הגשם שבחוץ מכה חזק ובשקט, דופק על האדמה שסופגת אותו כמו אוויר מכילה ומחבקת
מחבקת כמו שהיא רוצה עכשיו, הילדה שעומדת שם במעיל שחור ארוך שגדול עליה בשתי מידות
אז הוא בא אליה, יוצר עקבות באדמה הרטובה והבריאה שאנשים מתעקשים לקרוא לה בוץ
קר לה, קר לה והיא רועדת והוא רואה את זה ונוגע בה בקצה הלחי
רוח שמצליפה לה בעיניים גורמת לדמעה שובבה לרדת, ואולי זה בעצם רק הרגש שמוצף כמו כל הכבישים ברחוב
אז האצבע שלו זזה שני סנטימטרים ימינה ולוקחת אוספת שותקת את הדמעה, והיא מסתכלת עליו ורואה איך שאר היד שלו מלטפת את הדמעות שלה שעכשיו כבר לא מבקשות רשות כדי לצאת
הוא תופס את הפנים שלה ומצמיד את הראש שלה אל תוך המעיל הדובון הגדול שלו, והיא נבלעת בתוך הצמר בתוך הקור בתוך הגשם ששוטף את שניהם
הוא משעין את הסנטר על הראש שלה והיא כל כך קטנה בזרועותיו, כל כך שבירה פתאום שהוא רוצה להחזיק אותה שלא תיפול שלא תקרוס שהגשם לא ימס אותה
היא רועדת והוא מזהה את הבקשה האילמת שלה
היד שלו מחליקה על המעיל הספוג שלה, על הגב שלה שנושא איתו את התיק את המשא התמידי שהולך איתה
היא נושמת את הגשם שמתערבב בריח המעיל שלו והידיים שלו מוצאות את קימור המותן שלה ועוטפות אותה חזק, עוטפות את אותם הדברים שהיא החשיבה כפגם והרעיבה את עצמה כדי שיעלמו
עכשיו היא מחובקת ומוגנת ועטופה במעיל דובון שעוטף גוף ונשמה והוא נושם את השיער שלה שהתבלגן מהרוח ועוטף אותה עם כל הדברים שהיא שונאת, את כל הכאב והשריטות שירפאו ויתאחו ויהיו לשלם

שתי דמויות בשדה שגשם יורד עליהן וצולף ודומע וקר להם ורטוב, וגשם שיורד עליהם בוכה מחבק אוסף אותם איתו והם שקטים, כי שקט הוא שלם ושקט הוא החיבוק שמזכיר להם שהם לא לבד