הרבה וגם נותן איזה עידוד להריון כיוון שאין לדעת אם פתאום יהיה קושי בכניסה להריון.. או הריון שני וכדו'.. עם השנים זה לא נעשה יותר קל הכניסה להריון..
בכל מקרה חשוב לזכור שזה של שניכם לגמרי!!
בהצלחה!! שיהיה הריון קל בעז"ה ולידה בידיים מלאות!
 

ברור שזה הגיוני ולגיטימי לא לרצות הריון בשנים הראשונות וכל אחד מה שמתאים לו.

התכוונתי לזה שהיא רוצה כבר הרבה זמן, הוא עדיין "תקוע" ולא מתקדם מבחינה רגשית ונפשית.

לכן כתבתי ששנה וחצי זה הרבה זמן לא לעכל כשאשתך הרבה זמן רוצה.

מהבחינה הכלכלית- היא אמרה שהיא מסיימת לימודים והוא לקראת הסוף. כך שכרגע ההריון מגיע יחסית עם גב כלכלי
ולכן אמרתי את נקודת ההנחה הזו. שזה נובע ממשהו יותר עמוק ולא באמת מהתנאים הטכניים.

השם יהיה בעזרך אמן

באופן כללי - הגישה המערבית שהתנחלה אצלנו בקשר לילודה אינה כפי גישת והדרכת התורה!

יעויין היטב בפרשתנו, פרשת שמות ועוד.

כל ילד יהודי - ברכה!

לנו היה את זה בנושא אחר (שעכשיו פחות חם, אז הוא לא עולה כל כך)

ולהורים שלי גם היה את זה בנושא פוליטי (סביב ההתנתקות)

זה קשה מאוד... אבל גם בתוך הוויכוח צריך לזכור שאנחנו זוג אוהב ומאוחד.

ואני אומרת לעצמי שהכי חשוב שבנושאים המהותיים בחיים (יהדות וחינוך ילדים) אנחנו בדעה אחת, כי אחרת זה היה פוגש אותנו הרבה יותר וזה היה הרבה יותר קשה...

מניחה שבקרוב העניינים האלה יירגעו קצת, כשתעבור תקופת הבחירות, ותוכלו לחזור לנהל את חייכם בנחת ובאחדות❤️

עם תמונת התוצאות העכשווית אני בכלל לא בטוחה שזה יקרה מהר...

אבל אני כן חושבת שאני צריכה ללמוד להתמודד עם המצבים שבהם אנחנו חושבים כל אחד שהשני טועה, כי זה לא טוב שזה כל כך קשה לי.

גם בחינוך ילדים יש לנו לפעמים דעות שונות... לכם לא? איך עושים את זה? מקווה שהשאלה לא נשמעת חטטנית, אני רצה ללמוד מכם

לנו ב"ה אין כמעט חילוקי דעות בנושא הזה. מקסימום יכול לקרות שאחד מאיתנו כעס בצורה מסוימת על הילד, והשני חושב שהצורה הזו לא טובה. אז אחרי שהילד נרגע (בדרך זו או אחרת) מדברים על זה שלא בפניו, ומגיעים בסוף להסכמה איך נכון יותר היה לנהוג באותו רגע.

אז בנושא הזה אני לא יכולה לעזור לאחרים...

אבל בנושא כמו פוליטיקה - אני חושבת שהכי טוב "פשוט" להחליט שלא מדברים על זה... הרי אין פה משהו מעשי לחיים שלכם, נכון? (הנושא שהיה בוויכוח בינינו בזמנו כן דרש צעדים מעשיים, ולכן זה היה בעייתי יותר...)

אבל דברים קטנים פה ושם.

נכון, אין בפוליטיקה משהו מעשי, סתם מעצבן אותי ממש שהוא חושב שאני טועה ושהוא לא מבין שאני צודקת.

זה נשמע טיפשי כשאני כותבת את זה...

וגם לא יודעת כמה נצליח לא לדבר על זה בתקופה הסוערת הזאת.

פוליטיקה זה באמת נושא מאוד טעון, במיוחד בימים האלה ויכול להביא לעצבים ומחשבות שליליות אחד על השני. צריך לזכור שזה שיש לו דעות אחרות משלך לא אומר שהוא פחות חכם או מבין או מוסרי ולא אומר את זה גם עליך. יש דעות שונות שמגיעות מנקודות מוצא ערכיות שונות ואפשר וצריך לקבל את זה. נקודת המוצא היא להבין ששניכם רוצים בטוב חושבים שיש דרך אחרת להשיג אותו.

ברגע שאת מבינה את זה, את צריכה גם ללמוד לנהל את זה, לקבוע גבולות לשיחות פוליטיות, לא לנסות לחנך אחד את השני ולזהות מתי כבר לא מועיל לדבר על זה.

גם אם החלטתם לא לדבר על פוליטיקה אבל בפנים מעצבן אותך שהוא לא מבין שאת צודקת, זו תפיסה קצת מוטעה בעיני... תביני את שיש לכם שתי דעות שונות ויכול להיות שיש גרעין של אמת בכל אחת מהן.

גם לי יש חילוקי דעות עם בעלי נניח בנושא גיוס חרדים. ניהלתי איתו כמה ויכוחים בנושא והבנתי שאני לא הולכת לשנות את דעתו, הוא פשוט חושב אחרת ממני וזה בסדר גמור. אפילו שאני חושבת שזה אחד הנושאים המשמעותיים והקריטיים, הוא חושב אחרת. אני מצליחה להבין את נקודת המוצא הערכית שלו ולכן אני מעריכה אותו על אף שהוא חושב אחרת ממני לחלוטין.

מוטעית, ואני רוצה לשנות אותה.

אני רוצה להרגיש שזה באמת בסדר שכל אחת מאיתנו חושב אחרת.

מה הערך שיושב בבסיס של התפיסות של בעלך. איזה ערך חיובי יש בבסיס שמוביל אותו בחשיבה שלו. תנסי להגיע אצלך להערכה פנימית של איך הוא מובל על ידי הערך החיובי הזה. יש סרטון של גברת רביע שהיא מדברת עם זוג שאחד בימים ואחד בשמאל והם רבים על זה, תראי:

‏‏19K‏‏ צפיות‏ · ‏‏1.3K‏‏ רגשות‏ | הוא ימני לאומני, היא שמאלנית...ואי אפשר לדבר על על זה בבית. ספיישל בחירות- "טיפול זוגי פוליטי" עם גברת רביע שמראה לנו כמה כולנו בעצם דומים ברצון שיהיה פה טוב ובאהבה לעם ולארץ שלנו וכמה זה בסדר לחשוב אחרת.. העיקר שנצליח לקבל אחד את השני ולהיות ביחד💜💜 מתוך הופעה בבית אבי חי | גברת רביע

כל הכבוד לך

חחח

וזו האמת של התורה.

הרבה דברים מסתעפים ממנה, אבל לרוב קשה לנו לראות מה האמת האלוקית בכל הדברים האלה.

אני מאמינה שפוליטיקה זה אותו דבר. ולפעמים כולם אמת אלוקית - בהסתעפויות שונות.

ולכן אין טעם להיות בטוחים שהאמת אצלי, כי אנחנו לא אלוקים.

ובעיקר - לכן אין טעם להתווכח על זה בין בני זוג, כי האמת האלוקית היא שזוג צריך לחיות בשלום ובאהבה

אצלינו יש עניין אחר לא קשור למפלגות,

אז בגלל זה לריב עם הבעל?

מציעה לך בכל לב

לא להכניס פוליטיקה הבייתה.

כן לכבד דעות אחד של השני

אבל אתם זוג אוהב

ולא שווה לקלקל את הזוגיות היפה שלכם

בגלל משהו חיצוני!

למה הוא חושב את מה שהוא חושב? את ההיגיון שעומד מאחורי זה, גם אם הוא מוטעה לדעתך?

