אני רוצה להעלות כאן סיפור יפה שקיבלתי,שתי צמות
אבל הוא מאד ארוך ולא עולה.(מקבלת הודעת שגיאה)
בINN משוב לא עונים לי איך אפשר להעלות משו ארוך
אז אני אעזר בכם...
 
איך שולחים כאן הודעה ארוכה? עד כמה תווים אפשרי?
 
בתודה מראש לצדיקים ולצדיקות!!!
אני חושבת..וופל אמריקאי
שהפורום שבע מטקסטים ארוכים!!
סתם.. אני לא יודעת איך עושים זאת.
אך יש לי רעיון אחר - תכתבי את הסיפור בשתי הודעות.
מממ... הפורום שבע את אומרת...שתי צמות
טוף....
 
אחכה שיהיה רעב שוב..
שרק לא יקיא אותי !!!!......
 
נשמור את הסיפור לפעם אחרת.
 
תודה בכולופן לכם.
אני אשמח לסיפור!~א.ל
כקובץ או כהודעה?~א.ל
תנסי את שתי האופציות ואם לא ילך אפשר לעשות כמו שאמרה וופל אמריקאי: לכתוב בשתי הודעות...
 
גם אנישרבוב
ננסה להעלות....לא להתייאש מהאורך....שתי צמות
התלבטתי אם להביא או לא...
אותי סוף הסיפור העציב....
 
 
בהתחלה לא זיהיתי את הקול שלה בכלל. אמרתי "הלו," שגרתי ולא סקרן במיוחד, כי מספר חסוי זה כבר דבר של מה בכך. אבל היה שקט על הקו.
"זאת נעמה," היא אמרה.
"נעמה, מה קורה עם הדו"ח?" שאלתי. "אין בעיות, נכון?"
שוב שקט. שקט ארוך. "זאת נעמה רבינוביץ'."
דממה. דממה שאני יזמתי. פתאום התחבר לי הקול הצרוד, עם ההיסוס. הרמתי את הראש בדריכות, וניסיתי לנתח את המצב. אין מצב. לא יתכן.
"אני מקשיב," אמרתי. נכנסתי לחדר ריק וסגרתי אחריי את הדלת.
"אנחנו יכולים להיפגש?"
שמעתי את הלב שלי פועם. חזק כל כך, עד שחששתי שגם היא תשמע. "למה?"
"כי אני רוצה שנדבר."
לא עניתי. מוזר ואירוני לגלות כמה אכזבה מלא הרגע בו מתגשמים הרצונות הכי נואשים שלך. היא אפשרה לי את ההלם הזה, וגם ניסתה להשתמש בו. "נעם. בבית הקפה ליד החוף. טוב? עוד חצי שעה. בבקשה."
"לא," אמרתי לפני שבלמתי את עצמי. "לא. אני לא רוצה לראות אותך."
וניתקתי.
ניתקתי לה, וכל גופי חש טלטלה מהאומץ, מההזדמנות שלא תחזור. הרגשתי איך אני מוצף בבת אחת, וידעתי שאת הזיעה עוד אוכל לשטוף ממני במים קרים. את הזכרונות לא.

להגנתי יאמר שאיחרתי לה ברבע שעה. להגנתה, שהיא לא השתנתה בכלל.
רק המבט בעיניים, כבוי לחלוטין. הן נותרו חומות וגדולות, והביטו בי מהשולחן לידו ישבה בציפייה. בידיעה שאגיע בסוף. נעצרתי במרחק שני מטרים משם, ולא יכולתי להתקדם עוד. לא ידעתי מה לומר, איך לתמרן בין כל הרגשות המחלחלים בעורקיי. הבלבול, התקווה. שערה המתולתל היה פזור על כתפיה. ללא כיסוי ראש.
הזעם.
"מה שלומך?" חייכה אליי כאילו לא עבר כל כך הרבה זמן. כאילו שעל מה שקרה בינינו עוד אפשר לצחוק.
לא ידעתי מה לומר. פחדתי שאם לא אשמור על עצמי, אאבד שליטה. "למה התקשרת אליי?" שאלתי במאמץ רב. השתדלתי להתמקד על השיער שלה בניסיון לאתר את הקפל הדמיוני שבוודאי נמצא איפשהו כתוצאה ממשטר תמידי של הכובע או הכיסוי האחר, יהיה אשר יהיה. זה היה קשה, כי מעולם לא ראיתי אותה איתו. מנגד, לא הייתי אמור לראות אותה גם עכשיו, בלעדיו.
"התגרשנו, נועם."
והיא הברישה בידיה את שערה, כראיה שאפילו קפל כבר אין עליו.
"תנחומיי," אמרתי.
היא לא נראה כנפגעת, אלא כמחכה שאגיד עוד משהו. ואני, בלי משים, התחממתי.
"אז עכשיו מה? את חוזרת אליי לעוד סיבוב?"
חיוכה דעך. היא אמרה, "אתה יודע שזה לא-"
"מי לעזאזל את חושבת שאת?" הזדעזעתי. "אני לא מאמין שיש לך את החוצפה..."
"נועם, אולי אנחנו יכולים לתקן."
"לא, עברו שנתיים!" דפקתי על השולחן, והיא לא קפצה אבל נבהלה. שני אנשים ששוחחו ליד שולחן לא רחוק, הרימו אלינו את עיניהם. "שנתיים, נעמה! איפה היית?" התרחקתי שוב ממנה, בסלידה אמיתית. "אני התקשרתי אלייך. את סיננת. אני רציתי לדבר. ועכשיו הוא זרק אותך, ואת מתנהגת כאילו כלום לא קרה? ואני אמור לבוא לכאן רק כי את רוצה לדבר?"
היא לא ענתה, כי לא הייתה לה תשובה. ואני, נרעש, הפניתי אליה את גבי מתוך כוונה ללכת. סוף סוף אזרתי את האומץ. ועד שזה קרה, שמעתי שהיא בוכה.
היא בכתה.
שמעתי אותו דרך מסך הזעם, ומעבר לצלילי הפסנתר ודיבורי המלצרים שברקע. זה היה בכי עדין וחרישי, צרוד וכואב. בכי שעוד לא שמעתי, אבל חלמתי עליו בלילות.
הסתובבתי. פניה היה רטובים. עיניה כנועות, אדומות. אין לה מה לומר. באמת שאין לה.
היו הרבה דברים שיכלתי לעשות באותו רגע. שנים שאני מסתובב עם תאוות נקמה, שנים שאני לא נרדם בלילות. עכשיו זה יכל להיות מושלם. לנעוץ את המסמר האחרון בארון שלה. לקבור אותה לגמרי, שתבכה כאן לבדה.
"בואי," אמרתי בעצימת עיניים. "יוצאים לסיבוב."

