היי את, כן כן את, מה שלומך?! היי! מה איתך? איך את? ואני עונה: "הכל בסדר ב"ה"! ובתוך תוכי- איזה הכל בסדר?! הכל בכלל לא בסדר! אף אחד לא יודע מה זה שבן אדם שואל אותך לשלומך ואת עונה ב"ה מצויין מתוך אִינְסְטִינְקְט ולא באמת כי את מרגישה כך.
הרי איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשלילה לפני בכית במיטה שלך, לבדך, וייללת על מר הגורל עד 02:30 לפנות בוקר.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשאתמול ניסית לתפוס את עצמך בידיים ולהשלים את הפערים הלימודיים המצטברים להם אט אט לערמה בלתי פוסקת, אך במקום זה פשוט נעמדת קפואה לידם בלי יכולת לזוז.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשאת יושבת בשיעור, מסתכלת על המרצה, מנסה להקשיב, להבין, להתרכז, לכתוב, אך את פשוט לא נמצאת שם. נוכחת פיזית אך מחשבתית ממש לא.
המחשבות רצות להן לתמונות האחרונות בזיכרון, לפלשבקים על המראה של הפרצוף של אבא באותו יום גורלי שהגיע לבשר לי את הבשורה המרה.
למראה ההלוייה.
למראה הקריעה בלוייה.
למראה השבעה.
למראה האזכרה בתום השבעה.
למראה העפר שכוסה עליך בתום השבעה.
למראה הערב זיכרון שעשו לך חברותייך.
למראה האזכרה בתום השלושים.
למראה הקבר החם והטרי בתום השלושים.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשחברה אומרת לך בפרצוף בלי טיפת רגש - "הפסקת להצחיק אותנו עם הבדיחות שלך". נו איך לא? איך אפשר לצחוק? על מה לצחוק? הצחוק לא יוצא.. נעלם לו. ניהיה משהו שלא שייך לי, מה שעד לפני קרוב לחודשיים היה חלק בלתי נפרד ממני.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשבעוד מספר ימים יש לך בוחן ואת פשוט לא מסוגלת לפתוח את המחברת, אבל רגע, את תמיד הראשונה, לומדת הרבה, מגעיעה מוכנה ומוציאה בעזרתו ציון מעולה. אז למה?מה קרה עכשיו? לא יודעת. יש משהו שם שפשוט לא נותן לי לפתוח את המחברת ולהתחיל לללמוד.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשכל שיר/מילה/תמונה מזכירה לי אותה?
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשאני יודעת שעוד לא אראה אותה לעולם עד תחיית המתים?
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשאני מגיעה לעבודה והדמעות לא מפסיקות לזרום כמו נחלים מהמחשבה על היום המר ההוא בו אבא הגיע לכאן ובישר לי את הבשורה ששינת לי את כל החיים.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשאיבדתי אחות בלי שהספקתי להפרד מימנה? לתת לה חיבוק, נשיקה, להגיד לה שאני אוהבת אותה ושתזכור אותי לעולם.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשהחברות חושבות שזהו זה. נגמרה השבעה, נגמר השלושים. זהו זה. הכאב מאחור גנוז שם באיזשהו מקום. הזהו זה. בדיוק. הכאב לא עבר. בכלל לא. הוא ניהיה קשה יותר. אז אל תחשבי שאני כבר לא זקוקה ליד מלטפת או להודעה מחממת. הכאב נמצא. בכל העוצמה. נוכח. מורגש. ואת יודעת? אם תסתכלי לי בעניים ותבטי, תראי אותו שם. זועק לעזרה - שתבואי. שתושטי יד.
אני יודעת, זה לא בא לך ממקום רע, המקרה הזה זר לך, את לא יודעת איך להתמודד עם זה. להציע עזרה?/ לזרום..ולהמשיך הלאה כלא היה מה שהיה/לשאול בשלומי?/ לשאול אותי האם כבר עבר לי? . מבינה אותך, אך סליחה, אבל גם אותי לא פחות. כן, איבדתי אחות, ולא, לא הכל בסדר.
הרי איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשלילה לפני בכית במיטה שלך, לבדך, וייללת על מר הגורל עד 02:30 לפנות בוקר.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשאתמול ניסית לתפוס את עצמך בידיים ולהשלים את הפערים הלימודיים המצטברים להם אט אט לערמה בלתי פוסקת, אך במקום זה פשוט נעמדת קפואה לידם בלי יכולת לזוז.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשאת יושבת בשיעור, מסתכלת על המרצה, מנסה להקשיב, להבין, להתרכז, לכתוב, אך את פשוט לא נמצאת שם. נוכחת פיזית אך מחשבתית ממש לא.
המחשבות רצות להן לתמונות האחרונות בזיכרון, לפלשבקים על המראה של הפרצוף של אבא באותו יום גורלי שהגיע לבשר לי את הבשורה המרה.
למראה ההלוייה.
למראה הקריעה בלוייה.
למראה השבעה.
למראה האזכרה בתום השבעה.
למראה העפר שכוסה עליך בתום השבעה.
למראה הערב זיכרון שעשו לך חברותייך.
למראה האזכרה בתום השלושים.
למראה הקבר החם והטרי בתום השלושים.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשחברה אומרת לך בפרצוף בלי טיפת רגש - "הפסקת להצחיק אותנו עם הבדיחות שלך". נו איך לא? איך אפשר לצחוק? על מה לצחוק? הצחוק לא יוצא.. נעלם לו. ניהיה משהו שלא שייך לי, מה שעד לפני קרוב לחודשיים היה חלק בלתי נפרד ממני.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשבעוד מספר ימים יש לך בוחן ואת פשוט לא מסוגלת לפתוח את המחברת, אבל רגע, את תמיד הראשונה, לומדת הרבה, מגעיעה מוכנה ומוציאה בעזרתו ציון מעולה. אז למה?מה קרה עכשיו? לא יודעת. יש משהו שם שפשוט לא נותן לי לפתוח את המחברת ולהתחיל לללמוד.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשכל שיר/מילה/תמונה מזכירה לי אותה?
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשאני יודעת שעוד לא אראה אותה לעולם עד תחיית המתים?
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשאני מגיעה לעבודה והדמעות לא מפסיקות לזרום כמו נחלים מהמחשבה על היום המר ההוא בו אבא הגיע לכאן ובישר לי את הבשורה ששינת לי את כל החיים.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשאיבדתי אחות בלי שהספקתי להפרד מימנה? לתת לה חיבוק, נשיקה, להגיד לה שאני אוהבת אותה ושתזכור אותי לעולם.
איך אפשר להגיד שהכל בסדר כשהחברות חושבות שזהו זה. נגמרה השבעה, נגמר השלושים. זהו זה. הכאב מאחור גנוז שם באיזשהו מקום. הזהו זה. בדיוק. הכאב לא עבר. בכלל לא. הוא ניהיה קשה יותר. אז אל תחשבי שאני כבר לא זקוקה ליד מלטפת או להודעה מחממת. הכאב נמצא. בכל העוצמה. נוכח. מורגש. ואת יודעת? אם תסתכלי לי בעניים ותבטי, תראי אותו שם. זועק לעזרה - שתבואי. שתושטי יד.
אני יודעת, זה לא בא לך ממקום רע, המקרה הזה זר לך, את לא יודעת איך להתמודד עם זה. להציע עזרה?/ לזרום..ולהמשיך הלאה כלא היה מה שהיה/לשאול בשלומי?/ לשאול אותי האם כבר עבר לי? . מבינה אותך, אך סליחה, אבל גם אותי לא פחות. כן, איבדתי אחות, ולא, לא הכל בסדר.