אני חושבת שאנחנו מבינים שעמדה מסוימת היא הגיונית גם אם אנחנו לא מסכימים איתה יותר קל לנו לא להגיע למקום של ''הוא טיפש אם הוא לא רואה שאני צודקת''

עשה לי טוב לומר לו משפטים כמו אתה בוחר בי אבל? וכאלו ולשמוע שהוא בוחר בי יותר מכל דעה כזו או אחרת..

וכנל הפוך כמובן לומר לו

הרגשתי שכאילו זה מה שצריך לחזק, וזה מה שהיה קשה לי בכל השיחות והדיונים.. ההרגשה שתראה אותי, תאהב אותי, תייקר אותי וכו.

ממה שאני מכירה, בדרך כלל מתזמנים את החידוש של הלק ללפני המקווה.

יש כאלה שעושות רק בתקופה שאין הרבה טבילות, כמו הריון או הנקה.

ונקי ללא פגמים, סדקים או קילופים. כזה שהיית הולכת איתו לאירוע נחשב.

אם את עושה לק חדש סמוך ככל האפשר למועד הטבילה, לא צריכה להיות בעיה לטבול ככה.

פ

ואם בתקופה "רגילה" אז מיד אחרי טבילה כדי שעד הטבילה הבאה זה ירד (לא מחדשת כל פעם רק באירועים מיוחדים)

אני יודעת שיש דעות שמתירות לטבול עם לק ג'ל שלם.

אישית אני מעדיפה להדר ולטבול בלי לק בכלל אבל כן יש גם את השיטה הנ"ל...

יש פסיקה שאם זה ממש לפני המקווה שאז הלק שלם לגמרי מותר לטבול ככה

אבל זה לא לפי כל הפסיקות

לפי הפסיקה שלנו אסור, אולי רק בדיעבד

אבל לכתחילה בלי לק, גם אם הוא ממש שלם

זאת הסיבה שעשיתי רק בזמן הריון, כי לא בשבילי כל פעם ללכת להוריד ואז לחזור שוב לעשות חדש

(עכשיו כבר עושה לעצמי לק מתי שרוצה)

תבדקי מה הפסיקה שלכם

אם מותר עם לק שלם, אז אחלה

תעשי יום לפני

אני מורידה לפני המקווה ועושה חדש אחרי

יש הרבה שאני מכירה שטובלות עם חדש אז עושים צמוד למקווה

הניתן לטבילה. (כשיצאה לי טבילה בחול המועד, שאלתי רב והוא אמר שעד שבוע זה בסדר, בתנאי שהלק שלם)

ועשיתי זאת גם בתקופה שהייתי טובלת כל חודש והיה בסדר גמור.

ו- @שלומית. לק ג'ל לא יורד לבד

צריך ללכת להוריד אותו כי קשה מאוד להוריד בבית

אולי התכוונת ללק רגיל

אצלי יורד בבית לבד, עשיתי כמה פעמים לק ג'ל אני יודעת מה זה.

אבל אולי יש לי ציפורניים מיוחדות (;

( עשיתי כמה פעמים כל פעם אצל מישהי אחרת אז זו לא בעיה של מישהי ספציפית או משהו כזה)

10-15 דק' לכל יד וסיימת סיפור, אפשר אפילו פחות אבל עדיף להיות סבלניים

מספיגים כדורי צמר גפן במסיר לק או אציטון, שמים על הציפורן ועוטפים עם נייר כסףאת האצבע יחד עם הצמר גפן

מחכים 15 דק' ואז שפשפים או מקלפים את הלק

פשוט אצלי זה בד"כ יורד לבד בלי כל ההליך

שהלק לא מאד איכותי🫣

אגב אולי הלק עצמו יורד אבל גם שכבת הבסיס?

הייתי בודקת כי זה בעייתי הלכתית ומהווה חציצה. לרוב שכבת הבסיס יורדת רק בשיוף

אני עושה קבוע לק גל.

ממה שאני יודעת מהרב שלנו אפשר לטבול עם הלק גל כאשר הוא חדש ולא רואים תוספת ציפורן שגדלה ואז זה מהווה חציצה. אז לרוב אני מסנכרנת את התור ללק גל שיהיה ממש יומיים גג שלושה לפני הטבילה.

אבל הוא במצב שאת לא מקפידה עליו ואת מסתובבת ככה בחוץ זה בסדר.

אישית יצא לי עד עכשיו לעשות רק בתקופות שמותרים. לא יודעת מה אעשה בהמשך.

בחודשים האחרונים התחלתי.

עושה יום יומיים לפני המקווה.

ביום המקווה מקפידה לנקות מתחת לציפורניים.

זה ממש עושה לי טוב

ומחדשות אחרי. הן מכירות את זה...

אבל זה באמת מייגע ללכת פעמיים, וגם צריך לתזמן את התורים ולא תמיד מסתדר.

עושה לפי הפסיקה הרווחת

מחדשת לפני המקווה

כמה קרוב שאפשר

אבל גם כמה ימים לפני זה בסדר אם זה שלם, יפה והייתי הולכת כך לאירוע

זה עושה לי ממש טוב אוהבת את ההתחדשות של זה לפני מקווה 🤭

ואחרי המקוה הולכת לשים

מגיבה לעצמי כדי להגיע לסוף השרשור..

עזרתן לי מאוד להחליט ש...

כרגע אין לי כח להיכנס לזה, זה כן די כאב ראש , כמובן תלוי פסיקה אבל עדיין..

נושא לא פתור אצלי

אני עושה בעיקר בתקופות ארוכות שמותרים

או לכבוד אירועים מסויימים או חגים

יצא לי כבר לעשות לחתונה ולהוריד אחרי פחות משבוע למקווה...

אבל בסוף זה כן כיף ועושה תחושה טובה

(עד שאחרי שבועיים הציפורן מתארכת ונהיה רווח חחח)

בלי קשר למנהגים ולטבילה.

האם חק ג'ל זה בניה או רק שגבה של לק משובח?

מה קורה לציפורניים הטבעיות? האם נשמרות טוב? נפגעות?

כמה זמן מחזיק לק ג'ל באופן יפה

זה לק מיוחד שמקבעים לציפורן.

לי אישית מחזיק נגיד שבועיים

אבל יש לי צמיחה מהירה של הציפורניים.

אחרי חודש אני כבר חייבת להחליף לק.

הציפורניים נחלשות.

כאילו מורידים שכבה

עם מה שמשייף את השן. מורידים את השכבה העליונה.

אח"כ משייפים עם משייף את השכבה השניה.

ואחרי כל מריחת לק שמים את האצבעות בתוך מכונה שמקבעת את הלק על היד.

המכונה קצת חמה

לפעמים משייפים טיפה עם משייף שתהיה מחוספסת

אבל אם היה לך לק קודם ורק מחליפים אז זה גם ככה מחוספס

הקשיים שאת מתארת לא נשמעים לי חריגים לגיל, הבת 4.5 שלי עושה די את רובם ואני משתדלת (מאוד🙈) להתייחס לזה בסלחנות... זה באמת מעצבן אבל נראה לי תואם גיל. יכול להיות כמובן שלא תיארת הכל או שהעוצמה של התפרצויות וכו' כן חריגה, שעה וחצי של בכי על משהו בלי שהצלחתם להרגיע בשום דרך כן נשמע לי רציני יותר.אז סתם כותבת את זה בתור התחלה. אני כן חושבת שאם לכם קשה להתמודד עם זה זה סיבה ללכת להדרכה, גם אם הקושי נורמלי לגמרי וגם אם לא. הדרכה יכולה לתת המון.

לגבי ההדרכה עצמה שכתבת- האמת שאישית אני לא מתחברת לשפר (הגישה שכתבת פה) בכלל🙂 ואני חושבת שלתת הוכחה מההתנהגות בגן זה לא מאוד הגיוני, כי ברור שגם ילד עם קושי מצליח להתנהג יותר טוב בגן ואז כשמגיע הביתה למקום הבטוח שלו הוא מתפרק. והדרכה שלא שיפרה את המצב אלא החמירה אותו מבחינתכם- אולי זה סיבה לא להמשיך איתה.

