כשמתן עלה במדרגות הישנות, הוא לא היה יכול שלא להתרגש. הוא פגש תלמידים שהיו בחדר של הרב כבר פעמיים, ואפילו שלוש, בעיקר מהכיתות הגבוהות יותר. אבל הוא לא היה בניהם. הוא לא היה בין התלמידים המצטיינים, שהרב מזמין בשביל לחלוק להם כבוד. וגם לא מבין התלמידים הפרועים, שצריך לעשות להם שיחת נזיפה, הוא תמיד היה תלמיד רגיל, כלומר עד שהכל התחיל. לכן הוא מעולם לא היה שם. ורק ראה את הדלת מבחוץ, כשליווה תלמידים אחרים לשם, בעיקר את ידידיה.
אבל עדיין, לאחר כל האירועים שעברו עליו בחודש האחרון, זה הרגיש מוזר להתרגש מדבר כזה. זה הוביל אותו למחשבה שאולי בסופו של דבר הוא יוכל עוד לחייך, ואולי אפילו לא רק מבשורה כגון החלמתה של אמא אלא אפילו מבדיחה קטנה, או איזשהו משחק, כמו כל הנערים שמחייכים וצוחקים בחוץ. כי החיים והזמן ממשיכים לזרום בקצב הרגיל, לא מתחשבים בשום אבל או מוות. לא עוצרים לדקת דומיה.
לאחר מכן הוא התחיל לתהות בגלל מה הוא נקרא.
בגלל שבימים האחרונים הוא לא הגיע?
או בגלל שעוד קודם לזה הוא לא היה מרוכז?
או שהרב יהודה יודע על המצב, והוא קרא לו בכלל לשיחת תמיכה?
הרב יהודה הוא לא מהרבנים החבר'נים האלה, שיודעים על הכל. דווקא היה לו אחד, ביסודי, הרב אהרון.
אבל הרב יהודה הוא שונה לחלוטין, הוא באמת רב. לא כמו הרב אהרון, שהסיבה היחידה שהוא קורה לו במחשבותיו הרב היא הרגל שיש לו מהיסודי. והסיבה היחידה שביסודי הוא קרא לו הרב הייתה שמבחינת הבית ספר שלו ביסודי כל המורים הם גם רבנים.
אבל מצד שני, זה רק זמן קצר שהוא לא הגיע, באותה המידה זאת הייתה יכולה להיות מחלה ארוכה מאוד שתגרום לו לא להגיע. ובנוגע לחוסר ריכוז, הוא היה שרוי בספק אם עוד מישהו חוץ מידידיה שם לב לזה. וגם אם מישהו שם לב, זה בטח לא יהיה הרב יהודה, שהפעם היחידה שהוא מניח את הגמרא מהידיים שלו זה בשיעור אמונה.
והוא גם לא מהמורים שמזמנים אליהם את התלמידים על כל פיפס, "ביטול תורה" הוא קורא לזה, במבטא האמריקני שלו,שלו חלף בשלושים שנה האחרונות.
אז אולי בכל זאת זה בגלל אחד מהמשברים שעברו עליו?
אבל איזה, אמא או אבא?
המחלה של אמא יותר ישנה. אבל היא גם פחות משמעותית, וזה לא שהורע מצבה בזמן האחרון. לפחות ככל הידוע לו.
ויתר על כן, גם אם הורע מצבה בלי שידע. היה לו מאוד קשה להאמין שהרב יהודה יודע על זה יותר ממנו.
ולעומת זאת המוות של אבא היה הרבה יותר משמעותי בכמה סדרי גודל, אבל הרבה יותר חדש.
היה קשה להאמין שהשמועה חצתה את כל העיר במהירות כזאת. אם הרב יהודה היה גר באותה השכונה, אולי. אבל הוא גר בקצה השני של ירושלים.
אז אולי מישהו הודיע בישיבה בזמן שהוא לא היה?
אבל אף תלמיד אחר שידוע לו לא גר באותה שכונה שלו. לפחות לא בשכבה שלו, ולמה שתלמיד משכבה אחרת שלא מכיר אותו ירצה להודיע הודעה כזאת. למה שיחשוב שזה מעניין מישהו?
אז אולי בכל זאת זה קשור ללימודים?
אפוף מחשבות הוא הגיע לדלת הגדולה, שהוא מעולם לא הצליח להחליט האם היא עשויה מעץ, או ממתכת שמצופה בדוגמא של עץ. ודפק עליה שלוש פעמים.
שתיקה, כצפוי, בטח הוא מתעמק באיזו שהיא מחלוקת ראשונים. מתן נאלץ לדפוק פעמיים נוספות עד שנשמעה תשובה בדמות "ייכנס" חלוש, שבקושי רב עבר את הדלת העבה.
מובן שכשמתן נכנס הוא דבר ראשון סרק את החדר, חושש שבכל רגע הרב יתחיל לדבר והזדמנותו תגמר.
להפתעתו הרב דווקא שתק, ונתן לו מבלי משים הזדמנות לסרוק את החדר בקפדנות. מה שייתכן שהיה מעין בזבוז, כי לפחות במבט ראשון זה נראה כאילו אין הרבה מה לסרוק. בנוסף לזה שהחדר היה קטן, כצפוי.
