ברור שהרב זצ"ל לקח גם מהחסידות את הדברים שנראו בעיניו שייכים לקחת ממנה, אבל דווקא את עניין הפצת פנימיות לכל עם ישראל כולו - הוא לא לקח, וכתב שזה רק לבני עלייה מועטים.

נזיפה במקרה הטוב, נידוי במקרה הרע.

א'. הגרי"ש אלישיב שליט"א נחשב אצל רוב הציבור ורוב התלמידי חכמים - גדול הדור, והוא באמת כזה. זה שישנם כמה שיצאו נגדו (ולא גדולים עד כמה שידוע לי), אין זה אומר שהוא לא גדול הדור. הסטייפלער זצ"ל, שכמעט ואין ליטאי שלא היה סר למרותו, שהחזון איש סמך עליו את שתי ידיו, אמר על הגרי"ש אלישיב שהוא מגדולי הפוסקים, עוד לפני שלושים שנה. כל שכן היום.

גם נגד הגראי"ל שטיינמן שליט"א יש פאשקווילים (שכתוב עליהם: שטיינמן=קוק) במאה שערים, זה אומר שהרב שטיינמן אינו אחד מבכירי ראשי הישיבות כיום?

הסכת ושמע - לא זכו הרבה מגדולי ישראל שאף אחד לא יצא נגדם.  וישנם קנאים בעדה החרדית הירושלים שיוצאים נגד כל מי שלא מוצא חן בעיניהם, והיה אחד מהם שגם רצה לצאת אפילו נגד הגרש"ז אויערבך זצ"ל (!) והסטייפלער גער בו.

ודבר נוסף - אל תתרגש ממה שכל קנאי בעדה החרדית בירושלים אומר. אם המנחת יצחק אמר את זה על הרב אלישיב, אז בסדר, אבל זה שיש פאשקווילים אין זה אומר כלום.

ב'. הגרא"מ שך זצ"ל היה גאון עצום, וזה שאתה מבזה אותו - אומר שדינך הוא כאפיקורוס, ואתה רשע ומותר לשנוא אותך כדין מבזה ת"ח.

ג'. תתחיל להתרגל לעובדה שגם אם גדול תורה מסויים יוצא נגד הרב המובהק שלך, אין זה אומר שאותו גדול מפסיק את כהונתו כרב רק בגלל שהוא לא נראה לך. הוא גדול ונשאר גדול, וזו הדרך שלו להביע את חריפותו בעניין.

האם בגלל שהקצות החושן והגר"א התנגדו חריפות, ונידו את החסידים בעירם - האם בגלל זה הם פסקו מלהיות מגדולי הדורות, שאין פוסק שיכול לפסוק בלי לעיין בספריהם??

האם בגלל שהגה"ק מסקווירא זצ"ל, כשהחלה חסידות ברסלב - נידה את חסידי ברסלב, עד כדי כך שאמר ששחיטת חסיד ברסלב היא טריפה, האם בגלל זה הוא פסק מלהיות גאון וקדוש?

האם בגלל שהגאון הקדוש, גדול חכמי הקבלה בדורו, בעל לחם שבו ואחלמה זצ"ל (סבו של הגרי"ש אלישיב שליט"א) היה מתנגד חריף ביותר לחסידות, ולא הסכים לשמוע דבר שקשור איכשהו לחסידות, האם בגלל זה הוא לא גאון וקדוש עליון???

תבין שיש מחלוקות בין גדולי ישראל, ואין בעיה שתמשיך לדבוק ברבך, אבל אל תבזה את הגדול השני, כיוון שע"פ דברי חז"ל זהו ביזוי דבר ה', ואדם כזה הוא רשע.

ודבר אחרון - הציונות הדתית היא ע"פ התורה, כמו בציבור החרדי יש הרבה דברים לתקן (ואני מתלבט אם יש יותר דברים לתקן אצלינו או בציבור החרדי, זה כלל לא בטוח), ובע"ה נתקן.

כל טוב.

ובקשר ליחס הרב זצ"ל לחסידות, ראה פה שיחת הרב צבי יהודה זצ"ל -

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/hasidut-4.htm

מי שכותב שליט"א על הרבי מלובאויטש זצ"ל, מבזה את שמו של הרבי, ועושה ליצנות. (פשוט ראיתי שכתבת "שליט"א")

ולא נראה לי שאתה חב"דניק יותר מרי'ב יואל, והראיה היא שהרבי מינה את רי'ב יואל לראש צוות ה'חוזרים' שלו.

הרש"ד וולפא והרב וילשאנסקי הם חסידים חשובים, אבל לא יותר מר'יב יואל כהן.

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד