אז הרב ענה תשובה, די משמחת, למעשה.

יופי. מה הלאה? ממשיכה בגואל של עצמי, לאט ובזהירות.

היא צרחה עלי היום, שאני הורסת לה את החינוך ואת הבריאות, ושמגיע לה חיים יותר טובים. ושנמאס כבר ממני. נמאס.

אני שתקתי כמו תמיד. והרגשתי חתיכות מהלב שלי נוחתות בקרקעית.

אני שונאת אותה.

שונאת אותה. שונאת שונאתשונאת.

היא אמרה שהיא מקפידה עלי. ושאין לי עתיד. 

וגם ככה היום הזה נאעכס אז מה עכשיו, אלוקים????

לה אתה עושה לי את זה, למה??????

ולה אני בוכה עכשיו?????

העיניים שלי מפחידות אותי מעצמי אפילו. תמיד הם מפחידות, אבל עכשיו הם נראות כמו שתי בורות. כמו שתי נהרות של כאב ועצב וייאוש.

שקועות ואדומות.

למה. למה.

אני שונאת להרגיש אשמה בלי סיבה, פח זבל של השטן.

קצוצת כנפיים.

קצוצת תקווה.

מחר ירושלים, ואני לא שמחה.

אם יהיה לי התקף?!?! אם אם אני ...

אני פוחדת ואין לי כח יותר.

באל לשים ביט באוזניות שיא ווליום ולכתוב.

לפי הביט.

לא לחשוב על מה שיוצא לי מהראש. 

לשחרר כבר, לשחרר.

תשחררי, את מלכה

ואני אוהבת אותך

לא רוצה לטבוע, אבל שוקעת כל כךמהר.

אני בכלל רוצה להיות מדריכה לרכיבה טיפולית או משו.

לא רוצה להיות אחות.

רוצה עד מוות.

אין לי כח לעצמי המשוגע המופרע שלא נותן לי לנשום. אני שונאת את הרגע. שונאת אותה. שונאת את המילים שפורצות ממני. שונאת את הזליגה הזאת.

אני אוהבת את אמא שלי שמתה. את העתיד שאינו. את אלוקים הנעלם. את החבר שלא היה לי.

אני אוהבת את אבריל לאבין, והכי אני אוהבת שקשה לה ואז היא צורחת אותי. 

אני אוהבת את הים ואת השיער שלי. אני אוהבת לצייר. אני אוהבת אופנועים וסמים וסיגריות, 

אני אוהבת את החברים שלי בעבודה.

אני רוצה רוק אמיתי. להשתגע, להעלם, לא להיות. 

אני רוצה תאילנד. אני רוצה שהיא תמות. שיהיה לו טוב.

אני רוצה להיות רגועה ולהפסיק לכתוב שטויות.

אני שומעת אותם מדברים עלי במטבח, מסכנים, נפלתי להם לחיים.

אוי אני ילך מפה יום אחד, 

שיהיה לי לאן.

די. 

לכי לישון.

הרבה כוחות יקרה!

הלוואי שהיתי יכולה לעזור לך

אין פה שום משפחה חדשה בשכונה 

רוצה להתמכר לאיזה משו מטומטם שיעיף לי את השכל. לדפוק תראש באבן. לפצוע. לפצוע.

לחייך את החיוך הכל כך אמיתי הזה, בלי סיבה. לנער אותך חזק. באגרסיביות. עד שתודה. עד שתקח אות ותכריח אותי להשאר איתך.

באלי להבה. אש בגוף. לרקוד כמו משוגעת על איזה בר דוחה באיזה חניון.

לשבור את הגיטרה החדשה. ללבוש שמלה שחורה, וליפול למיטה. כמו מלאך המוות.

איפור חזק בעיניים, שלא רואות כלום.

להיות אוויר לכמה רגעים.

קטנים.

שאף אחד

לא יזכור

עדיין במיטה, למרות שצריכה עוד חצי  שעה כבר להיות בלימודים, אחרי לקום ולהתארגן ולסוע לשם.

אוךךךך.

אני כותבת כאן עוד לפני שהתעוררי. מה זה אומר? אה, ובלי ליטול ידיים וכל הטקס הזה.

טוב, אין מה לומר, ברור שבבוקר הכל נראה יותר טוב. 

אני רוצה כבר טוב. שיהיה טוב.

לכל העם הפצוע הזה.

נוטפים כאב, רחובות מלאים בצלקות. זה הסוף כבר. מרגישים.

שומעת בראש שלי את ניצ נצ צועק, 

וכל הזמן הזה הייתי לבד. כל הזמן הזה הייתי לבד, כל יום מחדש.

ובוכה.

