לרגל חגיגות ה3 חודשים למתוקי,
מתחשק לי לכתוב את סיפור הלידה המופלא שלנו
שבוע אחרי התל''מ ב7 בערב אני מתחילה להבין שהפעם אני מרגישה צירי לידה.
עוקבת כל 10 דק' ומרגישה שמתחזק... אחרי 3 שעות שהמרווחים כבר 5 דק' וכואב לי אני הולכת למיילדת שכנה שבודקת ואומרת לי שרק פתיחה 1 אז לשבת באמבטיה וכו..
עושה אמבטיה ארוכה ומנסה לנוח אבל כואב לי בשכיבה אז קמה ועושה תרגילים.. אוכלת משהו ומתחילה לתזמן, רואה שהצירים כבר כל 3-4 דק' לאורך של דקה.
ב2וחצי כואב לי וכל ציר עושה נשימות ותרגילים, אמא ובעלי אומרים שזה נראה רציני ומפחדים לחכות הרבה כי אני רוצה ללדת בבית רפואה של שעה נסיעה..אני מנסה להשיג את המיילדת השכנה שתבדוק אותי אבל כבר ישנה..
ב3 מחליטים לסוע.. מגיעים למיון ולהפתעתנו, עדין פתיחה 1. אני מבואסת וכאובה ובנתיים עושה מוניטור ארוךךךךךך כי יש הרבה ירידות דופק בצירים... מחליטים להשאיר אותי ולתת טשטוש.. כבר בוקר, מקבלת טשטוש ונרדמת ל5 שעות טובות. קמה בצהרים בלי צירים.
בערב שוב מתחילים צירים והדולה מגיעה לעשות יחד תרגילים...ככה עטבר עטד לילה כשמידי חצי שעה קמה כאובה מציר.
בבוקר כבר צירים כואבים כל 5 דק' הרופאה בודקת ורק פתיחה 2. מבאס ממש. מחליטים לעשות סטריפינג שכאב לי תופת... הצירים חזקים וכואבים ונכנסת עם הדולה למקלחת ארוכה עם מלא תרגילים ונשימות.
אחרי שעתיים היא אומרת שזה נראה כבר שלב ממש מתקדם, אני כאובה ממש ויש ציר כל שתי דק'.
הרופאה באה לבדוק- ופתיחה רק 2 וחצי! אני בוכה מכאב ותסכול..
הדולה המקסימה מצליחה לשכנע את הצוות שאני ייכנס לחדר לידה לאפידורל ואני מודה לה (ובפנים קצת מתבאסת כי רציתי לנסות טבעי..)
ב2 בצהרים נכנסת לחדר לידה ובנס ב''ה למרות שהמיילדת לא מבינה מה אני עושה שם בלי התקדמות, אני מקבלת אפידורל ומתחילה להירגע..
אחרי שעה שאין התקדמות ובכל ציר ירידות דופק לעובר, מגיע רופא מומחה שאומר שאני בעקרון בדרך לניתוח כי התינוקי לא רוצה לצאת, אבל מנסים קודם לפקוע מים.
בנתיים אני מנסה להתפלל ולומר תהילים ובעלי הצדיק מתפלל חזק ללידה רגילה..
אחרי שעה ב''ה פתיחה 4 ! יש התקדמות איטית אבל התקדמות.
המיילדת המקסימה מעודדת שיש סיכוי שיתפתח אבל בנתיים אני לא אוכלת ולא שותה כי עוד יש חשש לניתוח...
שוב ירידת דופק רצינית, המוניטור מצפצף ומזעיק לחדר שלי מלא רופאים שמתלבטים מה לעשות...
אני משנה תנוחות וב''ה מסתדר. מאז אני רק בתנוחה הזאת..עושה נשימות בכל ציר (למרות שלא כואב) ומדמיינת שמעבירה לו חמצן.
לקראת ערב אני מתחילה לרעוד משהו הזוי, נרגעת רק אחרי 2 מנות רסקיו והרבה חשיבה חיובית..
כעבור שעה חם לי וכואב הראש, מסתבר שיש לי חום 39.5. לוקחים לי בדיקות שאח''כ יגלו שהיה לי זיהום... מקבלת אנטיביוטיקה וב''ה לאט לאט מתאוששת.
בסביבות 10 בלילה המיילדת בודקת ו....פתיחה 9 וחצי!! ב''ה הוא מתקרבבב
אני אומרת שוב ושוב מזמור לתודה ותהילים.
אחרי עוד חצי שעה אני מרגישה צורך ללחוץ,
מתחיל שלב לחיצות ארוך ומייגע (במיוחד לאור הטחורים שסחבתי מחודש שמיני)
בסייעתא דשמיא גדולה אני לא מרגישה כאב וכן יודעת מתי ציר ולוחצת חזק...מידי פעם ממששת את השיער שלו מבצבץ ומתקרב אלי ומתרגשת.
וקרוב לחצות לילה, ב''ה בניסים גדולים נולד האוצר המדהים שלנו.
(וסיפור ההתאוששות עם כל העירויים והזריקות שקיבלתי בעקבות הזיהום זה כבר עוד סיפור בפני עצמו...)
