מערבולת צבעונית של יש.
וחיוכים.
לא יודעת להבין למה ואיך כל זה קורה.
לפתע פתאום הלב שלי מזהה דברים שהשכל לא זוכר לעכל.
לעכל אמרנו.
היום ישבתי איתה על המיטה, אכלנו טונה. קרקר. מלפפון חמוץ.
הכי כיף לאכול במיטה רחל אומרת.
ואני חושבת שרחל צודקת, זו מיטה של סוף יום,
ובאים אליה ככה.
כשהיא נוכחת, יש בה שמיכה עוטפת.
כשמאוחר וגשום ויש רעד פנימי שקט, ועיניים עגולות שמחפשות אחר חום אמיתי ואולי ראש עייף שזקוק לכרבול בתוך כרית משלו.

אמת היתה מוחלטת,
קשה להשגה.
אמת היתה אחת. ודעתנית.

ושתיקה?
שתיקה היתה נמצאת שם, בין מילים.
או במקומם.
שתיקה היתה המון,
רק למי שידע להיות בה.

~ - - - - - - - - - - ~

ישבה אמת אל מול השתקפות, ושתיקה מונחת, לידה.
שתיקה נהנתה מהמים.
"צלולים" שתקה.
"גועשים מידי!" רטנה אמת בחוסר נוחות.
ושתיקה? הביטה שוב במים, ושתקה.
אמת השליכה אבן , נוצרה אדווה.
"אני שונאת מים עכורים!"
יושב לה בבטן, הרגישה שתיקה.
"כשלא הכל נקי, חסר אמת." המשיכה אמת וחרצה את הדין.
שתיקה שכשכה את רגליה במים, מחכה לבאות.
אמת התקשתה לשבת. היא הרגישה חובה לגלות איזה אור, לשפוך עוד מים נקיים יותר.
שתיקה ניסתה למצוא את עיניה, לחייך, ולקרוץ לה.
אבל אמת היתה עסוקה, ולא הרגישה ברמז שבשתיקה.
"הריח של המקום הזה, צובט לי באף, זה לא המקום שלי.."
יבבה אמת בעצבות אמיתית.
ושתיקה,
הוציאה זוג מגפיים,
הושיטה לאמת.
"בואי, נקפץ בשלולית."

אעשה את התרגיל השני.

(לא בטוחה מתי..)

(מרשה לכתוב את התוצרים שלי בשרשור שלך?)