הכרתי אותה בקפיטריה ליד האוניברסיטה.
הייתי סחוט לחלוטין אחרי שעתיים של אנטומיה, ונואש למשהו טעים שיסחוף וירענן אותי. ספציפית זה שילוב מעניין מאד, שבמהלכו אתה מוצא את עצמך מתלבט את איזו מכליותיך כדאי למכור עבור קוביית שוקולד. אז בחרתי לי את השוקו עם התמונה הכי מפתה, עם הפצפוצים למעלה, ובבולמוס של סוכר פתחתי את הארנק.
מדהים איך המוח האנושי עובד. המשווקים בונים על זה שברגעים של "מתחשק", הצרכן לא חומל על הכסף שלו. מה זה כמה שקלים עכשיו, הוא אומר ומלקק את השפתיים לנוכח המוחיטו (איזה שם לא מגרה, דרך אגב). במצטבר, אם נסתכל לאחור נבין שאנחנו מבזבזים המון כסף על קשקושים מהירים.
זה מסביר למה הארנק שלי היה כמעט ריק. המטבעות של האגורות קשקשו כשפגעו בשיש, ואחד מהם אילץ אותי להתכופף כשהתגלגל על צידו בצורה מעצבנת למרחק של חמישה מטרים. אבל גם כשחזרתי התמונה לא השתנתה: יש לי רק שקלים בודדים מאוד, ובעיקר אגורות. שיט.
"אה..." גמגמתי כשהמוכר עם כובע הנייר שהיה כתוב עליו 'קפה שותים בג'ו' הניח את הכוס מולי. "זה בסדר אם אני אחזיר לך מחר, נכון? תראה, אני לומד פה ... "
המוכר נתן לי את התנועה המתגוננת הזאת, ואמר, "מצטער, אני לא יכול לעשות הנחות, אני כאן רק עובד זוטר." הנחתי בתסכול שה"מנהל צוות ראשי" שכתוב לו על התגית זה השם שלו.
כבר ראיתי את חלום השוקו נגנז כשנעמה הופיעה מימיני, משום מקום. זיהיתי את פניה מקורסים בהם ראיתי אותה פה ושם, אבל לא החלפתי איתה מילה עדיין. סביר להניח שגם הייתי ביישן מכדי לעשות זאת אלמלא פיקוח הנפש.
"אולי יש לך קצת כסף קטן?"
עיניה עברו ממני אל המטבעות המבויישים, הספורים על הדלפק. היו לידם גם כמה קרעי ניירות שנשרו לי מן הארנק, וזה היה הזמן מבחינתי להעלים משם את שאריות כרטיסיית הנוער של דן. "כמה אתה צריך?"
"אני לא בטוח. שלוש, ארבע?"
"הנה לך," הניחה חופן מטבעות בידי, נזהרת כמובן לא לגעת. "זה כל מה שיש לי."
"תודה. ממש תודה," אמרתי ולקחתי בהקלה את הכוס החמימה. צעדנו יחד קדימה ביציאה מן התור, כשאני אומר, "ממש פאדיחה, אני אחזיר לך הכל מחר."
"אוי, שטויות," אמרה בחיוך.
"שום שטויות," התעקשתי. "חוב זה חוב. ומסתבר שהכסף הקטן הזה מאוד משמעותי."
זה היה סמול טוק מנומס שנמשך עד שהיא התיישבה. ואני, שמעולם לא גיליתי עוז מיוחד בקרבת בנות, שנחשבתי לילד המופנם בתיכון, גיליתי משהו חדש בתוכי כשהבנתי שהכיסא שלידה נועד להישאר ריק.
"אפשר להצטרף אלייך?"
היא בחנה אותי לרגע, ובסוף חייכה חיוך מקסים. "בטח. בטח, שב."
הפסדנו יחד שעתיים של לימוד. נשארנו שם עד שעת הסגירה.
זה היה מדהים. השיחה קלחה יפה כל כך, שאפילו היא הופתעה. האופי שלה היה כל כך נוח וזורם, שהרגשתי שבמחיצתה אני מנפץ את כל המחסומים. צחקנו על נושאים רבים וגילינו שפה משותפת שלא ידעתי שהכרתי. הראש שלנו פעל בצורה זהה כל כך, שחשבתי שאני יכול לשבת איתה עוד שעות.
כשמלצרים רוצים לסגור ולא נעים להם לסלק אנשים בכוח, הם מנגבים במטלית את השולחן הסמוך, ושואלים "אתם צריכים עוד משהו?" היא צחקה צחוק מתגלגל כשזה קרה בדיוק רגע לאחר שאמרתי לה את זה, ואז קמנו ללכת.
הבטחתי שאחזיר לה למחרת את הסכום המדוייק, שעמד, כך התברר בדיעבד, על שלושה שקלים ושישים אגורות. היא שוב ביקשה שאשכח מזה, אבל לי היה ברור שזה הדבר הראשון שאעשה כשאגיע מחר ללימודים. מלבד זאת, רציתי את הסיכוי למשוך איתה שיחה שוב. כך יצא שבמשך כל הערב שאחר כך, כשרושם השיחה ההיא עוד מורח חיוך דבילי על פרצופי, דמיינתי איך אעשה את זה. חשבתי על כך כשאכלתי ארוחת ערב, נזכרתי בזה שוב תוך כדי המקלחת וההרהורים נמשכו עד שנגמרו המים החמים. אחר כך, מול המראה, עשיתי חזרות. בחנתי כמה אפשרויות ובדקתי איך אני נראה בכל אחת מהן. האם עדיף הפירעון בסטייל, להניח לה את הכסף ולהתרחק משם בעוד היא מנסה להיזכר בבלבול, וכשתחייך כבר לא אהיה שם? יש בזה הרבה כריזמה שיכולה להוסיף לי ניקוד. או אולי עדיפה הדרך הישירה, להגיע מולה עם חיוך, ולומר "הנה, הבטחתי". היא תתרשם מהכנות שלי, מכך שיש לי מילה.
החלטתי לישון על זה, ולאחר שלוש שעות, מתוך טשטוש חושים גמור, החלטתי על פשרה. אומר "הנה, הבטחתי," ואברח משם כל עוד נפשי בי. כן. זה יעבוד.

בסוף למחרת הייתה שביתה.

בארבע בצהריים נכנעתי, והתקשרתי אליה. היא לא נשמעה מופתעת לשמוע אותי, כאילו חיכתה שאתקשר, וזה היה כיף ומעודד. גמגמתי משהו על זה שבמקרה היה לי את המספר שלה (וזה לא שהפכתי חמישים דפי קשר כדי למצוא אותו, למשל) ופשוט הרגשתי צורך להתנצל על כך שהנסיבות לא אפשרו לי להחזיר לה את החוב עדיין. היא צחקה, ואמרה שהמעקלים כבר בדרך אליי.
היא צחקה גם כשהצעתי לה נישואין, חצי שנה אחר כך. והסכימה, כמובן. היינו מאושרים עד לשמים יחד, היה לנו ערוץ תקשורת מיוחד ואישי, שחיפה על כל ההבדלים בינינו והפך אותם לחסרי משמעות. באירוסין החמיאו לי על שמצאתי מישהי יפה ומושלמת כל כך, ואמרו לי להחזיק אותה חזק, שלא תברח.
אני חושב שגם היא הייתה מאושרת. אני זוכר את ההתלהבות בה ביקרה איתי באולמות ותארה את איך שדמיינה את הערב המושלם מכל. זה היה חלום בשבילי. התגעגעתי אליה בכל הזדמנות. ידעתי שאני אוהב אותה יותר מכל דבר אחר עלי אדמות וספרתי את הימים עד שאקדש אותה. צמד המילים האלה עצמם העביר בי צמרמורת של עונג.
כשהספירה הראתה חודש ויומיים לפני החופה, התחיל הסמסטר של השנה החדשה. בין השינויים הלא צפויים היה כלול בחור חדש שהצטרף לקורס שלנו, ככל הנראה לאחר שעבר מאוניברסיטה אחרת. היה לו קוקו, מעיל עור, וסקס-אפיל של זמר רוק, אבל לא התעכבתי עליו במיוחד כשראיתי אותו לראשונה. גם לא כשהוא קשר שיחה עם ארוסתי בסוף היום. מששיחתם התארכה העדפתי שלא לדחוק בה, היו לנו כיוונים שונים ואני מיהרתי, אז הלכתי אחרי שנפרדתי ממנה בחיוך ונפנוף חפוזים.
היא לא ענתה לי בטלפון במשך כל אותו הערב וגם לא ביום שאחר כך. בדיוק כשהתחלתי לדאוג, וכשהארוסה שלך מסננת אותך במשך יממה זה די טבעי, היא התקשרה. היה משהו בטון שלה. משהו זר. משהו שונה. בקול רועד אמרה לי שהיא מרגישה שמשהו לא בסדר, שיש לה הרגשה שהלכנו מהר מדי. "הלכנו לאן," עוד לא הבנתי, והחלפתי אוזן באפרכסת. "אתה ואני," היא אמרה בלחש. "אנחנו לא יכולים להתחתן עכשיו."
אני זוכר ששתקתי מרוב הלם. מולי על הקיר עוד עמד לוח השנה, שהמספר שלושים ושלוש היה כתוב עליו בטוש אדום. היד שלי רעדה קצת כשבלעתי את רוקי וניסיתי לדבר, אבל כששני דחפים קוטביים עזים, להיפגע ולהתחנן, נלחמים זה בזה התוצאה היא ששניהם מפסידים.
"נועם, כנראה הייתי פזיזה," מיהרה לנצל את השתיקה שלי, כמו שהיא תמיד יודעת לעשות. "אבל קשה לי לראות את עצמי מתחתנת עכשיו, בתוך הלימודים. זה ישבש הכל. בבקשה. אתה מסוגל להבין?"
אני לא זוכר כל כך את המשך השיחה. אני זוכר את התחושה הריקנית אחרי שהשבתי את האפרכסת על כנה. את השאלה איך, איך לעזאזל אני מתמודד עם זה. איך אני מסתדר עם העיניים של כולם מסביב, ובו זמנית מבטל צלם, להקה, ואולם.
אבל זה היה בסדר בסוף. בדיעבד התברר שרוב הבעיה לא הייתה קיימת, כי נעמה לא ביטלה דבר מאלה.
כי היא התחתנה עם הבחור ההוא, בתאריך שלנו.