אישית אני מתחברת יותר לגישה ההתקשרותית- (@אפונה מדריכה בגישה הזאת, לא מצליח לתייג לי) הנקודה שאני לקחתי ממנה ועוזרת לי ממש זה לחזק את הקשר עם ההורים ולתת מעצמנו את הקשר. ואני ממש רואה שבימים שאני נותנת לה יחס מעצמי ומשחקת איתה עושה איתה דברים ביחד היא הרבה יותר בטוב. (ועוד משהו שמשפיע כמובן זה רמות רעב ועייפות, תמיד לשים לב אליהם.)

בקיצור כתבתי קצת מבולגן, מקווה שתביני משהו😅

באמת סביר לגיל?

כאילו זה לא גיל שנתיים, יש שכל ויש הבנה

ולפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו מדברים לקיר....

אגב, אני לא ידעתי איזה שיטה היא. וגם לא שאלתי.

אבל כשהיינו אצלה ראיתי ספר שכתוב גישת שפר.

אם הייתי יודעת מראש לא הייתי מגיעה אליה.

אני לא מכירה את השיטה לעומק אבל מהמעט ששמעתי פחות מתחברת.

באמת הרבה יותר מתחברת לגישה ההתקשרותית.

נראה לי שמי שכותבות פה עליה הרבה זה @אפונה ו- @אמאשוני

שבאמת למדתי מהן לא מעט!

כן קצת עלו לי מחשבות אולי לפעמים אנחנו נהיים קצת מידי מכילים ומבינים ומקבלים...

אבל מודה שמה שכתבת פשוט הקפיץ אותי.

גילוי נאות: הייתי גם בהדרכה בגישת שפר ובאתי בלי דעה מוקדמת והכל וגם קיבלנו המון תובנות כמו מה זה אמון ועוד.

אבל במקרה שלך לא, פשוט לא. פשוט אל!!

בבקשה ממך תעזבי אותה אתמול,

הילד זועק לעזרה ומה שהיא אומרת לך במילים אחרות: הוא עושה עלייך מניפולציה ואל תאמיני לו, אל תתרגשי ואל תתייחסי ואז הוא יפסיק לבקש.

נכון. הוא מבקש ממך להפשיט את אחותו, כי הוא מנסה לעשות ממך קציצה. נכון. לא בגלל שהוא לא מרגיש בטוח במקום שלו מסיבה כלשהי והוא לא יודע לבטא את זה..

אוף זה כזה מרגיז אותי אהההההההה

ומה שהכי מרגיז שמביאים את הטענה שזה עובד,

ברור שזה עובד.

כשתינוק בוכה בוכה ולא נענים לו הוא יפסיק לבכות.

אם שומר היער צועק ומזהיר יום יום ולא מקשיבים לו הוא יפסיק לצעוק. זה לא אומר שאין סכנה. זה אומר שההתרעה לא אפקטיבית. איך זה שזה עובד והוא מפסיק לבקש, זו ראייה שאין לו צורך אמיתי שלא קיבל מענה.

הילד זקוק לעזרה, אתם זקוקים לעזרה, אמא שלך צודקת.

אבל לא סוג עזרה כזאת.

את השאר אשאיר לאחרות או לזמן אחר, רק אומר שזה לא או להיענות למה שהוא מבקש (להפשיט את אחותו) או לא להיענות (לא להפשיט את אחותו)

זה הסימפטום, ככה את מבחנה שמשהו לא כשורה.

אבל זה לא הנושא, זה לא באמת מה שמפריע לו.

צריך לצאת לגמרי מעולם המושגים הזה ולנסות להבין מה הוא באמת צריך ואיך לתת לו את זה

את נשמעת מקסימה ואיזה אינסטינקטים נהדרים יש לך!

כדאי ללכת להדרכת הורים תומכת שתעזור לך ולילד באמת, בשורש, ואל תתעלמי ממה שהוא מנסה לספר לכם דרך ההתנהגות (המתאגרת מאוד) שלו.

אם את לא מוצאת פרונטאלי תחפשי בזום, למרות שיש היום המון הדרכות הורים שבאים בגישה פתוחה ובריאה אבל לא הייתי לוקחת סיכון.

מה שאני מכירה וממליצה זה דרך הבית להורות מקרבת.

מעבר לזה לא מכירה מדריכות להמליץ.

כן יכולה להזכיר את לריסה גינת שאני עוקבת אחריה מספיק זמן ברשתות החברתיות כדי לומר שאני אוהבת את הגישה שלה, אבל לא מכירה מה היא עושה בהדרכות בפועל שלה.

בהצלחה רבה!

אני מאד חכמה ומבינה ובכל זאת לפעמים מתנהגת בצורה מאד לא רציונלית,

כי יש מצבים שבהם המח הרגשי או אפילו המח הזוחלי תופסים פיקוד.

אם ילד נמצא במצוקה הדבר האחרון שהוא צריך זה שיסבירו לו (שעכשיו לילה, שאין ממה לפחד, שיפסיק לבכות)

זה לא מה שהוא צריך ולא השפה שלו...

כן נשמע לי סביר לגיל... בדיוק אתמול היה לילדה שלי טנטרום של חצי שעה כי אח שלה קיבל עוגיה לפניה, וגם לקום בלילה היא כמעט לא קמה אבל כשכן זה שיגעון ושעה - שעה וחצי של בלגן, של דרישות שלנו לא הגיוניות אבל לה לגמרי כן

כאילו בעיקרון היא לגמרי מבינה כשמדברים איתה, אבל כשהיא עייפה/ רעבה או משהו אחר מציק לה אי אפשר לדבר איתה וצריך למצוא דרך אחרת להרגיע אותה. בדרך כלל אני יציע חיבוק, לפעמים סיפור. וזה באמת הגיוני כי גם אני כשאני עייפה או רעבה מאוד יכולה לצעוק עליה למרות שאני לגמרי יודעת שזה לא תגובה הגיונית או מותאמת אבל קשה לי להשתלט על זה כשאני עייפה או רעבה, אז זה סופר הגיוני שבת 4.5 לא תצליח...

אבל כמו שכבר כתבתי מה שמשנה זה שלכם קשה עם זה ולא אם ההתנהגות תקינה או לא. ההתנהלות תהיה אחרת, אבל עזרה כדאי לקבל בכל מקרה...

תכלס אני גם במחשבות על אם אני באמת יותר מדי רכה ומכילה ומקבלת כל התנהגות, אבל זה נראה לי לגמרי עדיף מאשר הקצה השני של ''אתה גדול ואנחנו סומכים עליך שתתמודד'' שזה בעיני בעצם ''תתמודד לבד עם הקושי שיש לך כרגע ואל תפנה אלינו''

כשבוחנים אם התנהגות היא תואמת גיל, זה לא תמיד אומר שהיא תקינה (בעצם תקינה זה ממש לא המילה אבל אין לי כרגע אחרת.. אולי בהמשך תעלה לי)

הרבה פעמים התנהגות שמצויה בקרב אותה גיל היא ביטוי לקושי. למשל עלתה פה השבוע דוגמא של נשיכות בגיל הרך - תסכול הרבה פעמים מתבטא באגרסיביות, אז בגיל הרך זה יהיה נשיכות, בגיל גן ובית ספר מכות ובהמשך בהצקות והשפלות. וזה תואם גיל. כלומר ילד בית ספר שנושך - זה לא תואם גיל.

אבל זה לא אומר שככה זה, או שטוב שזה ככה, ובעיקר זה לא אומר שהבחירה היא בין לעצור את ההתנהגות (בהנחה שזה אפשרי) או להשלים איתה.

לצורך הדוגמא, ילד שלא מאד מתוסכל לא ינשוך גם אם הוא בן שנתיים.

כשמבינים ממה ההתנהגות נגרמת אפשר לטפל בשורש שלה..

