אבל משום מה בתקופה הזו הם באים גם ביומיום.
העקרון הוא אותו עקרון, לנתק את הנשמה (לא רק היתרה) שלנו מההבנה, מהידיעה, שההוא שם למעלה עושה מה שצריך להיות.
ופה באמת נכנס הייאוש, השגרה החורפית, הפסימות הקשה, מה יקרה עכשיו עם ההיא שלא קרה עם ההיא? מה עכשיו ירגש אותי? הרי הכל אותו דבר לעזאזל.
ומה קורה פה בכלל ולמה אני כבר יותר משנה חושב עדיין על ההיא.
ואיך המחשבות מנסות להגיד שהכל מה' אבל אתה מבין שיש בחירה חופשית לאדם, אז איך הכל ממנו? והקונפליקט הלא נגמר הזה.
ובנתיים התהפכתי צד בפוך הרך והחם הזה.
ובפנים בפנים? הכל לטובה! והכל הוא!
יבוא יום ונעמוד בפסגה של ההר מעל העננים, ונסתכל מלמעלה על התהום, על העמק. ששום קרן אור לא מגיעה לשם. ונוציא אנחת רווחה. וחיוך אין סופי.
ונגיד בשמחה וסיפוק תודה לך ה' על המסע הזה.
וזה יבוא.. אתם תראו..

