לא אותו הדבר: ליצור נפרדות אצל תאומים
אנחנו אוהבים לקרוא להם "התאומים" ופונים אליהם תמיד כזוג, אבל הם בעצם שני אנשים נפרדים לגמרי. מדוע חשוב לתת לכל אחד מהם יחס בפני עצמו ולמה לא כדאי להלביש אותם אותו הדבר? הכל על נפרדות
עינת שגיא-אלפסה ו-ורד בן-פורת
ביום בו הגננת המחליפה בגן של ילדי סיפרה כי הופתעה לגלות שיהונתן ועלמה הם תאומים, הרגשתי בעיקר גאווה. לא בגלל שבאמת אין ביניהם דמיון פיסי, אלא בעיקר משום שבדבריה היא אישרה לי שלמרות שמדובר בתאומים, לכל אחד מהם יש עולם מלא בפני עצמו והקשר ההדוק ביניהם אינו מגדיר אותם. אמנם ברור מעל לכל ספק כי עצם היותם תאומים הוא חלק חשוב במהות שלהם, אבל העובדה שגם הם וגם סביבתם מצליחים לראות שתי ישויות נפרדות לחלוטין (על אף שהם באותו גן), הוכיחה לי שבמשימת הנפרדות הפסיכולוגית הצלחתי.
כשגיליתי לראשונה שאני עומדת להביא תאומים לעולם, התחלתי לחקור באופן אובססיבי את כל מה שאפשר לדעת על גידולם. מהר מאוד פגשתי את המושג "נפרדות" והבנתי שעל פיו יישק דבר. לא פלא, אם כן, שמושג זה הפך בעיניי למשאת נפש שכל כולי מכווננת כלפיה ושאי-נפרדות הייתה האיום ההורי הגדול ביותר שלי.
עברו מאז למעלה משמונה שנים של פרקטיקה מתמשכת בגידול תאומים, והמושג שפעם נראה לי כל כך מורכב ליישום ולהבנה, הוא היום חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם ההורית שלי ומשמש ככלי עזר אל מול התאומים.
מהי בכלל נפרדות?
נפרדות פסיכולוגית היא מושג המבטא את התהליך המשמעותי ביותר בחייו של האדם: הכרה ביכולות, בכוחות, בצרכים וברצונות שלו, שמייחדים אותו בלבד ויוצרים את הזהות האישית שלו.
כשהפעוט מתחיל לזחול לעבר שקע החשמל ו"מצפצף"על ה"אסור! "של ההורה, הוא אומר בעצם לעולם: "אני יכול! לבד! בעצמי! אתה, אבא, אומר לא - ואילו אני אומר כן. אני נפרד ממך". הסימביוזה עם ההורה משתחררת בהדרגה, ותחושת התלות מפנה את מקומה לתחושת יכולת עצמאית.
כאנשים מבוגרים תחושת הנפרדות שלנו ברורה. השגנו אותה במשך השנים בעמל רב. גם לפעוט שהחל ללכת בדרך זו מצפה מסע ארוך אך מרתק אל עבר תחושת הזהות האישית השלמה והנפרדת, ותפקידנו כהוריו לשחרר בהדרגה את החבל וללוות אותו בדרכו לעצמאות.
מה שונה בתהליך זה אצל תאומים?
תאום, ככל ילד, עסוק בהשגת הנפרדות מההורים, ועושה זאת ממש באותן דרכים. אלא שלו יש "אקסטרה" - השגת נפרדות גם מאחיו התאום.
הקשר בין התאומים מתחיל באופן ספונטני מיד עם היווצרם, כשניים שנמצאים וגדלים ברחם, במרחב אחד קטן לאורך חודשים רבים, וממשיכים בכך בינקותם ובילדותם. ניתן לומר שאין קרבה גדולה מזו, והיא דומה בעוצמתה לקרבה להורים. גם כאן יש סימביוזה ותלות, ועל כן יש צורך להגדיר את ה"אני"הייחודי, שאיננו אחי למרות הגיל הזהה, המיקום במשפחה, הדמיון וההשוואות.
מטבע הדברים תאומים זוכים להשוואה מתמדת על ידי הסביבה. שורש המילה הוא שווה, והוא ההיפך מהשונות, הנפרדות. גם ההורה המודע ביותר יתקשה להימנע מהשוואות. מי מהם יותר (זריז/בכיין/רגוע/מרדן...) ומי פחות.
נקודת מבט זו הופכת את התאומים לשני חלקים של שלם, וזהו המכשול הגדול ביותר בדרך לראייתם כנפרדים. אפשר לדמות נדנדה, שלמעלה יושב אחד ולמטה השני. לא פעם הורים מתארים את השוני ביניהם במונחים שמתאימים לדימוי: האחד מהם יותר (גבוה, למעלה.. ), ואם כך אחיו פחות (גבוה) ויותר (נמוך). כלומר, ההישגים של אחד נמדדים על פי הישגיו של אחיו, ובמילים אחרות: לא מדובר בהישג שכולו אובייקטיבי, אלא גם ובמידה רבה יחסי.