עבר עריכה על ידי רק לרגע 1 בתאריך י"ז בחשוון תשפ"ז 11:37

מחשש לאוטיניג

מקווה שהספקת לקרוא אל לא אז בשמחה בפרטי

תראי את מתארת ילד שאתם מתקשים איתו כבר 5 שנים, ברמות שונות. מדריכת הורים ששומעת את זה ואומרת אין לו שום בעיה ושום קושי - בכנות, הייתי מתקשה לשמוע את המשך דבריה.

אולי יש לו קושי קל שאפשר בהכוונה להתגבר עליו, אולי הוא לא מבין איך להשיג דברים חוץ מאשר בצרחות ובכי וצריך ללמד אותו. אבל ילד שקם מהשינה כמה פעמים בלילה בהיסטריה זה לא ילד שאין לו שום קושי.

העובדה שהוא מצליח להחזיק בגן ומתפרק בבית ממש לא אומרת שהכל קל לו. לפעמים ההיפך.

סליחה שאני אומרת, אבל הרבה מההורים היום מתקשים בסיטואציות יחסית "קלות" כלומר כשאין שום קושי חריג, ושם באמת עצות גנריות יכולות מאד לעזור. ויכול להיות שהיא מאד מאד עוזרת שמה שצריך זה עזרה גנרית - "תדעו להציב גבולות" או "מותר לכם לומר לילד לא" ודברים בסגנון הזה.

זה לא אומר שההכוונה שלה תתאים גם כשצריך מענה ספציפי לקושי גדול יותר.

נשמע לי שאתם הורים מדהימים והצלחתם בכוחות עצמכם להביא לשיפור ממש משמעותי במצב, ואז הלכתם לאשת מקצוע שהרסה את כל מה שהשגתם.

אני גם חושבת שאת מתארת מצב שהוא חריג יחסית, אבל עשיתם עבודה והיה שיפור משמעותי עד תחילת השנה, נכון? כלומר אתם יודעים איך והבנתם מה עוזר לו ומה הדרך להתמודד.

ומתחילת שנה קשה לו במסגרת ולכן הוא מתקשה יותר, אבל נשמע שגם על זה יחסית התגברתם והגעתם לאיזה מצב לא אידיאלי אבל טוב. אז במקום להרוס את ההישגים הקודמים נראה לי שהייתי חוזרת למתכונת הישנה, ובמקביל בודקת את הגן - האם הוא טוב לו, האם הוא נוקשה מדי עבורו, האם משהו שם לא נעים. אולי אפילו הייתי שוקלת מעבר גן אם את חושבת שזה ספציפית קשור לגן, אבל לא אם זה נראה לך חלק מהאתגר הכללי שלו של חרדה.

ואם את מרגישה שעדיין יש לו קושי רגשי משמעותי אז שווה לשקול טיפול רגשי שמשלב הדרכת הורים

כתבו לך כאן מאד יפה,

אני רק אתייחס ל"פשוט תציבו את הגבולות שלכם כמו שמתאים לכם"

שאם זה היה אפשרי לא הייתם מגיעים להדרכה, נכון?

אם יש קושי עם גבולות -

ילד שמתקשה להסתגל

או הורה שמתקשה להציב גבול

או גם וגם.

אז הם צריכים עזרה ותפקיד המדריכה הוא בדיוק שם להבין מה הקושי ואיך אפשר לעזור.

כי הקושי הוא סימפטום ויש לו סיבה טובה, אי אפשר להתעלם מכל זה ולדלג לשינוי התנהגות.

יותר מזה

הילד שלך ימשיך לבכות בלילה כל עוד הסיבה לבכי קיימת, וכל עוד יש לו הורים לבכות להם.

את תבחרי איזה אלמנט במשוואה את רוצה לנטרל ולפי זה תבחרי את הגישה ההורית המועדפת עלייך...

במקרה שלכם די ברור שזה לא עניין של גבולות ויש פה מצוקה אמיתית של הילד (ושלכם כמובן) שצריכה לקבל מענה.

זה אף פעם לא זמן טוב לבנות הרגלים ותקשורת

בונים אותם בשעות היום ברוגע

לך קשה לקום בלילה כי השינה שלך הולכת

את אדם מבוגר

לו קשה בלילה מסיבה לא ידועה

אבל קשה לו

והוא ילד בן 5

בעיניי

אין מה לצפות שילד בן 5 יתמודד עם קושי

שגם מבוגרים מתקשים להתמודד (לחזור לישון אחרי שמתעוררים)

צריך לעזור לו

גם אם זה פוגע בשינה שלך

(אםשר לצמצם את הפגיעה

נניח עם מזרון לידך שישן שם כשהוא מתעורר)

ודבר שני אומר שאיש מקצוע שמבטל את התחושות שלכם - הוא לא איש מקצוע שאתם אמורים להקשיב לו.

ואם את מרגישה שיש פה משהו לא תקין, וגם אמא שלך מרגישה את זה - אז כבר יש פה שתי תחושות בטן אימהיות שאסור להתעלם מהן.

נכון, אולי באמת הבעיה פה נובעת מהדינמיקה הספציפית ביניכם, אבל אי אפשר לומר שזו לא בעיה.

ועוד דבר - ילד שרק בבית מראה את הקושי שלו זה לא אומר שאין לו קושי. זה פשוט אומר שבבית הוא מרגיש את הביטחון לבטא את הקושי שלו, כי הוא יודע שאבא ואמא יאספו אותו ויכילו אותו, מה שבגן לא יקרה...

ונקודה אחרונה - ממה שקלטתי יש שני סוגים של הורים: הורים שאם אומרים להם שיש בעיה לילד שלהם הם ננעלים ומנסים לברוח מהתגית ולהתמודד כאילו אין בעיה, והורים שכאשר הם מבינים שלילד שלהם יש בעיה אמיתית - הם מבינים פתאום שהם לא אשמים, ואז זה עוזר להם להתמודד טוב יותר עם הבעיה. (אני מהסוג השני, ונשמע שגם את...)

לכן מצטרפת לשאר שאמרו פה - להחליף מדריכת הורים. או לחפש מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית, שהתרשמתי ממנה לטובה מהיכרות מהצד, או לחפש פסיכולוגית, שאולי תצליח להבין לעומק ממה נובע הקושי שלו.

שולחת לך שוב חיבוק, כי זו באמת נשמעת התמודדות קשה מנשוא (וכן, גם אני חושבת שזה כבר לא רגיל בגיל הזה), ומתפללת בשבילכם שתמצאו את הדרך הטובה לעזור לו ולכם!

סליחה שאני מתמקדת בזה

יש אנשים שמומחים לילדים רגילים, הם מבינים את המערכת הרגילה, יודעים לעזור לה ומדריכים מעולה בתוך המרחב הזה.

אבל הם מתקשים מאוד לזהות חריגויות ולהבין אותן.

הם לא למדו מספיק לדוג' על ויסות רגשי וחושי ואופני התקשרות שונים (לדוגמה, אני לא פסיכולוגית).

ולכן ההדרכה תהיה כזו שמתייחסת לילד כרגיל, עם כל העצות הרגילות.

נשמע שבאופן כללי, אתם עושים עבודה ממש טובה. וייתכן שיש קושי מהותי, ולכן הייתי הולכת להתייעץ עם מי שמכירה ולמדה על ילדים עם קשיים כאלה ויכולה להדריך בהתאם.

בנוסף, קצת מוזר לי שאחרי פגישה אחת היא קובעת שאין לו שום בעיה. אני חושבת שצריך קצת יותר מפגישה אחת כדי להחליט.

שלצערי אני פגשתי לא מעט מדריכות הורים עם כל מיני המלצות אבל עם שום הכשרה אמיתית...

הורים בגן שלי שהלכו לכמה כאלו ולא קיבלו שום עצה טובה ועשו רק נזק..

ממליצה לחפש נשות מקצוע עם הכשרה רלוונטית..

לצערי פגשתי לא מעט מטפלות בלי הכשרה שעושות הדרכת הורים לילדים עם אוטיזם, הפרעת קשב, ויסות חושי ועוד ועוד ועושות נזק...

