שוב ברחתי לך.
הפעם החלטתי
שזו תהייה ריצה ארוכה.
בלי נעליים.
עם שמש רותחת.
שהחום ימיס את הרגליים
ואז אקרוס לארץ
ואחכה שתבוא.
מנסה לארוב לי
בצידי הדרכים,
זורק אלי
עוד חיוך כובש.
אני רואה אותו רגע לפני
שהראש שלי
נופל לאדמה לעולמים.
אתה מבין שכבר לא יכולתי.
אתה נעצר.
לחשוב.
לנסות לשנות.
בשביל שינוי
צריך שניים.
הבנתי את זה
אחרי דרך ארוכה.
אתה האבא פה.
שאמור לחבק,
לעטוף אותי כמו יהלום.
לבכות איתי ביחד
לנגב לי את הדמעות,
להיקרע מהן.
לדרוך איתי באש,
להסתכל לי בעיינים
ולראות אותך שם.
לחבק רק אותי
ולצעוק לי בשקט
שאהבה.
זה מה שהולך בנינו.
תחזור לתקופה ההיא
שהיית מרים אותי גבוה,
עד השמים,
נותן לי לגעת בכוכבים
לאהוב אותם
להתחבר אליהם
ולהלחין להם מנגינה של חיים.
עכשיו החיים נעצרו.
לא ידוע אם נישאר עוד כוח.
בעצם,
כוח יש.
רצון אין.
יש רצון אחד.
לזרוק חיים שלמים לים.
לגרום לך להיקרע מבפנים
להבין שטעית.
שניקרעו לי החיים.
שחייתי את החיים
עם טעם של מוות.