אנחנו פוסעים על אבני חצץ, ולא מביטים זה בזה. רק אבנים. גדולות, קטנות, או מעוצבות. "הוא היכה אותי," היא אומרת בלחש, וזה המשפט הראשון שיוצא ממנה בשעה האחרונה.
יצא לי המהום כזה של הבנה. האמת שרציתי לשאול 'חזק'? אבל לא הצלחתי שלא להיות מזועזע. באופן בלתי נמנע מצאתי עצמי מדמיין את הלחי המנומשת שלה מוטחת בארון, פוגעת ברצפה. ראיתי אותה נדחקת לפינת חדר, מתגוננת לשווא מול גבר אלים שרק הקוקו שלו נראה לעין. לא משנה כמה נאבקתי בכך, התחושה שנגרמה לי הייתה קשה. ולא רציתי להסגיר את זה.
אז המהמתי.
"נועם, החיים שלי היו גיהנום," אדים יצאו מפיה כמו סילון. "השנתיים האלו. בהתחלה הכל היה בסדר, אבל אחרי חודש הוא השתנה. התחיל לדרוש ממני לנתק קשר עם חברות. ואחר כך עם קרובי משפחה. רציתי למחות, אבל הוא איים עליי והפחיד אותי. לאט לאט נשארתי לבד, וכדי לוודא שאני רק שלו, עברנו דירה בלי שיכולתי אפילו ליידע את ההורים. הוא היה בעל הבית על החיים שלי, על הגוף שלי, הרצונות שלי. הכל."
המשכתי לשתוק, אבל המאמץ לכלוא את הפה מלהיפער היה עצום. לא אהיה צדקן ואטען שלא איחלתי להם רע; איחלתי, ועוד איך איחלתי. איחלתי שיתקעו יחד בגשם בטרמפיאדה מסריחה בצומת גולני שעה לפני שבת, שישפך להם מילקי שחור על המפה הכי יקרה שיקנו. אבל לא תיארתי לעצמי שהחיים של ארוסתי, ובאיזשהו מקום כך היא נשארה עבורי תמיד, יכולים להיהרס כך. לא הייתי רוצה את זה.
אולי רק כשעמדתי בין הצללים, בערב החופה שלהם. ראיתי אותה לבושה שמלה לבנה, זו שהזמינה עבור החתונה שלנו, וחיוך של אושר על שפתיה. הוא היה לידה, גבוה, רחב כתפיים ובטוח בעצמו. האורחים מהצד שלה, חלקם מעט מבולבלים מהתפנית המסויימת, לא הראו זאת כלל ושרו עד צרידות לזוג המאושר. אני לא נשמתי. דמעתי כשהטבעת החליקה על אצבעה ברכות, מנצנצת ממרחקים על העור החלק שלה. הרי את מקודשת לי. באותו רגע חשבתי שצריך היה להיות כמו בסרטים, שתהיה אפשרות לזעוק עכשיו או לידום לעד. רק עקרונית, לא שהייתי מנצל את זה. באותו רגע כל מה שרציתי היה לידום לעד.
חזרתי הביתה בלי יכולת להיות ער או לישון. בלי יכולת לחשוב על שום דבר חוץ מאיך הארוסה שלי עזבה אותי לטובת גבר זר. לא היה במה לשקוע או לאן לברוח. לא היה איך לצאת מזה.
אז הפכתי אובססיבי.
בהתחלה צפיתי בהם מכל מקום. חיכיתי עם האוטו מחוץ לבית שלהם, ארבתי לה ליד העבודה, או כשהם בילו. אני לא יודע למה עשיתי את זה, או מה חשבתי שיצא לי מזה. זה היה עינוי עצמי, ובאיזשהו מקום הוא הסב לי עונג. אבל אובססיה היא דבר נורא, וגם במקרה שלי היא סחטה ממני את כל האנרגיות. לפעמים נשארתי מחוץ לביתם לילות שלמים. לא ישנתי בלילות, ולא תפקדתי בימים. פוטרתי מעבודתי, ולא עברתי את הקורסים שלי.
ואז התחלתי להתקשר ולנתק. הפכתי נואש, ובאופן בלתי מוסבר רציתי לשמוע את הקול שלה. גם כשהיא למדה ורק ענתה בלי לדבר כדי לנתק כמה שניות יותר מאוחר, זה היה טוב. אחר כך הוא התחיל לענות, ורק בסוף שוב היא. והיא אמרה שאם לא אפסיק, היא תתלונן במשטרה.
לא הפסקתי.
ועכשיו היא באה אליי, ומבקשת מחילה. לכאורה, חלום רטוב. ואכן, במשך חודשים ארוכים זה כל מה שרציתי. שהיא תחזור. שהיא תסביר שלא ידעה מה היא עושה. אבל הימים הפכו לשנים, והסבל שלי לא ידע מנוח. מיותר לציין שלא הצלחתי ליצור קשר עם בחורות אחרות. רק לאחרונה התחלתי לצאת מהגומחה, להתנער מהבוץ, לנשום אוויר צח. והנה היא באה.
"אני חסרת כל," סיימה נאום ארוך ארוך. "איבדתי עבודה, חברים, ומשפחה. רק אתמול קיבלתי את הגט, נועם, ורצתי להתחיל לאסוף את השברים." ועכשיו היא הסתכלה עליי. "אתה השבר הראשון."
אגרופיי נקמצו והזיעו בתוך כיסי הז'קט. חשבתי שזה חלום, ולא הצלחתי להחליט אם זהו חלום טוב או רע. נסחפתי לשם חזרה, למארבים מול ביתה, ללילות חסרי השינה, ולהזהרות מהמשטרה. "בבקשה. רק הסבל הזה לימד אותי על הטעות שעשיתי. אני לא מאמינה שאיבדתי אותך. שהחלפתי בחור מקסים בשטן."
נעצרנו, כי לא היה לאן ללכת עוד. ועדיין לא הסתכלתי עליה.
"נועם. תוכל אי פעם לסלוח לי?"
עכשיו עשיתי את זה. הסתכלתי וראיתי שהדמעות שלה אמיתיות. שזו היא שהתגעגעתי אליה כל השנים.
נשמתי עמוק. "לא," אמרתי ברוך.
וכשפניה נפלו בעצב אמיתי, אמרתי, "אבל אני מוכן להיות חבר שלך שוב."
היא חייכה. בתור התחלה, זה היה מספיק טוב.
חלק ב'שתי צמות
שכבתי על גבי כל אותו הלילה. בשתיים בערך התקשרתי לחברי הטוב, ליאור. האיש מכיר אותי כבר שני עשורים, ועבר איתי הכל. כשבכיתי והתפרקתי בתקופת המשבר שלי, הוא היה האוזן הקשת. נסער ומבולבל, שיתפתי אותו בהכל גם הפעם.
אחרי שתיקה ארוכה, הוא אמר, "זה ענק."
"ענק?" שאלתי וקימטתי את מצחי. "מה ענק?"
"אתה יכול להחזיר לה על הכל. תבזה אותה, תצעק עליה. תגיד לה בדיוק מה אתה חושב על מה שהיא עשתה לך. היא נמצאת במצב הכי שביר עכשיו. זה הזמן. תן לה וידוא הריגה."
"ליאור..." נאנחתי. "לא."
"לא?" אמר, ומיד נפלטה קריאה ארוכה מפיו. "אההה...! קלטתי אותך, אחי. קלטתי אותך. זה מעולה! זה אפילו יותר טוב!"
"מה?"
"אתה הולך להגיד לה שאתה סולח לה, להיות איתה בקשר כמה שבועות, ואז לזרוק אותה! כן! זו תהיה הנקמה האמיתית!"
שקט על הקו. לא אמרתי מילה.
"לא, אחי..." קולו נסדק ונשבר באכזבה מרה. "אל תגיד לי את זה."
"ליאור, אין לך מושג."
"מה אין מושג?!" צעק בשתיים בלילה, וודאי העיר את כל דיירי הבית שלו. "למי בכית במשך חודשים? לי! היא הרסה אותך! אתה לא זוכר באיזה מצב היית! ואתה הולך לסלוח למנוולת הזו כאילו כלום?"
"לא אמרתי שאני הולך לסלוח לה."
"זה אפילו יותר גרוע," טען. "אתה לא סולח אבל שומר איתה על קשר? אתה מנסה להוריד את עצמך לקרשים מחדש?"
עצמתי עיניים. ידעתי שיש היגיון במה שהוא אומר. "אין לך מושג כמה גדול החלק שלה בחיים שלי. אני לא יכול לחתוך הכל עכשיו."
"היא תעשה לך את זה שוב," אמר לפתע. "היא תזרוק אותך."
"לא, ליאור. היא לא." ובמילים אלו ניתקתי. אחר כך הוספתי לשכב כך בחושך, כשהחלטה עיקשת ונחושה מתגבשת בחזי. ואז הרמתי את הטלפון וחייגתי את המספר שלה, וכשהיא ענתה, ערנית לחלוטין ומחכה לשיחה ממני, אמרתי, "מה שכן, אני צריך להחזיר לך את הכסף שלך."
יכולתי לשמוע את החיוך שלה.
נפגשנו למחרת. זה לא דמה לאף אחת מהפגישות שלנו בעבר. שוחחנו לאיטנו ברצינות ובשקט, לראשונה זה שנים מביטים זה לזה בעיניים. דיברנו בעיקר על מה שהיה. אפשר היה לצפות שהיא תדבר יותר, אבל לא כך היה. שנינו שיתפנו. על שנינו עברה תקופה קשה ונוראית.
הרגשתי איך מסך הקרח בינינו נמס לו. חשתי שמשהו מתחיל להיבנות מחדש, להשתקם מן המסד. באיטיות וזהירות, בלי חופזה. בלי לאבד את הראש. אמון שב ונרקם, טווה חוטים שנדמו כקורי עכביש על תהום אדירה, אבל עכשיו לשנינו היה זמן. בנינו גשר.
אחרי שעתיים נפרדנו לשלום ברוח די חיובית והבטחנו להידבר שוב בהקדם, אחרי שכל אחד שילם על עצמו. אה... כן. זה אומר שאת השלוש שישים עדיין לא החזרתי לה. למרות שהשתמשתי בזה כתירוץ עלוב להיפגש וגם זכרתי זאת היטב, הדגש היום היה על עד כמה אף אחד לא נותן יותר ממה שהוא אמור לתת, כמו במשא ומתן בין שני גופים רשמיים.
אני יודע שזה מצחיק ואפילו פתטי, אבל הקטע הזה של החוב פשוט כבר היה חלק מאיתנו. הוא ליווה אותנו במשך כל סדרת ההיכרות הראשונה שלנו, ואפילו כשזה כבר ממש לא היה הגיוני כי בהרבה הזדמנויות שילמתי עליה והיא עליי בכל מיני הקשרים והחשבון התקזז מזמן, או שלא וזה בכלל לא משנה, כי בין בחור ובחורה שיוצאים ואוהבים לא אמורה להיות התחשבנות שכזו. כן, הכל נכון. אבל כמו בדיחה פנימית פרטית, הקטע הזה צץ כל פעם מחדש, והחלק המשעשע הוא שאני באמת התכוונתי להחזיר. רציתי לסגור את המעגל שנפתח ביום שהכרנו, וחלק ממני דחה את הפירעון עוד ועוד בגלל הרצון שהמעגל הזה יהיה רחב כמה שיותר.
לדוגמא, כשהיינו יחד בלונה פארק סתם כי מאוד התחשק לה ואני זרמתי, זה קיבל ביטוי. "את יודעת, יום אחד אני אשלם לך את החוב שלך."
"בטח תשלם," אמרה. לחייה היו סמוקים מההתרגשות של רכבת ההרים שהרגע ירדנו ממנה. "בריבית תשלם."
"לא טוב. את אמורה להגיד שאת מוותרת, ואני אמור להתעקש."
"לוותר? מה פתאום לוותר? זה עניין עקרוני, לא?" וסטתה כשיכורה, וכמעט כמעט התחככה ונגעה בי.
מצאנו ספסל ליד פסי הרכבת הזו של הילדים הקטנים, והתיישבנו עליו. אחרי כמה דקות של שתיקה מהסוג שיש בין שני אנשים שלא זקוקים למילים, היא אמרה, "תחזיר לי לפני שנתחתן."
"באמת?" ניעורתי. "ככה את רוצה?"
"כן. כשנשואים הכל משותף. אז לפני. נראה אם תזכור," הוסיפה בשובבות, והתיזה עליי ברד כחול עם הקשית שלה.
החזרתי לה חזרה, כמובן, והתנהגתי כאילו השיחה התמימה הזו לא עוררה בי שום דבר. אבל האמת שהזכרת החתונה חוללה בי משהו. כבר זמן רב שרציתי להציע לה נישואין, מאז שהתחלנו לצאת, והתלבטתי בין כמה אפשרויות קלאסיות. לא רציתי שזה יקרה תוך כדי שיחות "יחסינו לאן", כמו שבטח קורה אצל הרבה דתיים. רציתי להציע לה. ושהיא תתרגש, ותסכים.
ההחלטה נפלה על גבעת התמרים. המקום, שאותו מכירים רק בודדים, נמצא במרחק חצי שעה הליכה מאחד מישובי הדרום. מי שנמצא שם פעם אחת - מתחשמל. הגבעה המוצלת צופה על חמישה ישובים רחוקים, טובלת בכרי דשא מדהימים ושקטה כמו לפני אינתיפאדה. ביום של ראות טובה אפשר לקחת לשם מזרן, ולשכוח מהעולם. ולו רק גם העולם יכל לשכוח ממך.
אז לקחתי אותה לשם ביום שלישי אחד, אחרי שסיימנו יחד בחינה. מזרן כבר היה שם, המזרן העתיק שלפי המיתוס הביאו המטיילים שגילו את המקום אי שם לפני מלחמת העולם השנייה והשאירו אותו לטובת מדוייטי העתיד, ומזג האוויר היה מצוין. כשליבי פועם בהתרגשות דיברנו בקלילות של אחרי מבחן על הא ועל דא, על נושאים פעוטים וחובות של כסף קטן. וכשהרוח התחילה לנשב ועננים שחורים התקרבו מרחוק, היא שאלה אותי אם אני הולך כבר להציע לה נישואים או שאנחנו הולכים לשבת פה עוד הרבה.
                                            