לא כל מי שעשתה קורס בהדרכת הורים באמת יודעת מה לעשות...(תמיד כדאי לבדוק תואר רלוונטי והכשרה..)

ההתנהגות שלו נשמעת נורמלית.

יש לי ילד בן 5+

היה לו בכי כזה והתעקשות על שטות ודרישה ממש דומה למה שנתת.

דבר נוסף ראיתי שכתבת שהוא התחיל להתאזן זאת אומרת שכן תפסתם מה עוזר.

אבל לגבי זה שבגן הוא לא מתנהג כך וגם לא שמח ללכת לגן.ייתכן שהוא צובר המון בבטן בזמן שהוא בגן וההתפרקות פשוט יוצאת לו בבית בצורה הרבה יותר קיצונית.

מה שעלה לי זה דיברתם איתו ? שאלתם אותו בזמן רגוע תוך כדי משחק למה זה קורה?למה אתה בוכה בלילה? מה יכול לעזור לו?

אני שואלת את הבן שלי לא תמיד יש תשובה,אבל לפעמים הוא מצליח להסביר לי,לפעמים הוא לא יודע להסביר.

אבל שמתי לב שאם אני מדברת איתו מספיק זמן מראש זה מפחית את הפעמים של ההתפרצויות הללו.

אבל שלי לא קם בצרחות בלילה.

להגיד שילד שקם בוכה בצרחות בלילה שזה תקין נשמע לי לא תקין יש משהו שיושב על זה.

הוא לא מתעורר ובוכה כי יש מענה או אין מענה הוא בוכה וצורח כי משהו מציק,מפריע,מפחיד לא משנה מה יש סיבה אחרת....

ואם את מרגישה ככה בתור אמא אל תתני לאף אחד לערער את מה שאת מרגישה.

לי יש בת מתוקה בת כמעט 4.

גם אצלנו יש תקופות של בכי היסטרי על שטויות. ויש תקופות טובות יותר. (וגם אצלנו בגן היא רגועה ומתוקה ואהובה על כל הצוות, בלי רמז למה שקורה בבית...)

זה בהחלט יכול לקרות גם בגיל כזה. אבל ברור שיש פה קושי שצריך מענה.

באופן אישי אני התייעצתי פעם עם @אפונה וזה מאוד עזר לי.

האמת שזה היה בתקופה עמוסה מהרבה בחינות, אז הספקנו רק מפגש 'אינטייק' שבו היא שאלה אותי הרבה שאלות על הבת שלי, שנתנו לה תמונה מלאה יותר. ורק השאלות עזרו לי להבין טוב יותר את הילדה, מה בעצם עובר עליה ועל מה יושב הקושי. אחרי המפגש הזה כבר חווינו הקלה... (היו גם שינויים אחרים חיצוניים שהקלו קצת מהקושי, אבל גם ההבנה שלי, ועוד כמה טיפים שאפונה נתנה לי והשתדלתי ליישם, הקלו מאוד והפחיתו הרבה מהבכי. וכשהיו שוב טריגרים שהוסיפו קושי - ידעתי לזהות ולצפות לקושי ולאפשר את הבכי).

בקיצור - ממליצה מאוד על הדרכה בגישה ההיקשרותית. אני חושבת שזה יהיה לכם הרבה יותר מדויק ונכון.

באמת הרבה פעמים הורים מגיעים להדרכה ורוצים לשמוע משהו, לקבל איזה הנחיות שישפרו את המצב. ואז האינטייק נראה להם טרחני או אולי אפילו בזבוז כסף..

אבל האמת היא, כמו במקרה של הפותחת, שבלי להבין מה קורה בחיים של הילד לעומק זה ממש לא אחראי לייעץ ולהדריך.

ותודה על המילים הטובות! גם בפעם השניה זה משמח לשמוע

מתארים הכל לרופא ילדים והוא נותן הפנייה.

אצלנו בקופה היה גם מענה רגשי, גם ריפוי בעיסוק, גם עודת סוציאלית (יש גם קלינאית תקשורת אבל חא היינו צריכים)

והרגשתי שמנסים כולם יחד לעזור לילד

קראתי הרבה כבר אתמול ונורא ריגשתן אותי...

לא הספקתי לענות.

מנסה לענות מסודר.

קודם כל, ברור לנו שלא נחזור אליה. לא התחברתי לגישה בכלל.

וחוץ מזה היו כמה דברים לא אתיים בפגישה איתה שלא היו נראים לי.

לגבי הכשרה שלה? לא יודעת, אבל ברור לי שלא תואר רשמי.

האמת לא היה כזה דחוף לי תואר, אלא יותר חכמת חיים וניסיון.

אבל במקרה שלה היה נשמע לי שיש לה תפיסת חיים שבה היא תופסת את כל ההורים ומכניסה את כולם לאותה משבצת. בקיצור לא.

בעצמי מתלבטת אם ללכת למישהי אחרת.

כי בעצם העניינים די נרגעו עד שהגענו אליה, מצד שני אנחנו יודעים שזה בא והולך בגלים.

מי שכתבה פה על זום זה באמת רעיון כי לצאת מהבית ביחד ולמצוא בייביסיטר זה ממש קשוח לנו.

כתבו פה על אבחון בקופת חולים,

אז זה מאוד מתעתע.

כי הוא ילד מקסים מקסים מקסים.

בגלל זה גם לא היה נשמע לי שזה עניין של גבולות, כי אני תופסת אותו כילד צייתן וקשוב יחסית.

לא טאטאלה מצד אחד (שזה טוב, אני לא רוצה ילדים שהם יס מנים) מצד שני בעיניי יש גבולות בבית, יש סדר יום ומאוד ברור מה עושים מתי ומה לא עושים.

אין כל היום כל יום מאבקים אלא יש נקודות חיכוך מסוימות ששם מאוד קשה לנו

כאילו ברור לי שזה לא ילד עם בעיות קשב ובטח שלא נראה לי בעיות תקשורת.

כן אולי בהגדרה של ילד רגיש, אבל אין לי מושג אם זה דבר שמאבחנים אותו בכלל...

אם כבר חשבתי לפנות לקופת חולים לטיפול רגשי, אולי רכיבה על סוסים. כזה סוג.

אבל לא יודעת אם יאשרו ואם שווה להתאמץ על זה.

מניסיוני מאשרים בקופה ממש בקלות אבל לפעמים התורים ארוכים, אצלנו מאוד עזר אבל היו דברים אחרים.

את נשמעת אמא מדהימה, כל הכבוד לך על כל המאמצים.

על טיפול רגשי בגיל צעיר. הדרכת הורים הרבה יותר מתאימה ואפקטיבית בעיני.

לדעתי כל עוד ההורים מטפלים בילד (כלומר גיל ההתבגרות גם), תלוי גם בילד ובעיקר בנכונות של ההורים לעשות עבודה.

את מתארת גלים

גם כשהים שקט הוא מחביא מתחתיו דברים, וכשיש טריגר זה מתפרץ.

לא הייתי מוותרת על טיפול שורש ועל רכישת כלים שיעזרו לך גם בתקופות סוערות, גם מול שאר הילדים וגם מול עצמך.

לרכישת כלים יש אפקט כפול:

גם ביצוע בפרקטיקה, וגם רשת ביטחון.

רשת ביטחון חשובה כדי להשרות ביטחון בסביבה, מה שממילא תורם לרגיעה.

אם אני לא האופה הכי מומחית, בד"כ יוצאות לי עוגות סבירות. לפעמים גרועות.

אבל עוגות זה לא תחום שמאוד חשוב לי להתפתח בו, מקסימות יש ופלים בסופר.

אז לא משקיעה בהתפתחות שלי בתחום הזה וחיה בשלום עם הפעמים שלא הלך לי טוב.

לגוף אין חלקי חילוף, וגם לנפש, והקשר הבונה מול הילדים זה תחום שמאוד מאוד חשוב לי אידית להתפתח בו, ולכן בעיני שווה את ההשקעה.