כאמור, ההשוואה הזו קיימת אצל כל הורה לתאומים עד זקנה ושיבה. אפשר לעבוד ולמתן אותה, וללמוד באופן מודע להרחיב את המבט מעבר ל"יותר" ו"פחות". הנפרדות היא מעין "שריר" שצריך לאמן כהורה לתאומים: היכולת לראות את ילדינו כשונים, למרות שמאז היותם ברחם אנחנו רואים אותם יחד.
איך נראית הנפרדות מהצד של התאומים עצמם?
הרבה מגע פיזי וקשר, תחרות וקנאה, משחק משותף, קואליציות, חטיפות ומשיכות, העלבות והצקות, דאגה ואכפתיות, בדיקת גבולות הדדית אינטנסיבית ועוד...
ועל שום מה כל אלו? כי זאת הדרך שבה ילדים בודקים את העולם. על ידי תחושות מגוונות, נעימות וסוערות, מגע וחיכוך, אהבה-שנאה-קנאה-ידידות... בהחלט לא בדרך של שיחה על כוס קפה בנוסח "יחסינו לאן?" ולא בשאלות ישירות להורים בנוסח: "את רואה שאני הוא אני ושאני זה בהחלט לא הוא?".
מצד אחד התאומות היא מקסימה, וכהורה הרגעים שבהם שני הקטנטנים "מגלים" אחד את השני ומגיבים זה לזה הם מרגשים במיוחד. אבל לצד רגעי הקסם, מופיעים מהר מאד סימני ריב - הוא מושך בשיער, היא נושכת, הוא רוצה את הצעצוע שהיא מחזיקה, והיא בוכה כשאני מרימה ומחבקת אותו.
האם התגובות שלהם מעידות על בעיה בנפרדות?
בכל שלב התפתחותי בדיקת הנפרדות שונה. בגיל הרך הצעצוע שנמצא אצלי, בטריטוריה שנקראת אני, מגדיר אותי. ולכן אני, אחותו התאומה, אחטוף אותו ואז אוכל לבדוק את גבולות האני שלי.
האינטראקציה הפיזית הרבה ביניהם, שלפעמים נקראת גם מריבות, היא דרך טובה מאוד לגלות איפה אני נגמר והיא מתחילה. מהם גבולות הגוף והכוח שהם שלי בלבד.
כיצד באה לידי ביטוי הנפרדות בכל שלב?
תקופת הינקות
התינוקות עצמם לא עסוקים בזולתם, ולא בהגדרת הנפרדות מהתאום, ה"אחר". בגדים או חפצים שונים משמעותיים אולי להורה, אך לא לתינוק עצמו. את תחושת ה"אני"הוא משיג מיחסו של ההורה, משימוש בשיר אישי/שם חיבה/ פנייה/ בשם לכל אחד. כדי להכיר את גבולות גופם הם זקוקים להרבה מגע עם ההורה, וגם עם התאום. הם מטפסים אחד על השני, מוציאים ומעבירים מוצץ מפה לפה, מושכים צעצוע - כל אלו חשובים ביותר להתפתחותם ומומלץ לא להפסיק זאת, אלא לשמור שלא ייפגעו פיזית.
החל מהשלב שבו הילד כבר מתנועע חופשי בשטח ויכולותיו הולכות וגדלות מבחינה מוטורית, רגשית, קוגניטיבית - הוא מתרחק ומתקרב ומגדיר עצמו דרך הסביבה. הצעצוע שאני משחק בו הוא חלק ממני, כי הוא ביד שלי. הטריטוריה שכבשתי על ברכו של אבא - היא אני, כי אני נמצא שם. חשוב אם כך לספק לכל אחד מהם מרחב משלו שיגדיר לו שזה "שלי" ועל כן זה "אני". גם אם הילדים עצמם לא משתמשים במרחב הזה, עדיין חשוב שהסביבה רואה ויודעת למי שייכת כל קופסה נפרדת, שטיח או כרית, ומעניקה בכך אישור לכך ש"כל אחד לחוד".
גיל שנתיים-שלוש
ההתייחסות לילד מורכבת גם מהתרשמות מהישגיו בתחומים הולכים וגדולים, ואלו מעניקים לו את תחושת הזהות. חשוב לתת לכל ילד מחמאה נפרדת, המתייחסת להישגים שלו ולתהליך שהוא עושה, ולאו דווקא לתוצאה. בשלב זה חשוב למצוא זמנים לבלות עם כל אחד מהילדים לבד, גם אם לזמן קצר, כך שמתאפשר להורה להכיר את יכולותיו המתרחבות של הילד בלי אחיו כגורם להשוואה או לחלוקת תשומת לב.
גיל הגן
בגיל הגן תחושת הזהות האישית מתבטאת בתחושת כוח והכרה במקום הייחודי שלי, ביחס להורים ולסביבה, ובוודאי לאחי התאום. ההורה צריך להבין שקנאה ותחרות אינן תחושות שליליות, כי אם כלי עזר רגשי להגדרת האני. בשלב זה עולה החשיבות לזמן נפרד עם ההורה, ולבגדים וחפצים אישיים שמבטאים את הייחודיות.