                                                   *      *

נעמה חזרה לחיים, שלב אחר שלב, וגם אני. הסתכלתי מהצד וראיתי כיצד היא בונה מחדש את חייה, כשלמעשה הייתי היחיד שהיה שם כדי לתמוך בה. הצטרפתי אליה כשניגשה לחברים משותפים שלנו, כאלה שזעמו עליה בגלל מה שעשתה לי. עודדתי אותה בשיחות ארוכות כשחששה ליצור קשר עם קרובי משפחה שאליהם נאלצה להתייחס בגסות תחת מרותו של בעלה. ובעיקר, הייתי איתה. אחרי שהאיש שאהבה הפך את עורו והתנכל לה תקופה ארוכה כל כך, התחושה הייתה שאין מי שאפשר לסמוך עליו באמת. אני חושב שבגלל זה חזרה אליי מלכתחילה. עליי, יותר מכולם, היא סמכה.
בלי להגדיר יותר מדי ובלי לדבר, מצאנו עצמנו יוצאים שוב. כששנינו פורחים שוב ומשקמים את עצמנו, חזרה שמחת החיים והביאה איתה את ההומור. חודש-חודשיים אחרי שיחת הטלפון ההיא ממנה, אנחנו יושבים יחד לאכול, ואני מביט בה, לפעמים לא כל כך מקשיב, ורואה אדם חדש. הצבע חזר ללחייה והברק לעיניה, מזכירים לי בדיוק את הבחורה שאליה התגעגעתי. כאילו דיבוק נוראי שכן בתוכה כל השנים והרס את חיינו, ורק עכשיו סר.
וכן, כמו שאמרתי, גם אני חזרתי לחיות. כמו שלא מרגישים עד כמה צמאים עד ששותים, גיליתי לפתע עד כמה הפך הדיכאון חלק מחיי עד שאפילו לא הבחנתי בכך. אבל עכשיו, שברי ההשפלה שלי החלו להתאחות. המעגל היה קרוב להיסגר. רק חוסר השינה בלילות עוד לא עבר לגמרי, וזה כנראה היה מפאת ההרגל. עדיין מצאתי עצמי מתהפך מצד אל צד, רק שלשם שינוי היו לי דברים טובים לחשוב עליהם.
המשכנו להתקדם הדרגתית. עקב בצד אגודל. הפעם זה היה קשה יותר, בעיקר בגלל התגובות של הסביבה, אלה שניתנים מאחורי הקלעים ואי אפשר לטעון שהם לא משפיעים על השיקולים. ליאור רצה להרוג אותי, למשל, ואמר ללא הרף ש"ברגע שהמנוולת תמצא מישהו אחר עם קוקו, שלא תבוא לבכות לי שוב." כל פעם כשהוא חזר על זה, חייכתי והרגעתי אותו. הבנתי את הדאגה שלו, אבל ידעתי שאין סיכוי.
קטע קשה באמת היה להביא אותה הביתה, אל ההורים. באמת עשיתי את זה קודם כל כמבחן, ולא כי היה לה מה לחפש אצלי. אבא שלי התנהג כרגיל, אם כי היה קצת אפאתי ומבולבל. אמא שלי הייתה קרירה, ואחרי שליוויתי את נעמה הביתה, היא אמרה שאני לא נורמלי. שהבחורה הזו מנוולת, וששכחתי כמה שהיא פגעה בי.
וכשישבנו על מגבת מול השקיעה של חוף הרצליה, והיינו די עייפים מרוב ויכוחים על צורתו ההנדסית של ענן, נזכרנו בזה יחד. ככה זה, תמיד כשיש שתיקה, נזכרים בהיסטוריה. להגנת היחסים בינינו יאמר שזה קרה לעתים נדירות. אבל זה קרה עכשיו.
היא שאלה, "מה אמא שלך אומרת?"
"שאת מנוולת," אמרתי בלי להניד עפעף. נעמה צחקה.
"היא לא אהבה אותי מהרגע הראשון."
עכשיו אני צחקתי, ונשכבתי לאחור. היא עשתה כמוני.
"ומה אתה חושב?"
הסתכלתי לשמים. לא היו הרבה ברירות אחרות. חיפשתי את הארנב שזז בינתיים לכיוון צפון, וחשבתי שמכאן היא צודקת והוא באמת נראה כמו מערבל בטון. פתחתי את הפה כדי לענות, אבל יצא משהו אחר. אולי זה קרה כי שנינו אהבנו את "מדברים בשאלות" של 'של מי השורה הזאת בכלל'. שיחות כאלה טובות יותר משיחות של שאלה ותשובה.
"נכון שלא תזרקי אותי שוב?"
שמעתי אותה נושמת. "ואז מה הסיכוי שלי לראות את הכסף שלי חזרה?"
"מה נראה לך?"
היא חשבה ככל הנראה על מענה הולם, שיתן לה מספיק נקודות.
"נועם?"
המערבל נעלם לו, והשמים כבר היו שחורים. "כן?"
"נכון שאתה כבר סולח לי?"
רק הרוח שרקה פתאום. וקיררה אותנו. והעננים התפזרו ולא היה על מה להסתכל יותר ממצב של שכיבה. אז התיישבתי והסתכלתי אל תוך עיניה.
"נעמה..."
היא הניחה שהחלטתי לוותר על תורי.
"תתחתני איתי?"
לקח לה רגע לבכות. אפילו שניים. ואז היא אמרה, "מה אתה חושב?"

