שלום, בעלי ואני נשואים טריים. שונים בתכלית מבחינה אישיותית.
אני עבדתי מגיל צעיר, דאגתי לעצמי מגיל קטן ובאופן כללי תמיד הסתדרתי לבד ומיעטתי מאוד מאוד לבקש עזרה.
כל עזרה שהייתה מוגשת לי לא הייתה מובנת מאליה כלל!!!
בעלי הוא ההפך הגמור - ההורים שלו שיהיו בריאים מקסימים ותמיד פינקו את הילדים מעל ומעבר - בכסף, באוכל, די בהכל.
גם חבריו הקרובים תמיד דאגו לו ועשו בשבילו דברים שתאורטית יכל לעשות לבד ובקיצור נוצר מצב שבעלי די רגיל שעושים בשבילו, ושלהתעמת עם קשיים זה משהו שמאוד זר לו. הוא פשוט מצפה שיפתרו דברים בשבילו וממש במילים אלו הוא אומר זאת.
מבחינתו - זה מה שחברים והורים מחוייבים חעשות, ואם הם לא עושים דבר מה - הוא נפגע. הוא כן רואה בזה משהו שמובן מאליו.
אני לעומת זאת חיה כדרך חיים לא לבקש מאחרים דברים שאני יכולה לעשות בעצמי, וכנראה שזו גם הציפייה שלי ממנו.
הוא מאוד מאוכזב מזה ואני עצמי מצד אחד רוצה מאוד לשמח אותו
מצד שני, גם לא מאמינה בדרך החיים הזו בכלל - "לעשות בשביל" במצב בו הוא יכל לעשות דברים לבד, להתמודד עם קושי ולא להשליך זאת עלי - כפי שהיה רגיל בבית הוריו.
בנוסף, אני עובדת לצערי מאוד קשה - נמצאת מחוץ לבית בערך 13 שעות ביום, ובאיזשהו מקום - גם לי הייתה משאלת לב כמוסה שלאחר החתונה יהיה מי שסופסוף יעזור לי, ושאוכל להוריד מעצמי סופסוף קצת מהעול שהתרגלתי ככ לשאת די לבד.
כאמור, זה לא המצב - אני אפילו לא חושבת על לבקש משהו (זה ממש נדיר) ועם זה אני בסדר, אני באמת לא מצפה כבר לקבל - אבל מצד שני הוא מאשים אותי בככ הרבה דברים, כי לטענתו זה היה התפקיד שלי לפתור (ואני מדברת על דברים גדולים מאוד שדווקא לו יש יתרון בלעשות אותם על פניי - לדוגמה לדאוג לו לקידום בעבודה) אני לא רוצה שיתאכזב ממני והייתי שמחה לקבל עצות ממי שעבר משהו דומה - איך בכל זאת נוכל להתקרב יותר, על אף שאני כאמור באמת לא מאמינה בדרך שלו.
המון תודה!
אני עבדתי מגיל צעיר, דאגתי לעצמי מגיל קטן ובאופן כללי תמיד הסתדרתי לבד ומיעטתי מאוד מאוד לבקש עזרה.
כל עזרה שהייתה מוגשת לי לא הייתה מובנת מאליה כלל!!!
בעלי הוא ההפך הגמור - ההורים שלו שיהיו בריאים מקסימים ותמיד פינקו את הילדים מעל ומעבר - בכסף, באוכל, די בהכל.
גם חבריו הקרובים תמיד דאגו לו ועשו בשבילו דברים שתאורטית יכל לעשות לבד ובקיצור נוצר מצב שבעלי די רגיל שעושים בשבילו, ושלהתעמת עם קשיים זה משהו שמאוד זר לו. הוא פשוט מצפה שיפתרו דברים בשבילו וממש במילים אלו הוא אומר זאת.
מבחינתו - זה מה שחברים והורים מחוייבים חעשות, ואם הם לא עושים דבר מה - הוא נפגע. הוא כן רואה בזה משהו שמובן מאליו.
אני לעומת זאת חיה כדרך חיים לא לבקש מאחרים דברים שאני יכולה לעשות בעצמי, וכנראה שזו גם הציפייה שלי ממנו.
הוא מאוד מאוכזב מזה ואני עצמי מצד אחד רוצה מאוד לשמח אותו
מצד שני, גם לא מאמינה בדרך החיים הזו בכלל - "לעשות בשביל" במצב בו הוא יכל לעשות דברים לבד, להתמודד עם קושי ולא להשליך זאת עלי - כפי שהיה רגיל בבית הוריו.
בנוסף, אני עובדת לצערי מאוד קשה - נמצאת מחוץ לבית בערך 13 שעות ביום, ובאיזשהו מקום - גם לי הייתה משאלת לב כמוסה שלאחר החתונה יהיה מי שסופסוף יעזור לי, ושאוכל להוריד מעצמי סופסוף קצת מהעול שהתרגלתי ככ לשאת די לבד.
כאמור, זה לא המצב - אני אפילו לא חושבת על לבקש משהו (זה ממש נדיר) ועם זה אני בסדר, אני באמת לא מצפה כבר לקבל - אבל מצד שני הוא מאשים אותי בככ הרבה דברים, כי לטענתו זה היה התפקיד שלי לפתור (ואני מדברת על דברים גדולים מאוד שדווקא לו יש יתרון בלעשות אותם על פניי - לדוגמה לדאוג לו לקידום בעבודה) אני לא רוצה שיתאכזב ממני והייתי שמחה לקבל עצות ממי שעבר משהו דומה - איך בכל זאת נוכל להתקרב יותר, על אף שאני כאמור באמת לא מאמינה בדרך שלו.
המון תודה!
)