כי אין לי כח להתמודד עכשיו. גם לא עם אהבה.

ושורפות לי העיניים.

אני צריכה קפה שחור חזק עכשיו, אבל אין פה בבית. כי זה לא בריא, מתי תביני?!?!  בזעאת!

החור גודל מיום ליום, שובר שיאים מחדש.

אם יום אחד אני יעלם תדעו שהו בלע אותי.

תקומי כבר יא מפגרת. תתלבשי ותעופי מפה.

להתנתקלהתנתקלהתנתקלהתנתק

תודה לך!! ממש ריגשת אותי עכשיו...

וחבל שלא באת, הייתי שמחה להכיר אותך!!

באמת הכל בסדר. אל תדאגי.

אל תתאמצי, סתם חבל. תנוחי תנוחי.

הכל טוב איתי היה,

והכל ימשיך להיות נהדר. אין טיעם ללחץ. אין טעם בכלל.

אני יודעת שזה נשמע כזה

קצת לא אמין

אבל למי אכפת, תגידי לי,

להפליט כמה מילים.

בתוך בור של חרא, כבר אין כל כך משמעות

להבהרה פה ,

הבהרה שם.

ועולם.

ומה זה משנה בכלל, בחיי?!

יש לי את עצמי ואנשים שמגנים עלי.

יש לי אהבה

יש לי נר.

נרות שלמים אתמול שיצרו רצפה.

וכל זה לא ממש משנה

אם לא ישנתי הלילה,

ולא שתיתי עוד קפה.

וגם אתמול ,

בתוך הבית שמצאתי.

הרגשתי מלכה, בחיי.

ושמעתי איזה ראפר.

בחזור ממש רציתי,

לקנות את הפיל.

אמרת שזה כמו קמע, צחקת,

וברחנו משם

לא קנינו בסוף.

אנחנו לא מהקונים.

רק מבלגנים מבלגנים.

ואנא נא נא נא נא

להשאיר אחרינו סימנים.

ו****, הוא הוא חננה בננה. 

ומה אני כותבת כאן ראפ כאילו אני 

בתוכך.

בחייאת, אתה ראפר.

ויש לך קול נדיר,

זה לא אומר,

שאני כאן במיטה,

מגובבת מילים ועוד מילים ועוד מילים.

בסוף קניתי טבעת

אבל לא עם יהלום.

לא רציתי לחזור הביתה

היה לי איפה לישון.

וחזרתי והמשכנו לקסקס על העולם.

ו*****,

שאמרה שאנחנו מושלמות

בגלל איזה ספר שהנחתי לה ביד.

הלוואי הייתי מושלמת

ממתנות שקניתי.

רק לארי היום הבאתי

סנדוויץ עוף עם טונה גלי

או משו דוחה אחר בסגנון

.

ושאלת בפליאה

את מעשנת,

ואמרתי ממש לא. 

ואז פרצנו בצחוק גדולגדולגדול

כי מה זה משנה.

שיט פה שיט שם.

סיגריה,

לא עושה בן אדם.

היא רק מחממת את הקור ברגליים,

למי שאין גרביים. ****.

או גרב אחת.

וסלפי רגליים, לא צנוע,

כדברי מישהו

שחושב , מה הוא חושב

שהוא יודע הכל.

אחים שלי היה כיף. ממש ממש נהניתי איתכם 

ויאללה נפגש,

וכתבתי בחרוזים, 

איזה פאק. 

נראה לאן אני עוד ידרדר

אין עלייך אחותי המהממתתתתת!!!!

נהניתי איתך פווולים אתמול.

ו... חכי. רגע...

@גיטרה אדומה

תודה שטרחת לתייג.

וזה מהמם.וואו.

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

זה גדול

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

היום ניסיתי שוב, והשיר כביר

מרתק אותי הרקע

היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם

דוּר דוּר עלסו הפרפרים,

גוף גוף שחקו כעוללים

דווי דווי עלו החכמים

שור שור עמלו החסידים

צוף צוף, הגו משוררים!

עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.

"משפצים כאן",

הם אמרו.

אז חיכיתי על מפתן השער,

הדקות והשעות עברו.

המשכתי להגיד את פרקי התהילים,

שיפעלו שם.

יעוררו רחמים.

על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.

והמואזין קורא לגויים.

והם, ימח שמם- עוברים.

והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-

מסתכלים עליי. נועצים.

ודמעות רבות,

אם אשכחך ירושלים.

והקריאת מואזין ממשיכה.

ולי- אין עדיין כניסה!

כך מרגישה גלות.

ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,

אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".

ונכנסתי.

והרגשתי,

ככה מרגישה גאולה.

ככה מרגישה תקווה.

כתבת יפה.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.