מה נכון ולא נכון לעשות בתחום הנפרדות
חייבים שלכל אחד יהיה ארון בגדים משלו
תלוי מתי. כאשר מדובר בתינוקות אין שום מניעה שיחלקו ארון בגדים. בגילאי הגן עדיף שלכל אחד תהיה מלתחה משלו עם בגדים שהוא אוהב ומאפיינים אותו. בעיקר כאשר מדובר בתאומים זהים, אז הבגדים הופכים פעמים רבות לאפיון המבדיל ביניהם בעיני הסביבה.
חייבים שלכל תינוק יהיו צעצועים שונים
מכיוון שהתאומים חיים באותו בית, זה לא הגיוני להפריד את כל הצעצועים. עם זאת, כדאי שלכל אחד מהם יהיו כמה צעצועים ששייכים לו. אפשר ליצור לכל אחד מגירה אישית לצד מגירת צעצועים משותפת.
חייבים להפריד מוצצים ובקבוקים
פרקטית, זה לא תמיד עובד והדבר נתון לשיקול ההורים. בשלב מסויים הם יזהו וייזמו בעצמם את ההפרדה.
צריך להקפיד לקרוא לכל תאום בשמו
חשוב מאוד לתת יחס אישי מילולי לכל תאום ולקרוא לו בשמו. להשתדל ככל האפשר להמעיט בדיבור ברבים "אתם רעבים? "אתם עייפים?". אמנם לפעמים זה מתיש לחזור על שאלה פעמיים עבור כל תאום, אבל יש לכך השפעה רבה על הנפרדות והיכולת שלהם לראות כל אחד כיחיד בעל רצונות, צרכים ודרישות שיש להתחשב בהם.
חייבים לקחת כל תאום בנפרד לפעילות אחר הצהריים עם אמא/אבא
חשוב למצוא זמן איכות נפרד לכל תאום עם ההורה, אבל זה לא בהכרח חייב להיות בילוי מסעיר וארוך. גם יציאה משותפת לסופר מהווה זמן איכות, וגם משחק רק עם אחד התאומים בעוד השני עסוק במשהו אחר או עם מישהו אחר, יכולה לענות להגדרה זמן נפרד. אם בכל זאת אתם מצליחים לייחד לכל ילד זמן איכות ארוך ומפנק יותר - הרווחתם כולכם.
אם נתתי נשיקה לתאום אחד, חייבים לאזן ולתת נשיקה לשני
לא חייבים תמיד לאזן ולתת בדיוק אותו דבר לכל אחד מהתאומים. מותר לשבח רק אחד מהם בקול רם או לנשק ולחבק רק אחד. הרי יגיע רגע שבו דווקא השני יזכה לפינוק או מחמאה. ככה הם ילמדו שכל אחד מהם מקבל מה שהוא צריך בזכות עצמו, ולא ביחס לתאום.
יותר קל לתרגל נפרדות עם תאומים ממין שונה מאשר עם תאומים בני אותו מין
נכון. בן ובת לרוב נראים שונים וקל לנו לראות את ההבדלים ביניהם גם באופי ובתחומי העניין. עם זאת, חשוב לא ליפול לתוך סטיגמות ולאפשר גם לבן לשחק בבובות ולבת ליהנות ממכוניות. אותו הדבר במקרה של תאומים בני אותו מין: כדאי להישאר עם ראש פתוח ולאפשר לכל אחד להתחבר ולהתעניין בתחומים אליהם הוא נמשך, בלי קשר לאח התאום.
ועוד כמה טיפים ליחסים טובים בין התאומים
אפשרו הרבה מגע ביניהם, גם אם הוא לא תמיד ידידותי. המגע מאפשר להם ללמוד את גבולות האני, בדרך מוחשית וחושית, כפי שילדים זקוקים לה.
יחדו פנייה אישית לכל אחד מהתאומים, שמתבטאת בשיר, סיפור, שם או מחוה אחרת שמשמעותה: אתה ייחודי בשבילי.
צרו מרחבים נפרדים לילדים גם כשהחדר צפוף. מקום סימלי או ממשי שמסמן לילד שיש לו מקום משלו, ובו הוא וגם הסביבה רואה אותו במלואו.
קחו כמה דקות מדי פעם לדבר עם כל על אחד מהשניים בלבד. זה לא קל, מרגיש לפעמים מלאכותי, אך עם הזמן הופך לדרך הטובה לראות כל אחד מהם בנפרד. חשוב לא פחות - זה מתגמל את תחושת ההורות החסרה את הזמן לתשומת לב אישית.
המנעו מלהכניס את הפעוט לתבניות. אם אחד מהם התהפך ראשון, זה לא הופך אותו למתקדם ואת אחיו לעצלן. עקרון הנדנדה קובע שכשהאחד למעלה, השני ממתין לתורו "לעלות", וחוזר חלילה.
כאשר אתם מדברים עם בני משפחה או אחרים, קראו לילדים בשמם הפרטי ולא "התאומים".
עינת שגיא אלפסה היא עיתונאית ואמא לשני זוגות תאומים. ורד בן פורת היא בעלת מרכז "תאומים ומשפחה" להדרכת הורים ואנשי מקצוע