תודה להשם יתברך על הניסים הגלויים וכל הטוב
מתחשק לי לכתוב את סיפור הלידה המופלא שלנו
שבוע אחרי התל''מ ב7 בערב אני מתחילה להבין שהפעם אני מרגישה צירי לידה.
עוקבת כל 10 דק' ומרגישה שמתחזק... אחרי 3 שעות שהמרווחים כבר 5 דק' וכואב לי אני הולכת למיילדת שכנה שבודקת ואומרת לי שרק פתיחה 1 אז לשבת באמבטיה וכו..
עושה אמבטיה ארוכה ומנסה לנוח אבל כואב לי בשכיבה אז קמה ועושה תרגילים.. אוכלת משהו ומתחילה לתזמן, רואה שהצירים כבר כל 3-4 דק' לאורך של דקה.
ב2וחצי כואב לי וכל ציר עושה נשימות ותרגילים, אמא ובעלי אומרים שזה נראה רציני ומפחדים לחכות הרבה כי אני רוצה ללדת בבית רפואה של שעה נסיעה..אני מנסה להשיג את המיילדת השכנה שתבדוק אותי אבל כבר ישנה..
ב3 מחליטים לסוע.. מגיעים למיון ולהפתעתנו, עדין פתיחה 1. אני מבואסת וכאובה ובנתיים עושה מוניטור ארוךךךךךך כי יש הרבה ירידות דופק בצירים... מחליטים להשאיר אותי ולתת טשטוש.. כבר בוקר, מקבלת טשטוש ונרדמת ל5 שעות טובות. קמה בצהרים בלי צירים.
בערב שוב מתחילים צירים והדולה מגיעה לעשות יחד תרגילים...ככה עטבר עטד לילה כשמידי חצי שעה קמה כאובה מציר.
בבוקר כבר צירים כואבים כל 5 דק' הרופאה בודקת ורק פתיחה 2. מבאס ממש. מחליטים לעשות סטריפינג שכאב לי תופת... הצירים חזקים וכואבים ונכנסת עם הדולה למקלחת ארוכה עם מלא תרגילים ונשימות.
אחרי שעתיים היא אומרת שזה נראה כבר שלב ממש מתקדם, אני כאובה ממש ויש ציר כל שתי דק'.
הרופאה באה לבדוק- ופתיחה רק 2 וחצי! אני בוכה מכאב ותסכול..
הדולה המקסימה מצליחה לשכנע את הצוות שאני ייכנס לחדר לידה לאפידורל ואני מודה לה (ובפנים קצת מתבאסת כי רציתי לנסות טבעי..)
ב2 בצהרים נכנסת לחדר לידה ובנס ב''ה למרות שהמיילדת לא מבינה מה אני עושה שם בלי התקדמות, אני מקבלת אפידורל ומתחילה להירגע..
אחרי שעה שאין התקדמות ובכל ציר ירידות דופק לעובר, מגיע רופא מומחה שאומר שאני בעקרון בדרך לניתוח כי התינוקי לא רוצה לצאת, אבל מנסים קודם לפקוע מים.
בנתיים אני מנסה להתפלל ולומר תהילים ובעלי הצדיק מתפלל חזק ללידה רגילה..
אחרי שעה ב''ה פתיחה 4 ! יש התקדמות איטית אבל התקדמות.
המיילדת המקסימה מעודדת שיש סיכוי שיתפתח אבל בנתיים אני לא אוכלת ולא שותה כי עוד יש חשש לניתוח...
שוב ירידת דופק רצינית, המוניטור מצפצף ומזעיק לחדר שלי מלא רופאים שמתלבטים מה לעשות...
אני משנה תנוחות וב''ה מסתדר. מאז אני רק בתנוחה הזאת..עושה נשימות בכל ציר (למרות שלא כואב) ומדמיינת שמעבירה לו חמצן.
לקראת ערב אני מתחילה לרעוד משהו הזוי, נרגעת רק אחרי 2 מנות רסקיו והרבה חשיבה חיובית..
כעבור שעה חם לי וכואב הראש, מסתבר שיש לי חום 39.5. לוקחים לי בדיקות שאח''כ יגלו שהיה לי זיהום... מקבלת אנטיביוטיקה וב''ה לאט לאט מתאוששת.
בסביבות 10 בלילה המיילדת בודקת ו....פתיחה 9 וחצי!! ב''ה הוא מתקרבבב
אני אומרת שוב ושוב מזמור לתודה ותהילים.
אחרי עוד חצי שעה אני מרגישה צורך ללחוץ,
מתחיל שלב לחיצות ארוך ומייגע (במיוחד לאור הטחורים שסחבתי מחודש שמיני)
בסייעתא דשמיא גדולה אני לא מרגישה כאב וכן יודעת מתי ציר ולוחצת חזק...מידי פעם ממששת את השיער שלו מבצבץ ומתקרב אלי ומתרגשת.
וקרוב לחצות לילה, ב''ה בניסים גדולים נולד האוצר המדהים שלנו.
(וסיפור ההתאוששות עם כל העירויים והזריקות שקיבלתי בעקבות הזיהום זה כבר עוד סיפור בפני עצמו...)
תודה להשם יתברך על הניסים הגלויים וכל הטוב
