לא בזכות ספר
ולא בזכות סדנה
ולא בזכות חוכמה חינוכית עצומה שפתאום ירדה עליי משמים
אלא בזכות עניין טכני לגמרי, משהו שקשור לנסיבות שהשתנו, שפתאום הוריד בבת-אחת מהגב שלי המון מטלות שהיו באחריותי.
פתאום התפנה לי זמן, ונהיה כזה רוגע בנפש, שהתחלתי מה-זה לחייך אל הילדים
המון!
רק אז קלטתי כמה הצעקנות שלי היא תוצאה של עומס, של לחץ, של חרדה וחוסר אונים. מין כזה: אהההה! גם ככה אני שוברת את הראש איך אני אצליח לבשל פה משהו לפני שכולנו גוועים ברעב, ועכשיו עוד גואש על הרצפה? לאאא! רק לא זה! עופי מהמטבח, את מפריעה לאמא!
כלומר הצעקות שלפני זה ראיתי כצעקות מרושעות, הן בעצם צעקות ייאוש.
אז נפל לי אסימון והבנתי כמה כמה כמה חשוב לא להעמיס על עצמי יותר מדי. בכל מחיר לא להעמיס על עצמי יותר מדי. להוריד את הסטנדרטים והציפיות עוד, ועוד, ועוד, ואחר כך עוד קצת, עד שאצליח ליצור לעצמי מצב שאני נינוחה מספיק בשגרה.
כי כשבגיל שמונים אסתכל אחורה ואזכר בשנים האלה, אני מן הסתם לא אזכור להיות גאה על זה שהספה הייתה נקייה בלי אף כתם, אבל אני אזכור מאוד להיות גאה על היום שבו הבת שפכה גואש על הרצפה ואני בנחת לימדתי אותה איך מנקים את זה.
מקווה שעוזר.