הפעם - בלי חגיגות מיותרות. הווארט היה שקט ונטול חברים, אך לדעתי היה אף מוצלח יותר מהקודם. אפילו אמא שלי השתכנעה, בעל כורחה, שנעמה אינה מנוולת, והתנהגה כמו שהיה מצופה מאם של חתן לעתיד. גם מסיבת האירוסין הייתה בעיקר משפחתית. בכל זאת, בסרט הזה כבר היינו.
אבל מכאן והלאה, אני יכול להישבע שהציפייה הייתה כמו לחתונה ראשונה. נכון, היינו הרבה יותר חכמים, הרבה יותר שפויים, הרבה יותר יודעים שיש מה להפסיד. מוזר להסביר את זה, אבל כל הזמן חיפשנו מה לעשות שונה, כדי שהפעם לא תקרה טעות. זאת הייתה מחשבה שהתערבבה עם כל מסרון ששלחתי לה, אבל הגיעה גם לפרטים הטכניים. סגרנו אולם. סגרנו על להקה, וסגרנו על צלם. שלושתם שוני זהות לחלוטין מאלו הקודמים.
כשעל לוח השנה שלי היה כתוב בטוש אדום המספר שלושים ושלוש, חשבתי שמשהו בטוח ישתבש כי את השלב הזה אני לא מסוגל לדמיין כבר הלאה. ופתאום הטלפון צלצל. הוא צלצל, ואני החסרתי פעימה. לא יכול להיות, אמרתי. אין מצב. עניתי, זו הייתה היא. היה משהו חדש בקול שלה. משהו שונה.
"הגיע הזמן לקנות טבעת," היא אמרה. מאושרת.

הימים עברו מהר יותר משאפשר היה לדמיין. שבוע מדוד לפני החופה נפגשנו כמקובל בחתונה של חברים, ונפרדנו לשלום. מכאן, ידעתי, כבר אין דרך חזרה. עכשיו נפגשים רק בחופה. המחשבה הזו הסבה לי הקלה. השבוע עצמו הוא תופעה מדהימה: כל דבר שאתה עושה, כרוך איכשהו בארוע שנמצא בסופו. כל מחשבה מעורבת בו. תהיתי אם גם אצלה זה ככה למרות שהיא חווה את זה פעם שניה.
וביממת הרווקות האחרונה, ליאור ליווה אותי. הוא הסיע אותי לכותל, והיה צמוד אליי בשלבי הגילוח והלבוש, כי "עליי אי אפשר לסמוך לבד". אהבתי את זה. הערכתי שגם הוא הצליח להתעלות מעל ההרגשות הטבעיות שלו. פעם אחת אמנם נפלט לו שאני יודע מה הייתה דעתו בנוגע לקשר הזה, אבל מהר מאוד הוא חזר בו ואמר בשלב כזה הוא כבר סומך עליי בעיניים עצומות. חוץ מבגילוח, כמובן.
וכשהייתי ספון בחדר הייחוד וענבתי את העניבה, זה היה אחד הרגעים הבודדים שהייתי לבד בהם. ואז, מול המראה, כשברקע עולה ה"מהרה-מהרה" של החברים מהישיבה, התחילו להתרוצץ מחשבות הפאניקה. אולי היא לא תגיע. היא יכולה עוד לא להגיע, ואז הכל יתנפץ לי שוב.
קפצתי כשליאור נכנס לחדר. הוא נכנס בהיסוס. "נועם?"
"היא כאן?" שאלתי. "נעמה. ראית אותה?"
הוא נעמד מולי ונראה כאילו הוא מחפש את המילים הנכונות. סגר את הדלת מאחוריו "תבטיח לי שלא תצא מהכלים, טוב?"
העניבה שלי נתקעה באמצע הלולאה כשהיד שלי קפאה.
"אתה החתן המכוער ביותר שראיתי בחיים."
צחוק של הקלה נפלט ממני, והוא חיבק אותי. "היא כאן, אחי. והיא נראית מאוהבת."

אני לא כל כך זוכר את הדקות שאחר כך. פסיכולוגים מסבירים שכאשר יש התרגשות גדולה, המוח מוחק אירועים ומשאיר בעיקר תמונות. התמונה הראשונה היא שאני צועד בין אבי לאביה, מוקף באנשים אוהבים. הם לקחו אותי אליה. היא ישבה, מכוסה בהינומה ולבשה שמלת כלה לבנה כמעט כמו העור שלה. צעדתי אליה, וליבי פועם. הרמתי את ההינומה. זו הייתה היא. המכשול האחרון הוסר.

את החופה אני כן זוכר.

היא הקיפה אותי. ואמא שלי, ואמא שלה. התזמורת הייתה מעולה, ואני שמחתי שהחלפנו. ואז היא נעמדה לידי, ואני ברכתי על הטלית. והרב אמר דבר תורה. הוא דיבר על החשיבות של אמון בבית, ועל זה שמהרגע ששני בני אדם מתאחדים, אין דרך חזרה. זה לנצח. זה לתמיד. וקישר את זה לפרשות השבוע, אבל אני לא זוכר איך.
"עכשיו תאמר לה, 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל'."
נעמה הושיטה את ידה ועצמה את עיניה. ראיתי את אצבעה החלקה, ולא האמנתי שבאמת הגעתי לרגע הזה. לא יתכן. נעצרתי לכמה שניות. ואז עשיתי את זה.
היא חיכתה בעיניים עצומות לצמרמורת שתעביר בגופה הטבעת, אבל במקום זה חשה במגען הקר של מטבעות. מופתעת ודרוכה, פקחה את עיניה והביטה לכף ידה. שלושה שקלים ושבעים אגורות. היא נשאה אליי את עיניה.
"נועם...?"
"נעמה," אמרתי לה, והרגשתי שאני נשמע בכל קצווי תבל. הרגשתי שהרב מופתע גם כן, ומשתומם גם הוא. זה לא הפריע לי. "נעמה, כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה. כל כך הרבה הכנות ומחשבות. אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. יותר מחיי עצמם."
הקהל שתק. אלה שהיו רחוקים, קלטו רק עכשיו שאני עושה משהו חדש. דממה השתררה.
"הנה הכסף שאני חייב לך, נעמה. אל תכעסי שקלקלתי לך את החופה, אבל את צדקת. חובות זה עניין עקרוני. זה עניין של כבוד. חובות צריך לפרוע."
היא בלעה את רוקה, וכף ידה הרועדת נסגרה על הכסף. היא ניסתה להעביר אותו ליד השנייה, אבל נעצרה באמצע פעולתה כשראתה מה עשיתי. כשראתה שאת הטבעת שלה, זו שבחרנו יחד אחרי עמל של שעות, השלכתי על הרצפה המכוסה במשי. היא התגלגלה על צידה כמו מטבע, עד לנקודה במרחק שני מטרים שם המשיכה להסתחרר על מקומה, ואז מצאה מנוחה.
אף אחד לא הרים אותה.
"נחשי מה, אהובתי?" אמרתי לתוך המיקרופון, בקול ברור. "הגיע יום הפירעון."
התרתי את קשר העניבה, והסרתי אותה מצווארי. נתתי אותה לליאור, העד ההמום, שעמד ליד הצלם שהפסיק לצלם.
דממה. עיניה היו פעורות לרווחה. היא ניסתה לדבר, אבל כבר לא היה למי. כי אני ירדתי מהחופה בצעד בוטח, ודילגתי לי בין הקהל החוצה מן הגן. אף אחד לא הוציא מילה. אף אחד לא העז לעצור בעדי. בפיזום קל נכנסתי אל הרכב שהכנתי לי מבעוד מועד, והתנעתי אותו. מבטה ההמום לא סר מעיני רוחי ולו לרגע אחד.
לקחתי רוורס בחניה, וידעתי שהלילה אישן בשקט. אז נכון, יצרתי כמה בעיות חדשות. אבל המעגל נסגר כמו שתמיד רציתי. סוף סוף שילמתי לה את החוב, למנוולת הזאת. בריבית שילמתי.  
היה את זה פעם. נראה לי.צלי אש
ממממ...סורי..שתי צמות
מי שקרא כבר שיעצום עיניים.
אינלי אפשרות לדעת מה כבר היה ומה לא...
 
 
פשוט התגובות על זה היו מענייניות. והרבה רצו סוףצלי אש
יותר טוב.
סיפור מזעזע. את המצאת?אבישפ
לא, הוא פורסם בביכורים.ruthi
את יודעת מה זה "נבל ברשות התורה"?נחשונית
אז זה מה שהבחור הזה. עשה דבר שלכאורה מותר, אבל בעצם אסור. היא עשתה את התפנית בטפשות והיסחפות. אבל הוא עשה את זה בקור רוח שטני מתוכנן ומצמרר. הוא עבר על הונאת דברים, נקימה ונטירה, הלבנת פנים חמורה שהיא כשפיכות דמים, גזל, ומי יודע מה עוד. אני לא יודעת מי כתב את הסיפור הזה. אבל חבל מאוד שהעלית אותו כאן. אם הייתי יודעת את הסוף, לא הייתי מתחילה לקרוא. ובאמת חשבתי שזה הולך להיגמר טוב. בבקשה שתי צמות, אל תעשי שוב דבר כזה. יש כאן הונאת דברים, וזה פוגע. ולא אין לי שום נגיעה אישית לסיפור. זה טלנובלה מהסוג הנמוך והגרוע ביותר.
שתי צמות.צלי אש
הביאו את זה כבר פעם והיה דיון סוער של 40 תגובות, ונראה לי שהיה עוד פעם בפורום אחר וגם היה על זה דיון סוער. עכשיו כבר די רדומים.
אמאלה....שתי צמות
עורכים. נא למחוק השירשור.
 