השנים האלו חולפות בטיל!!

יש לי עכשיו שני גדולים (חטיבה ותיכון) הם בקושי בבית. יש להם כבר אישיות ורצונות ותיעדופים אחרים בחיים, יכולת ההשפעה לא אותו דבר. בעיני חשוב לנצל את השנים האלו במקסימום. בגיל הרך הילדים הם ספוג. מה שמלמדים אותם עכשיו זה כלים לכל החיים.

היום את מלמדת אותו איך לבטא תסכול, עוד שבוע הוא מלמד את אחותו התינוקת.

מהמקום הזה אני כן בעד הדרכה מסודרת. להטמיע שפה מסויימת בבית. על גבי זה בהמשך אפשר להשתלם עצמאית לצורך רענון וחיזוק.

וואי יצא לי מטיף, לא התכוונתי, מקווה שתביני מה רציתי להגיד.

החלטות טובות!

להתפתחות הילד.

גם אצלנו האבחון הראה שהכל בתחום הנורמה...

אבל בגלל הקושי הרגשי היומיומי שאנחנו ההורים תיארנו, קיבלנו מעטפת.

וטוב לפעמים להתייעץ עם מומחים.

והילד מאוד צמח מזה! ממש ראיתי דברים שהשתפרו.

את מתארת קושי של ויכוחים, התעקשויות, חלק מזה היה אצלנו.

בעיני חבל לא לנצל את הקופה בה את מבוטחת לפני שהולכים לפרטי... או לפחות לנצל במקביל

אפשר גם לקבל ריפוי בעיסוק וכזה שיכול לעזור מאוד לילד עם קושי בוויסות רגשי, אם זה מה שיש לילד שלך

ותלוי באיזה קופה את, אבל רכיבה טיפולית וכזה זה לדעתי דרך הביטוח המשלים ומאשרים מאוד בקלות.

והיא ילדה 3 שבועות לפני 🤭🤭

זה שלב כזה שאת מתה ללדת...

ויוצאות לך העיניים מכל מי שכבר סוף סוף אחרי זה.

אבל אם קשה את יכולה להגיד לה שזה מלחיץ אותך

העיקר בעיתו ובזמנו.

ולהיפך, את תלדי אחריה אז היחס יעבור אלייך לא?

ממני שלא רצתה ללדת ותמיד רציתי שישארו עוד בבטן, בשביל ההרגשה והכיף, בעיקר באחרון.

וכולם נולדו רגיל וטבעי עם צירים בשבוע 37...

גם לי זה היה.

משמים בסוף כל התיזמונים האלה...

השם ישלח לך מה שהכי טוב לך ❤️

בשלב הזה את רק רוצה כבר להיות עם תינוק מתוק ביד וכל מי שעוקפת אותך זה מעצבן😅

בקיצור, תכילי את עצמך, מותר לך

ותחשבי איזה כיף יהיה לבני הדודים עוד כמה שנים להיות כל כך קרובים בגיל

גיסתי היית צריכה ללדת שבועיים אחרי וילדה כמה ימים לפני.

וכן התעצבנתי חח

כשאת מוצפת הורמונים הכל הגיוני

נחיה כנראה מה יקרה בסוף

לק"י

(אני דוקא לא מאלה שרק מחכות ללדת כבר. אבל מבינה את החלק הרגשי המשוגע בהריון....).

לגבי השורה האחרונה שלך, קרה לי גם, ילדתי כמה ימים אחרי גיסתי וזה גרם רק להתרגשות שיא מצד המשפחה של בעלי. זה לא הוריד להם מההתרגשות בכלל

אחת לי ואחת לתינוק

לא זכור לי שביקשו כל שעתיים כי הערכים של הסוכר היו תקינים

היתי בביות מלא

ילדתי 3.8

3.9

4

לא זכור לי שעשו ניטור סוכר

לק"י

אולי פספסתי ובדקו פעם 1.

בטוח לא כל שעתיים.

אבל ילדתי שניים ב40+5 ואחת ב41+3

עד שזה התעדכן

לכן כתבתי לך חח

אזור הארבע וחצי קילו

ולא בדקו אותו כל כך הרבה, רק לאחר הלידה

וחבל

כי כמה שעות אחרי הלידה הייתה לו נפילת סוכר מאוד משמעותית שהובילה לסיטורציה נמוכה ולאישפוז בטיפול נמרץ יילודים לשבוע (הסוכר הסתדר מהר אבל החמצן עשה בעיות כמה ימים+ימי מעקב)

יכול להיות שזה משתנה

יש לי כמה ילדים שנולדו מעל 4 קילו, כן זוכרת מעקב סוכר צפוף יותר (לא כל שעתיים).

ונתנו לי ביות מלא בלי בעיה

אם זה מנחם אותך, לפחות שבת תצא מוקדם בגלל שעון חורף. זה לא להימרח עד שמונה בערב.

אבל מבינה ממש.

אולי בערב שבת תהיה אפשרות לצאת לסיבוב רק שניכם חצי שעה שעה..

בסוף גם משפחה מורחבת, קשר עם האחים וקשר של הילדים עם בני דודים זה דבר חשוב.

מקווה שאת מרגישה בנוח אצל האחות בסך הכל.

בחירה שלכם.. אם ממש אין לך כוח, אז לא.

אני מרגישה שם בנוח ברוך השם, פשוט אין נוח עבורי כמו הבית שלי והזמן שלנו, אבל אי אפשר אף פעם לא להיות עם המשפחה רק בגלל זה , תודה יקרה

בול אני

מה שכן, להורים שלו ושלי אני יוצאת פעם ב... כיבוד הורים...

משתדלת שזה יצא על שבתות חורף שאז זה קצר ויש מוצ"ש ארוך להשלים פערים זוגיים עם הבעל

אין לארגן את הבלגן של אחרי שבת, הילדים מגיעים מקולחים ישר למיטה ויחסית נשאר לנו ערב פנוי ונחמד

החלטות טובות!

תודה על ההזדהות, אמרתי לבעלי שכמובן שהייתי מעדיפה להישאר בבית כמו תמיד אבל שאני רואה שהוא ממש צריך את זה ועושה את זה בשבילו. אגב גם לאמא שלי אני בקושי יוצאת כבר, לגמרי מעדיפה לארח

מודה ומתוודה שאני בקושי בקושי מארחת, גם מהסיבה שאני רוצה את השקט שלנו (לא יודעת אם אני מקרה יותר חריג אבל בעלי הוא באמת אבא של שבת, אני איתם לבד כל השבוע, גם להם וגם לי ובטח שגם לו, נצרך השרט והלבד שלנו בשבתות)

כן הם רואים אותנו בתדירות די גבוהה במהלך השבוע

את לא נהנית שנחסכים לך מלא בישולים?

נחסכים בישולים אבל גם נחסכת ממני היכולת להשחיל מילה עם בעלי או להתייחס לילדים שלי בצורה נורמלית, אבל מאוד יכול להיות שבסוף זה צורך שהוא יותר שלי וכמובן שלילדים זה ממש כיף מדי פעם להיות עם בני דודים, לי זה יותר קשה מכולם כי אני אדם מאוד אינטימי

האמת אם הזמן היחיד הזוגי ומשפחתי לא הייתי מוותרת עליו, המשפחה הגרעינית שלכם קודמת למשפחה המורחבת לדעתי. ואני אישית ממש לא רואה מעלה בהלקריב משהו שממש לא נעים לי, הרבה פעמים במצטבר זה עושה נזק (וזה מאד תלוי מאיזה מקום בנפש מגיעה ההקרבה הזו).

ועוד משהו קטן שעלה לי, כתבת- יודעת שצריכה להתחשב בו- וישר עולה לי- למה? אולי שהוא יתחשב בך שקשה לך ממש ללכת? סתם נקודה למחשבה. זוכרת שאת עם קטנטנים ועבודה קשה ולא רואה סיבה שתתחשבי בו בדבר הספציפי הזה אם זה בא על חשבון הזמן הזוגי והמשפחתי שלכם.

זמן משפחתי צריך להיות גם איכותי ולא רק כמותי ואם הוא יהיה מתוסכל מזה שהוא לא פוגש את המשפחה לא בטוח שזה יהיה זמן כל כך טוב יחד.

אני מאוד מאוד מבינה את הפותחת חושבת שצריך לחשוב כאן על שיח ועל פתרונות.

נגיד להחליט שנוסעים פעם בחודש למשפחה המורחבת וכל שאר השבתות מוקדשות לבית. נגיד להחליט מעכשיו שאם נוסעים לשבת אז במוצש עושים משהו זוגי כיף ומחבר.

לחשוב יחד איך שניכם מצליחים לראות את המקום אחד של השני בלי לכעוס ולקבל החלטה מתוך זה

אלא אחרי שכל אחד מבין איפה נמצא האחר לקבל החלטה משותפת שתעזור לשניכם. בסוף פעם מישהו אחד נותן יותר ופעם השניה. וצריך לראות איך זה קורה בלי תסכול ואגירת כעסים

אמנם בלב לא ככ שמח אבל כן שלם שהפעם זה זמן הוויתור שלי

ופעם זה היה קורה המון, היום זה בערך אחת לחודשיים, וזו הסיבה שאני מתחשבת כי יודעת שזה לא עניין שבשגרה, מנגד עדיין ממש מרגישה שזו הקרבה בשבילי גם לעיתים רחוקות, כי השבוע ככ מעייף והשבת שלנו ככ מטעינה אותנו . אבל שלום בית זה חשוב תודה יקרה !! ניחמת אותי בתגובתך

כשהייתי צעירה יותר עם כמה צפופים הזמינו אותנו מלאאא ותמיד הלכנו.

זה היה לי סוג של מנוחה, בלי לרדוף אחרי הילדים וכו... (אצלי תמיד בבית אחר הם סבלנים ורגועים יותר). בלי לבשל, בלי כלום. רק לארוז.

היום התרחבנו וגדלנו ב"ה, הלוואי ומישהו יזמין אותנו.

מי ישמין משפחה גדולה? אמא שלי לא מזמינה.

ממש חסר לנו

אז סתם כותבת, כל עוד מזמינים אתכם תצאו, תהנו מזה. יבוא יום שתהיו שבתות וחגים רצופים בבית.

זה יהיה נח שהלידה תהיה, הגענו למסקנה שרק בשבוע 41 יהיה נח, ושבשבוע 38- זה הכי לא טוב

בסוף ילדתי בשבוע 38 ושרדנו את זה.

היה קשוח אבל לא נורא כמו שהצטייר לנו בדמיון... אני חושבת שבסוף כשמגיע הרגע של ההתמודדות דברים נראים אחרת ומסתדרים אחרת מאשר בדמיון

עד לא מזמן בעלך לא עבד במשך תקופה לא?

אז מה הלחץ על עוד רבע משכורת אם הסתדרתם בלעדיה עד לא מזמן?

קרה משו ששינה את המאזן הכלכלי בצורה דרסטית?

הדירה שאנחנו מקבלים מהקבלן מתעכבת כבר כמה חודשים

היה אמור להיןת לנו כבר מפתח אחרי העיכוב שחישבנו

מנגד, כן עברנו מההורים כי מצאנו להשכרה מציאה

וחוץ מזה

אני אדם לחוץ כלכלית עד מאוד מאוד מאוד ממש ממש ממש ואני לא מסוגלת קשה לי השכל שלי מתפוצץ

תסתכלי על זה בצורה קרה רגע: הרבע חודש הזה יקריס אותך חלילה? ימנע ממך מלשלם חשבונות? באמעל חשבון האוכל של הילדים חלילה?

אם לא - שחררי

לדעתי זה צורך סופר לגיטימי שלא מוותרים עליו סתם כך

ובכללי כאישה להיות לחוצה כלכלית זה מאוד לא בריא בעיניי. זה עבודה שהיא לא שלך.

המשפט האחרון שלך מאוד נכון חח

אבל מאןד קשה לביצוע…

יש ברוך ה' הרבה קניות, קניות שמחות ובריאות

ןאני לרגע לא מתלוננת גם ההורים חמודים מרעיפים

פשוט לחוץ לי הקטע הזה איפ

אני זוכרת את זה אצלך עוד מפעם

משרשורים קודמים שלך

במקומך הייתי מתעקשת על טיפול טוב שיעזור לך לעבוד על הנושא הזה מהעומק

ובעז'ה גם לשחרר ולהרפות

בכלל החיים שלנו והיומיום שחנו זה הרבה קניות

אנחנו צורכים הרבה

אבל זה חלק נורמטיבי ולגיטימי ומבורך בחיים

ואגב אאלט לא דיברת גם באחד השרשורים על היפוך תפקידים בין הבעל לאישה (זו היית את? לא בדקתי בכרטיס האמת),אז זה גם חלק מזה. להבין שאת יכולה וצריכה להוציא על עצמך. להתייחס לעצמך כאישה שמרשה לעצמה להשקיע בעצמה ולהרשות לעצמה ולהגשים את הרצונות שלה באמצעות כסף, בין היתר. אין מה לעשות בסוף זה אמצעי ולא מטרה ככל שתתייחסי לכסף שנחסך כבזבוז ותחיי במרדף אחרי עוד כמה שקלים שלא לצורך כשיש צורך להוציא, את מונעת מעצמך התקדמות חשובה בעיניי גם בעניין הזה כי את זו שעומדת על ה"שיבר" כביכול. זה אותו נושא בעיניי, זה חלק ממכלול

בקיצור - אני בדעה שצריך לטפל בזה.

כמו הרגע הזה וכמו החיים עצמם.

כסף נועד כדי לשרת אותנו ולא כדי שנעבוד אצלו.

לידה זה זמן מרגש ורגע ענק ומשמעותי בחיים, גם אם "יתבזבז" עליו יותר זמן מהמתוכנן, גם אם תפסידו כסף, גם אם תכנסו למינוס רגעי, אין תחליף לרגע הזה.

אם את מרגישה שיש לך לחץ מאוד חזק לכסף כדאי לחשוב על לטפל בזה בדרך כלשהי כשיהיה לך זמן, כי זה ממש לא קשור לכמות כסף שיש בחשבון, זה תודעה. אני מכירה מקרוב אנשים מאוד עשירים עם תודעה כזאת.

שיהיה בקלות ובמזל טוב❤️❤️❤️

שניסיתי להתחיל

את יודעת כמה עולה מפגש?

אז הפסקתי🙈

הרבה פעמים הלידה יוצאת בתזמון לא נוח, או שכל הזמן יש עומס ושום זמן לא נוח.

היו לי לידות בתקופות של חגים, טסט, מעבר דירה, חופש גדול, לידה מוקדמת פתאומית.

בסוף מסתדרים עם מה שיש.

יישאר איתך בבית יולדות?

כן, זה נחמד אבל זה לא מחוייב המציאות

אולי בלידה ראשונה, שניה זה מתאים. כשיש ילדים נוספים בבית צריך בעיני לבחון מחדש. הוא יכול ללכת לעבודה, לפחות לחלק מהזמן (אם זה אפשרי)

מי יהיה עם הילדות?

אם חושבים על הלידה כאירוע של כמה שעות ולא כולל הימים של האשפוז אז אפשר למצוא פתרונות של שכנה/ בייביסיטר/ אולי אפילו יסתייע וזה יקרה בזמן המסגרות

זמינות של הבעל ללידה- אולי צריך לחשוב על אופציה של מלווה אחרת שיותר זמינה לך ורק כשממש תהיי בחדר לידה בעלך יצטרף.

לא אומרת שככה הדברים צריכים להראות, פשוט חושבת שאפשר לשקול מחדש דברים שנראים לנו מובנים מאליהם

ולדעתי יש עניין שאחד ההורים יישאר עם אלה שבבית, לחלק מהזמן.

