מתחשק לי לעשות לילה לבן.
אני מגיעה למיטה מרוסקת מעייפות וזה מרגיש לי בכתפיים, בעמוד השדרה, ברגליים. כל היום לרוץ ממקום למקום, לנשום קצת ולהמשיך.
ומגיעה למיטה כלכך מסופקת ושמחה ובאמת טוב. באמת.
אני יכולה לומר ב"ה שטוב לי. והנה, כנראה הגיעה תקופה באמת טובה ב"ה.
והאדרנלין הזה. לא להרדם מרוב שמחה, ולא לא להרדם מרוב מחשבות טורדניות ופחדים שמכרסמים את הלב והרע והגועל הזה להתבוסס בו.
וכל לילה לבחור ללכת לישון בכל זאת, כי מחר שוב מחכה יום מטורף. ואיזה טוב ה' ואיזה כיף ומשמח כל זה. וואי

ולהרגיש סיפוק אמיתי כזה, שממלא את הלב. להרגיש שמצאתי את המקום. שיש לי כאן משהו שלי, שמדוייק לי כרגע. וגם הקשיים הם אתגרים ובאופן פשוט גם המורכב הוא טוב ויש בו צדדים של שמחה.
קלילות כזאת. התרת הספקות, השלמה עם הבחירות שלי. קצת השלמה עם עצמי. גילוי כוחות.
השי"ת נהדר אליי, כמה שפע גלוי! תודה תודה תודה על הזכות.
(ובסוף, יש את הקול הזה שאומר כמה את רחוקה והאם כל זה שווה ואם ריבונו של עולם באמת שמח בך ובבחירות שלך ומתי תפסיקי עם הרפיון הזה, את כלכך טועה. ולמרות שהוא לא מרפה, עדיין טוב. זה די מוזר אולי)