מתנצלת שאני לא נביאה, ולא יכולתי לדעת שזה היה כבר, ושהתגובות היו סוערות.
לנחשונית -
לא אני כתבתי את הסיפור, ואם ראית כתבתי שגם אותי הסוף העציב....
אבל מה זה משנה. קראתי את התקפתך, בלעתי ואני מתנצלת (על לא עוול בכפי).
שבת שלום לך.
איזה רע...........חשבשבת
למה?????????????????????
 
ציפיתי למשו טוב יותר..............
שתי צמות, יקירתי..וופל אמריקאי
אני מציעה לך לרדת למחתרת או לשכור לך מאבטח אישי.
ה"אמבוש" התחיל.. אהה.. מי שאל על "אמבוש" - כזה ראה ולמד כך עושים!!
הצלחה רבה!!
חברה, לדון לכף זכות.צלי אש
מי שחיבר את הסיפור הוא אדם יקר במיוחד, הוא עבר מסכת השפלות מבחורה מסויימת, והתעורר בו חשק עז לנקום - עד שהוא לא יכל להרגע (הוא באמת עבר משהו קשה, אפילו יותר קשה ממה שנכתב בסיפור),
הוא התייעץ עם רבו איך לעבוד על מידת הנקמה, והרב שהוא אדם חכם מצד עצמו וגם קצת פסיכולוג, ייעץ לו לכתוב בארוכה איזה סיפור על נקמה וכך להשתחרר, העצה אכן עזרה ב"ה.
ההתנהגות שלו עם הבחורה בפועל היתה מופתית, ואני לא יודע אם הרבה מחברי הפורום היו מצליחים כל כך להעביר על מידותיהם כמו שהוא העביר, בסך הכל הוא היה צריך להשתחרר בסיפור.
בא נלמד מהכותב גם אנחנו לוותר, ואני בטוח שלכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו... ברכה והצלחה ושבת שלום!.
אני רוצה להביא פן אחר שאולי להפך, יוכל ללמד ולשפראנונימי (פותח)
בס"ד
 
האירוע כאמור לא התרחש באמת אך...
 
אני גם שקראתי בהתחלה היתה לי את הדעה כמו שאר התגובות אך חשבתי על כך עו קצת ואלו מסקנותיי:
 
1. ברור שמה שעשה הבחור אינו כשורה.
2. לפי הכתוב במהלך השתלשלות העניינים הבחור נפגע נפשית (ממש לא כמטאפורה) מישהו יכול לבוא התלונות לאדם שיש לו הפרעה נפשית (כתוצאה מהאירוע?)
3. אל תדון אדם עד שתגיע למקומו - ואם כל הקושי לשמוע סיפור זה עדיין מי שלא עבר אירוע זה לא יודע כיצד הוא יתנהג.
 
שיהיה לכולם שבת שלום
לתומי חשבתי שהסוף ממש טובשירק
זה לא נשמע שהוא רוצה להתחיל איתה הכל מחדש?
 
 
 
שירק, לא הבנתי.צלי אש
אהשירק
לא שמתי לב שיש חלק ב'
נשארתי עם:
וכשפניה נפלו בעצב אמיתי, אמרתי, "אבל אני מוכן להיות חבר שלך שוב."
היא חייכה. בתור התחלה, זה היה מספיק טוב.
חשבתי שזה הסוף.
כואב מאדאבא שמואל
ותודה שהבאת אותו!!
לא הייתי מגדירה את זה כ"סיפור יפה"!נחשונית
"יפה" זה לא רק מבחינה ספרותית, קומפוזיציות אקספוזיות, מטאפורות ודימויים, וכו'. יותר חשוב מכל זה, זה המסר של הסיפור, ואם הכיוון שלו חיובי. לא חייב להיות מתוק מדבש עד דמעות, אבל לא מוכנה לקבל סיפור עם סוף שטני ומרושע באתר ערוץ 7. זה לא הוגן להגדיר כך את הסיפור הזה, כי בגלל ההגדרה הזו התחלתי לקרוא אותו בכלל. ובסוף הסיפור קיבלתי דלי מים קפואים על הראש. נשאר לי טעם מר בפה. למה? כדוגמת נגד אזכיר את הספר הטוב "אבידות" של מיכאל שיינפלד.
מצטרפת...אשתו-של-בעלי
הזוי, מעוות, מזעזע.
תגובתו של צלי אשאבא שמואל
מי שחיבר את הסיפור הוא אדם יקר במיוחד, הוא עבר מסכת השפלות מבחורה מסויימת, והתעורר בו חשק עז לנקום - עד שהוא לא יכל להרגע (הוא באמת עבר משהו קשה, אפילו יותר קשה ממה שנכתב בסיפור),
הוא התייעץ עם רבו איך לעבוד על מידת הנקמה, והרב שהוא אדם חכם מצד עצמו וגם קצת פסיכולוג, ייעץ לו לכתוב בארוכה איזה סיפור על נקמה וכך להשתחרר, העצה אכן עזרה ב"ה.
ההתנהגות שלו עם הבחורה בפועל היתה מופתית, ואני לא יודע אם הרבה מחברי הפורום היו מצליחים כל כך להעביר על מידותיהם כמו שהוא העביר, בסך הכל הוא היה צריך להשתחרר בסיפור.
בא נלמד מהכותב גם אנחנו לוותר, ואני בטוח שלכל אחד מאיתנו יש את הסיפור שלו... ברכה והצלחה ושבת שלום!.
סבביבבינחשונית
זה נכתב כטיפול והתמודדות עם טראומה, מעולה. דרך התמודדות מעולה ובטח עדיפה על פני כל סוג של אלימות. אבל למה לשים את זה כאן בפורום ועוד בכותרת "סיפור יפה"?! לפחות היתה צריכה להיות כאן אזהרה: "זה סיפור עם סוף קשה ויש לו מטרה. ראו הוזהרתם." כך רק מי שמוכן להתמודד עם זה היה נכנס וקורא, ומי שלא, לא. אני יודעת שזה מאוד מגביל את ה"חופש אומנותי" לכתוב כזאת אזהרה, אבל התורה היא קודם כל תורת חיים ולא תורת "באומנות מותר הכל." ולשתי צמות היקרה, אל תיקחי את זה אישי נגדך. גם אני לומדת משגיאות בתום לב של אחרים.
נחשונית יקרה,שתי צמות
שימי לב למה שכתבתי בהתחלה: (העתקתי)
התלבטתי אם להביא או לא...
אותי סוף הסיפור העציב....
 
מממ....קראת אותו לפני או שדילגת מיד לסיפור?
בכ"א, לקחתי לתשומת ליבי.
אצנזר מראש.
קראתי הכל. גם את הכותרת, הכותרת!נחשוניתאחרונה
אני לא נמנעת מסיפורים עם סוף עצוב, אלא מסיפורים עם סוף שטני. הבדל משמעותי. טוב, העיקר הבנתי הבנו, טעות טועים, אין דבר, חלס נגמר.
באתי לעזרת חבר..וופל אמריקאי
את לא ראית שכתוב שסוף הסיפור לא משהו?? בתחילת ההודעה.
ועוד דבר, אתם לוקחים ממש קשה סיפורים, זה רקסיפור!! זה לא היה במציאות!! טוב?
במציאות - הם חיים באושר ובעושר!!
ללא קשר ל-2 צמות הסיפור המובא פה חולני ועל כך נאמרטלי10
לא כל מה שחושבים - אומרים
ולא כל מה שאומרים - כותבים
ולא כל מה שכותבים - מפרסמים
(גם ובעיקר מה שנכתב במסגרת טיפול פסיכולוגי...)
וואו..יש פה אנשים שטיפה הגזימו.~א.ל
 
הדבר הכי קשה בעולםהפי

סתם הגזמתי, זה לא הדבר הכי קשה בעולם... אבל כן יש בזה מן התסכול

לסיים קשר רציני עם בחור שהוא באמת זהב טהור, ואז למצוא את עצמך שוב בעולם של הרווקים והרווקות... איך עושים את זה בכלל??

פתאום מרגיש לי שכל הגברים לא ברמה שלו.

לא באופי לא בנראות לא באצילות

יש בזה משהו שקצת מלחיץ אותי.

לא יודעת אם זה תקין, אבל יש בי קצת געגוע אליו, למרות שבתוך הלב אני כבר מרגישה שזה היה או חתונה או ביי וטוב שזה ביי

וזה הופך את זה ליותר מסובך שהוא עדיין רוצה

באמת שלא סתם צחקו אשכרה קריעת ים סוף

דמט אני לא בנויה לשטויות האלה

כאילו מציעים לי ובראש שלי עובר.. למה לנסות בכלל

מבין אותך לגמריחצלה

עברתי אותו הדבר לפני כמה חודשים.