לשים אצל אנשים שקשה להם לשמור על ילדים זה קשוח קצת, לא?

שמתי לב שכשאני מארגנת לי בראש פתרונות לכל תרחיש, אני מצליחה להיות רגועה...

אבל לינה לדעתי לא שייך לבד (ואני הולכת לאיכילוב כדי לקבל חדר לבד כי מגעיל אותי להיות עם עוד…)

ולא שייך מישו שהוא לא בעל

עכשיו, גם לנו שני ילדים בבית.

בגדול הייתי ביות מלא, חדר לבד ובעלי היה איתי מעט מאוד.

כמובן שהיה בלידה. אבל אחר כך חזר הביתה בשביל הילדים.

הוא הגיע כל יום לשעתיים להיות איתי במהלך היום, אבל גם ככה הילדים עוברים שינוי משמעותי ולא רצינו שגם הוא ייעדר להם.

בגלל שהייתי לבד ובלי מלווה, כן הייתה חשובה לי שתהיה אופציה לתינוקייה. אבל בפועל רוב מוחלט של הזמן לא השתמשתי בה. פעם אחת כשהיה לי קשה

ובפעם אחרת האחיות שמרו עליה קצת בעמדה שלהם.

אז ברור שאצל כל אחת ההתאוששות אחרת, אבל זה כן אפשרי

אני ילדתי פעם אחת, ובדיוק כל בני המשפחה שלי נדבקו בקורונה. אז לא רק שישנתי לבד חמישה ימים (כי היה קיסרי) - בעלי אפילו לא בא לבקר אותי בכלל, שלא לדבר על הילדים.

זה היה בהחלט לא נחמד, אבל אפשרי...

וברור שבכל שאר הלידות, גם לא בראשונה, בעלי לא ישן איתי... למה שיסבול גם הוא?🤭 (כמובן גם לא הייתי בחדר שמאפשר את זה)

בקיצור, נראה לי שבאמת יש כמה הנחות שכדאי לך לסכל לפני שאת יולדת

ותתפללי שהכול יעבור בשלום, גם מכל הבחינות ה"שוליות" של נוכחות הבעל ושל השמירה על הילדות, וכמובן מבחינת הלידה עצמה!

לא בלידה הראשונה, לא בביות מלא, לא אחרי קיסרי, ולא בשבת.

וגם לא מישהו אחר.

לי אישית אין צורך שיהיו איתי כל הזמן.

וגם אם את מרגישה צורך, תשקלי את זה מול שאר השיקולים.

הנחות מאוד מגבילות שלדעתי מוסיפות לעומס וללחץ...

קודם על העניין הכלכלי. הכסף נועד לשרת אותנו ולא אנחנו אותו. ואם אנחנו עבדים של הכסף אז פספסנו את הנקודה...

וגם לינה. אצל רוב האנשים כשזו לא לידה ראשונה הבעל לא נשאר. והכל בסדר. טיפה מאתגר, נעזרים באחיות, והכל בסדר.

ואם חייבים עזרה בלילה, יש בהחלט הרבה אופציות שהן לא בעל. בת משפחה, חברה, דולה...

נשמע שהרבה מהלחץ והעומס יכול להיפתר בשינוי תודעה ולאו דווקא משינוי במציאות...

כמובן זו החלטה שלך אם זה שינוי שאת רוצה לעשות, מה גם שלפעמים שינוי תודעה לא קל יותר משינוי חיצוני

התאוששות הרבה יותר טובה אם את שואלת אותי

ולאחרים יותר קל לעזור כשאחד ההורים בבית ולא עסוקים בנסיעות וארגונים.

גם לילדים זה הרבה יותר מרגיע שאמא לא נעלמת לכמה לילות פתאום

בלידה השלישית שלי הייתי עם אמא שלי באשפוז אבל דווקא בחדר פרטי הייתי יותר מרגישה בנוח להיות לבד לגמרי (בלידה השניה הייתי לילה לבד במלונית).

כאילו מרגיש לי יותר נוח להשאיר את התינוק לבד ולהכנס לשירותים בחדר פרטי, מאשר בחדר עם עוד מישהו.

וברור שזה אישי, אבל מבחינתי גם חברה/ אחות/ דודה/ אמא זה ממש אופציה.

לא מדברת על כמה דקות אחרי הלידה, אלא כמה שעות אח''כ, אחרי שהתמקמתם ואת בסדר, בשביל מה צריך את הבעל 24 שעות?

מה זה קשור לילדה גדולה ?

אני ילדתי לידה שהייתה סבבה לפי הספר, ללא אפידורל וללא תפרים ב"ה

ובכל זאת הייתי חלשה מאוד מאוד מאוד

עשיתי את כל הזירוזים והגעתי ללידה עצמה חלשה וקל וחומר שאחרי

בעלי לא היה שם להרמת המורל אלא לעזור לי פיזית להביא אוכל ולהרים לי את התינוק להנקות. ברמה שאם הוא לא היה - כנראה שלא הייתי מצליחה להניק ומתיאשת.

עצוב התפיסה הזו שמצפים מיולדת יאללה ילדת הכל בסדר תחזרי לחיים.

ושוב לא מדובר כאן על זמן ארוך (הלוואי) אלא לזמן האשפוז.

אני אישית השתחררתי אחרי 36 שעות מבי"ח אבל כן כל זמן שיכלו להיות איתי ובעיקר ב24 שעות הראשונות זה קריטי להרבה נשים.

בלידה קודמת אכן תוך כמה שעות הייתי יותר מאוששת וזה לגמרי תלוי.

התכוונתי למה לבוא מראש עם הנחה שאת לא מסוגלת להיות לבד בלילה,

אלא לראות לפי העניין.

ברור! שלפעמים זה קריטי.

לפעמים לידה גם מסתיימת בניתוח...

אבל כאילו לצאת מנקודת הנחה שהבעל חייב לעצור את החיים ל48 שעות להיות עם היולדת זה פריווילגיה שלרוב האנשים יש אילוצים שלא מאפשרים,

ואין סיבה שרק עצם הנקודה שאת יולדת, אז את לא מסוגלת להיות לבד בלילה מחוץ לבית,

כי לזה עדיף לדעתי לחשוב מראש שאת מסוגלת ואת גדולה ויכולה, גם אם זה לא הכי נעים להיות לבד, ולאפשר לשאר בני המשפחה שגרה רגועה עד כמה ששייך גם בימים האלו.

אחת הסיבות שאני ריצה לקחת רק את בעלי

זה כי אני תמיד מסתדרת. אני מעולה ויכולה (גם כשאני לא)

אז אני צריכה שיהיה איתי מישהו לא כי יוצאת מנק הנחה שאני מסכנה חלשה ואומללה

אלא כי אני יודעת שגם מאחות כנראה לא אבקש עזרה

והוא ישים לב…

בעייני כן להתאמץ על זה שהבעל ישאר לשון איתך בבית החולים

זה עולם אחר

והתאוששות אחרת

העזרה עם התינוקי בלילה, התמיכה הנפשית ממנו,

אין לזה מחיר בעיני

( לא תמיד הצלחנו ונשארתי גם לבד, אבל זה בדיעבד ממש בעייני ופעם הבאה אתעקש על זה יותר)

זה עדיף

גם אם במהלך היום הוא ילך לנוח ולהיות עם הילדים האחרים ויהיה לך ליווי אחר - בלילה לפחות זו הרגשה אחרת

גם איתי בעלי לא ישן מעולם

לא חשבתי על זה בכלל, האמת.

כשהיה לי קשה ויתרתי על ביות מלא

זה אפשרי, רוב היולדות ככה.

אם זה חשוב לך ממש, אולי אחות?

אצלי כולם התחילו או בשבת או בלילה כך שאף פעם לא הייתי צריכה לקרוא לבעלי באמצע היום... ונראה לי שזה לא במקרה, הנחת של שבת או לילה מאפשרים ללידה להתחיל.