עד שאתה מוצא משהו שעונה על הדרישות שלך, שאיפות משותפות, כימיה זרימה.. אבל בסוף זה לא זה. אתה פשוט יודע שזה לא זה. וזה לא חלילה שהצד השני בעייתית או משהו, היא בהחלט זהב טהור..אבל יש דברים קצת יותר מורכבים.

והחזרה ל'שוק' לא כיפית בהחלט.

אז אני יכול להגיד לך רק מהניסיון הדל שלי שאני למדתי מהפרידה הזאת המון, על עצמי ועל זוגיות. והביטחון שלי בקב"ה התהדק עוד יותר. ואני בטוח שהטוב שלי יגיע, כי גם אני טוב, ואני בטוח שגם את טובה.

אז מה שאמרתי לעצמי זה - תתאפס על עצמך, תמשיך בכל הכח כי עוד שנייה תכיר את אישתך בע"ה, ואותו דבר אגיד לך (רק הפוך תעופי על החיים ורוצי לחפש את החצי השני שלך כי הוא יגיע בע"ה.

בהצלחה

בירור בצניעותחצלה

היי אשמח ממש לשמוע מנסיונכם מה הייתם עושים.

ביררתי הצעה ממש מעולה, נשמע שבחורה תורנית מבית תורני, החברה בטלפון אמרה לי כן היא דוסה, צנועה וכו וכו.

אני מגיע לדייט וקולט שהיא עם שרוול מעל המרפק, לא קצר קיצוני אבל מעל. לא שופט ולא שום דבר, מדבר רק מהנקודה שלי.

חשוב לי שאישתי תהיה צנועה עפ ההלכה, בזה אני בטוח. ואני לא יודע כל כך מה לעשות עם המצב עכשיו. לדבר איתה על זה ולהגיד שזה מפריע לי ? נראלי יכול לפגוע בה.לפסול על זה בלי להבין מה עומד מאחורי זה? נראלי חבל.

מה אתם הייתם עושים?

בנות - זה בסדר שידברו איתכן על זה? ואם כן, איך?

אין סיבה לפסול על הסף.shindov

אם הקשר יהיה רציני. אז יש נושא לשיחה. אפשר עוד לפני שהקשר יהיה רציני. על הסף אין סיבה לפסול.

אני נאלץ לבשר משהו לא כ"כ טוב ( בקטע קליל כן ?)מוקי_2020

אם עכשיו קשה לכם והמון סימני שאלה וכל האונליין והוואצאפ והרשתות החברתיות

אז קחו בחשבון שעוד 30 שנה, לכל אחד יהיה חבר רובוט עם בינה מלאכותית, ששום בן או בת זוג בעולם יוכלו לנהל שיחה אפילו קצת קרובה לרמה שלו.

תחשבו על השיחה המושלמת. הכל מדוייק, גם האי דיוק יהיה מדוייק.

לדבר הזה יהיו השלכות עצומות על התא המשפחתי..

איך למה וכמה ? אין לי מושג.

אבל העוצמה תהיה גבוהה מאוד. השינוי יהיה גדול מאוד.

אני לא בטוח שאנשים מפנימים את השינויים שבדרך.

לכן....אההמ אההמ...

אני מבקש מכולם, להזדרז ולהקים תאים משפחתיים כמה שיותר מהר,

אני פונה בעיקר לנודניקים שיכולים להקים את זה כבר מחר בבוקר ואין להם שום מגבלות אמיתיות. כלום. הכל בראש אצלם.

מאלה אני הכי מאוכזב. לא רוצה להלחיץ אבל זה על גבול חיל_ _ ה _ _ . זה לא בסדר.

בכל מקרה ברגע שגברים (שהם למעשה ילדים) יתקלו ברובוטיות של 2035, המצב יהיה הרבה הרבה יותר מורכב.

תקימו כבר השבוע תא משפחתי. תגמרו עם זה וזהו. די. מספיק.

אני מבקש שתקחו את ההתראה ברצינות,

כמו התראה על טיל בליסטי איראני שבדרך אליכם ואתם באמצע שום מקום ואין לכם מה לעשות,אז אתה ממשיכים ללכת ולהאזין למוסיקה באייפון

כי אתם יודעים שהשם איתכם והוא ורק הוא מחליט מתי הסרט מסתיים וזה לא הגיוני שזה יהיה בגלל טיל בליסטי,

בטח כאשר אתם נותנים מעשר כל חודש לנזקקים באמת ולא מחליפים מעשרות בין חברים כדי לסמן וי.

תודה על תשומת הלב, למרות שאני מודה שהייתי עוצר כבר בכותרת ולא נכנס לתוכן,

אבל אתם עשיתם את זה. כל הכבוד.

לדעתי ברור שאדם עדיף על רובוטארץ השוקולד

לא הייתי חושש מזה לשניה

אני חוששת אפילו לתת לו משהו לעשותנחלתאחרונה

במקומי; שיר או סיפור וכו'. חוששת שהוא יעשה זאת טוב יותר.

ולזה אני לא מוכנה. באמת רוצה להאמין שאף פעם לא

יוכל להחליף את האדם, את היצירתיות האנושית.

אחרת, מה אנחנו עושים פה בכלל?

לא מטריד אותי,חתול זמני

מהסיבה הפשוטה שאיני אוהב לנהל שיחות.

פלוטרכוסנקדימון

הרימו כוס לחייו ואמרו: "ומה עלינו לספר למלך על אודותיך, זנון?".

"לא כלום", השיב להם, "מלבד שישנו איש זקן באתונה שיכול לשתוק בשעת משתה".

"על הפטפטנות", פלוטרכוס.

מסכימה.נחלת

רווקות אם יכולתן לקבל דבר אחד בתקופה הזאת מה היה?ראומה1

בתקופת חיפוש הזוגיות.

קריזה לא?בנות רבות עלי

פניתי לרווקותראומה1

אהה חח... כן... סליחה. לא התכוונתי להפריע. כמובן.בנות רבות עלי

מקפיצה♡♥︎♡♥︎ראומה1

תשובת הצ'אט - רווקבחור עצוב

  • שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

  • חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

  • חכם, אבל שלא יתקן אותי.

  • עשיר, אבל שיהיה עניו.

  • תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

  • קליל, אבל רציני.

  • מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

  • רגיש, אבל גברי.

  • גברי, אבל מחובר לרגשות.

  • ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

  • כריזמטי, אבל צנוע.

  • מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

  • אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

  • ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

  • בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

  • חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

  • שיהיה לו תואר.

  • רצוי שניים.

  • ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

  • שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

  • אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

  • שיאהב ילדים.

  • אבל שלא ייתן להם מסכים.

  • שידע לבשל.

  • ושלא יעשה מזה עניין.

  • שיקום מוקדם לתפילה.

  • אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

  • שילמד דף יומי.

  • וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

  • שיהיה מחובר לרב.

  • אבל שיחשוב בעצמו.

  • שידע לרקוד.

  • אבל לא יותר טוב ממני.

  • שיאהב מוזיקה.

  • אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

  • שיהיה כריש במשא ומתן.

  • אבל עדין איתי.

  • שיזכור כל תאריך חשוב.

  • בלי שאני אזכיר.

  • שידע להחליף גלגל.

  • לתקן ברז.

  • להרכיב איקאה.

  • להבין במשכנתאות.

  • להשקיע בבורסה.

  • ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

  • שיהיה עמוק.

  • אבל גם זורם.

  • שידע להכיל.

  • אבל גם להציב גבולות.

  • שיכבד את ההורים שלי.

  • ויאהב את האחים שלי.

  • ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

  • שיהיה בן 29.

  • עם ניסיון החיים של בן 45.

  • והאנרגיות של בן 23.

  • בלי מטענים.

  • בלי אקסיות.

  • בלי דרמות.

  • ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

  • וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

עכשיו אותו דבר לגבריםחושבת בקופסא
עבר עריכה על ידי חושבת בקופסא בתאריך י"ד באב תשפ"ו 20:19

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

חחח שיתחתן עם עצמו או עם עץראומה1

ארץ השוקולד

יש שיר כזה

שיתקצר(:אני:)))))

אמונההפי

אגב זו תשובה לכל אתגר

חחחחחהפי

חתן מתוק מדבש*

היי אני עדיין צעירימח שם עראפת

כולנו צעיריםאביעד מילוא

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

לא אתה זקןימח שם עראפת

שיעור ד' זה לא צעיר

אם אני זקןאביעד מילוא

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

לכאורה כןימח שם עראפת

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

נע אני סך הכל בן 20.5אביעד מילוא

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

לתומי סברתי שאתה שיעור ד'ימח שם עראפת

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

היית קרובאביעד מילואאחרונה

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר

כוחה של מילה טובהמוקי_2020

(מיועד לכל המינים, רשום מנקודת מבט זיכרית, כי אני זכר )

מה תעדיפו יותר מתוך 2 אפשרויות.

אפשרות 1 :

בת זוג שתעגל פינות כשהיא תביע את דעתה בחיוך ונועם לגבי דברים שהיא מספרת לך, כדי לא תפגע, לא תכעס או לא תתעצבן

( גם דברים שלא קשורים אלייך אלא גם אליה או לאחרים)

אפשרות 2 :

בת זוג שתגיד הכל דוגרי, אמת טהורה, בצורה הכי ישירה. בלי לעגל. בלי לטאטא. כשאתה הולך לישון אתה יודע בדיוק מה היא חושבת באמת.אין משחקים. אין הפתעות.

עכשיו אני כבר מכיר את המגיב בתגובה השלישית שירצה מישהי שהיא גם וגם

והיא תדע מתי להיות ככה ומתי להיות ככה כאילו היא AI מהלך עם הוראות הפעלה.

אז זהו שבשאלה הזו אין כזה פטנט.

לכן, צריך לבחור מבין 2 האפשרויות כדי להבין מה תעדיפו יותר 1 או 2 .

תדמיינו שתקבלו 100% כזו לכל החיים ואז תענו.

גן עדן רוחני עוד בחייכם, לעונים

לא הבנתי למה אי אפשר גם וגםהפי

ברור שאפשרות 1חושבת בקופסא

טאקט ויכולת להתאים את עצמך לסיטואציה שאתה נמצא בה היא נכללת בכישורי חברה בסיסיים.

ברור שיש מקרים שעדיף לוותר על הנימוסים ולדבר ישירות, אבל הרבה יותר מעצבן בן אדם שלא יודע להתאים את עצמו לסיטואציה.

לכל דבר יש מחיר והשלכות (עונה לאלפי המגיבים)מוקי_2020

אוקי,

למשל אם בן אדם "מתאים את עצמו לסיטואציה" ולמעשה נרצה או לא, צבוע כלפי הצד השני,

איך נדע שהוא לא עושה את זה איתנו ?

כי אצל הבן אדם הישיר, עם כולם, נדע שמה שהוא אומר, זה מה שהוא חושב

ואם הוא רוצה "להתאים את עצמו לסיטואציה", הוא לא מחרטט הוא פשוט שותק.

ואם הוא אוהב את הצד השני הוא מחייך לו ואם הוא לא אוהב הוא לא מחייך. הכל ברור. בלי לעגל פינות. בלי צביעות.

אחרי ההבהרה הזו,

איזה אופי תעדיפו יותר ?

גם אני מעדיף בחורה יפה וגם שמאוד אוהבת את המטבח וגם אוהבת מאוד לגדל ולחנך ילדים (ממש אוהבת, נהנית מזה)

אבל מה אני מעדיף יותר ? שתאהב לגדל ולחנך ילדים.

אין לי בעיה שהיא לא תהיה יפה ושלא תאהב את המטבח, למרות שגם אלה דברים חשובים, אבל אם צריך לבחור, בחרתי. ויתרתי.

רואה ? עניתי על התשובה.

עכשיו תורכם (פנייה לנשים וגברים)

מה חשוב לכם יותר ? ישיר כלפי כולם (סותם במקרה שלא רוצה לפגוע אבל לא מחייך ולא מספר סיפורי סבתא)

או...מעגל פינות ? זורם ? ונרצה או לא מחרטט קלות. או זה או זה.

זו השאלה.

שאלה שיש לה תשובה ברורה מאוד וניתן לענות עליה בצורה החלטית,

גם אם זה פחות נח, אבל זה פורום אנונימי, אז אני מאמין שזה אפשרי.

זכיה ב 20 מיליון שקל בשנה הקרובה , לעונים.

חושבת שישיר. זה מעורר אמון. הכן זה כן והלא זה לא.נחלתאחרונה

אני בחור. זה חשבון של אמא שלי. הצעות שהיו תפוסות -יעל11

האם שייך לגבי הצעות שאמרו לי שלא פנויות כרגע, או שבדיוק קיבלו הצעה אחרת, לשאול לאחר זמן מה את המשדך מה קורה ואם פנויה? או שלא שייך?

לענ"ד שייךאשר ברא

גם לדעתי שייךגב'

לברר אף פעם לא מזיקאביעד מילוא

אם אמרו שלא פנויות או קיבלו הצעה אחרתארץ השוקולד

שייך,

סביר מאוד שאפילו לא קיבלו את הפרטים שלך בגלל זה.

לאחר זמן כןברוקוליאחרונה

החברה של אחותי, הפספוס שלי, והלב שעדיין צובטיאיר45

הי, לא יודע אם מתאים לשתף כאן אבל בכל זאת...

אני גר בישוב מאוד קטן אי שם... היתה לאחותי חברה טובה שגדלה אצלנו ממש, ותמיד הדיבור היה היא לי ואני לה... [גם ממנה גם ממני]

בסופו של דבר כל אחד פנה לדרכו... ובאמת שכחתי ממנה עד שגענו לגיל היא לא הייתה הראשונה, אבל אני כן אגיד שלפני שנה ניסינו להציע אבל היא הייתה בוף תקופת מבחנים, מיד אח"F יצאה עם מישהו והתחתנה..

וואלה עבר לי יצאתי עם עוד, עדיין לא מצאתי...

אבל פתאום זה חזר לי בברומנג, לא יודע כל פעם שאני רואה אותה עם בעלה (נולד להם בן)... זה כן עושה משהו בלב...

ובשבוע האחרון פתאום יוצא לי לחושב עליה, ואני בלחץ מזה... מה הקשר שאני חושבב, זה כבר עבר לי.

וגם אני כאילו אומר מה אני ימצא...

בקיצור אני אוכל תסביכים...

אני חושבת שמה שאתה מרגיש הוא די אנושיהפי

לפעמים דווקא כשהאדם כבר לא רלוונטי עבורנו הדמיון מתחיל להשלים את כל מה שלא באמת קרה. הוא בונה בראש מה היה יכול להיות ובקלות מצייר תמונה מושלמת ( מידי) שלא בטוח שהייתה קיימת במציאות.

כשאתה רואה אותה עם בעל וילד אתה לא באמת רואה את החיים שהיו יכולים להיות לכם. אתה רואה תוצאה מוגמרת והמוח באופן טבעי משלים את החסר..

אל תשכח שגם אם הייתם נפגשים אף אחד לא יודע אם באמת הייתם מתאימים. יש הבדל גדול בין פוטנציאל שדמיינו במשך שנים לבין זוגיות אמיתית שנבנת יום יום .

ובעיניי, המשפט שכתבת מה אני אמצא? הוא כנראה הדבר שבאמת יושב מתחת לכל זה. מתי שלי תגיע

אל תיתן למחשבות האלה לשכנע אותך שפספסת את האחת. יכול להיות שהן פשוט מזכירות לך כמה אתה רוצה כבר להקים בית משלך. וגם זה, בעזרת ה' יגיע.

ועם כל מה שכתבתי לי יש כלל ישר שקופץ לי לא להשוות לאחרים תתרכז בעצמך זה באמת הרבה יותר כיף

ואוו נכון מאודיאיר45

זה באמת מה שחשתבי בהתחלה... מי אמר שאנחנו בכלל מתאימים. וזהעבד טוב

רק שבחודש האחרון לא יודע פתאום נכנס למח

בהצלחה(:הפי

צודקת לחלוטין.נחלתאחרונה

אישית, אני מעדיף קסם אישי על יופי.בנות רבות עלי

יש בנות שהן לא יפות, הן פשוט לא. אבל מהדרך שהן מתבטאות, וזה כולל את כל הדרכים האפשרויות (כן, התנא שנה דרך, מצחיק) במיוחד אלו שבטוחות בעצמן. או שאני בכלל מנסה להגדיר משהו שאני נמשך אליו ספציפית ולא יודע להגדיר אותו זו גם אפשרות. אולי, נראות צעירות לגילן אבל מתנהגות כבוגרות? אולי. למעשה אני די נוטה לחשוב שזה אכן זה.

נתקלתי במישהי כזו אתמול והיא עדין תקועה לי במחשבה וזה מוזר. אז בקיצור אם היית אתמול בפתח תקווה בהיפר מור תכתבי לי. סתם.

יפה. התבגרת, החכמת,למדת להסתכל לעומק ולא בחיצוניתפ.א.

ואי לגמרי אחי.בנות רבות עלי

עכשיו מה הקטע?בנות רבות עלי

עכשיו הגעתי לבית אז אני יותר מיושב. שניה רגע עוצר כי נשרף לי האוכל.

אוקי שומעים? אז בקיצור, עכשיו אני פתאום קולט את הפספוס. היא היתה עם האח שלה (בנינו זה הבן שלה אבל אני מעדיף לחשוב שהיא לא נשואה)

קיצר זרקה לו פירגונים בקול .. "מלך מלך!" אני סתם הסתובבתי. נראה לי היא חצי התפדחה למרות שהיא לא מהמתפדחות. אולי מהמפדחות זה כן. בקיצור....

מה רציתי להגיד, חשבו על הסיטואציה שאני מסתובב ואומר לה "יותר ממני?..." מה לדעתכם היתה התגובה שלה? אני אומר הייתה מבקשת את המספר לא שאני משוויץ עכשיו או משהו.

סתם טוב אני רואה שאני שוב מדרדר לכן נעצור כאן. יש למישהו משהו להוסיף?

אתם אומריםבנות רבות עלי

זה בסדר אתה גם ככה מדבר לעצמך אין מה להוסיף . אוקי... הבנתי.

אני הולך.

🤣🤣🤣

תלוי בהומור שלהארץ השוקולד

חד משמעיתהפי

יש מי שיתפסו דבר כזה כהטרדה, או בתחום האפורנקדימוןאחרונה

קשה לדעת.

אולי יעניין אותך