הוא גם נראה חדר-של-רב די רגיל. גדוש בספרי קודש מכל הצדדים. בקיר שמול הדלת ריבוע אפור לא מסויד וכיתוב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. מימין תמונה של הרב קוק, ומשמאל של בית המקדש השלישי.
במבט יותר מעמיק החדר עדיין נראה רגיל למדי, אבל הוא שם לב לכמה דברים קטנים יוצאי דופן. המרכזי שביניהם היה ספר פילוסופיה עב כרך שנח בשלווה באחד המדפים.
"מתן," נשמע קולו של הרב והחזיר אותו למציאות בעודו קוטע את סריקתו השניה.
"כפי שאתה בוודאי יודע כבר, בחודשים האחרונים אני עובד על ספר חדש, - מתן, שעד כה לא היה לו מושג ולו קלוש על כך, הנהן בחיוב- שאמור לעסוק ביחס בין התורה שבעל פה, ובפרט הגמרא, לתורה שבכתב. מטבע הדברים, עבודה על כל ספר נמשכת זמן רב. אבל בספר הזה תחושתי היא שהעבודה מתקדמת לאט מאוד, ואני חושש שעד שאני אגמור את הספר החוזה עם הוצאת הספרים כבר יגמר.
ניסיתי להבין האם יש דרך בה אוכל לגרום לעבודה על הספר להתמשך זמן קצר יותר. לאחר בדיקה הגעתי למסקנה שזמני מלא לחלוטין, ואם אני רוצה לפנות יותר זמן לעבודה על הספר אני אצטרך לוותר על אחת ממחויבותי האחרות, אז בדקתי את כל מחויבותי, בתהיה על איזו מהן אוכל לוותר. לאחר בירור קצר הגעתי למסקנה שאני מחויב לחלוטין לכל משימותי האחרות, מלבד אחת. וכך הבנתי שעומדות בפני שלוש אפשריות:
לוותר, ולהודיע להוצאת הספרים על ביטול החוזה.
לנסות להסתפק בזמן המוגבל שיש לי, ולהגביר את קצב העבודה שלי, על מנת לעמוד בדד ליין.
לוותר על הנהלת הישיבה הזאת.
שלוש האפשרויות היו קשות לי: הראשונה אילצה אותי לגנוז עבודה אדירה שעשיתי, שכמדומני שגדולה מכל שאר ספרי גם יחד. בנוסף, את הספר הזה התחלתי לכתוב מתוך הרגשה שזה דבר זקוק לו כעת, הרעיון הבסיסי היה בראשי שנים רבות, אך עד כה שמרתי אותו בראשי בלבד, מתוך תחושה שהציבור לא זקוק לזה, וזה רק יתפוס את מקומם של ספרי קודש אחרים. אבל בשנה האחרונה התחלתי להרגיש שהציבור כבר זקוק לזה, בעקבות מספר שאלות שנתקלתי בהם, לכן אני נוטה לשלול את את אפשרות זאת.
האפשרות השניה נראית במבט ראשון יותר קורצת, בגלל שהיא מאפשרת לא לוותר על כלום.
ואני אפילו חושב שהיא גם ניתנת לביצוע,שכן הרבה מזמן עבודתי על הספר מוקדש למחשבות שלא קשורות ישירות לעבודה על הספר, ואני חושב שאני מסוגל לחסום את המחשבות האלו. ולמרות אני נוטה לשלול את הרעיון הזה. וזאת משום שאני חושב שאף שמחשבות אלו אינם קשורים ומשפרים את עבודתי על הספר, הם מהווים את הבסיס למחשבות שכן משפרות את עבודתי. שכן נוכחתי לגלות שהרעיונות הטובים באמת יכולים להיווצר רק מרוגע, ואם אני אחסום את המחשבות המיותרות, תיווצר אצלי תחושה של לחץ, והרעיונות יסרבו להגיע. ואצטרך לייצר אותם בעצמי, אבל רעיונות שאני מייצר בעצמי אינם שקולים לרעיונות שנובעים לבד. ועל כן אני חושש שספר שאכתוב כך לא רק שלא ישפר אלא אף יזיק, בגורמו לרתיעה מהרעיון הזה.
ועל כן נשארה האופציה השלישית בלבד. וגם אותה לא חיבבתי כלל. עם זאת, חשבתי שהיא הכי פחות גרועה מבין השלוש, שכן לא רק שהיא מאפשרת לי להמשיך בכתיבת הספר ומספקת מענה לצורך הדור, אלא שאף לכם, התלמידים, היא יכולה להועיל. שכן בבדיקתי נוכחתי לגלות,שאת תפקידי בתור מנהל אני מקיים באופן חלקי ביותר. ולמעשה, ניתן לומר שהדבר היחיד שאני עושה בתור מנהל זה להעביר את השיעור אמונה.
ועל כן, מבאין אופציות אחרות, בחרתי באופציה הזאת"
אז זאת בוודאי הסיבה שהוא קרא לו! בטח הוא הודיע את זה לשער התלמידים באחד מהימים האחרונים, אבל הוא לא היה, ולכן היה צורך לקרוא לו באופן פרטני.זה כנראה ההסבר, אמנם נראה לו קצת מוזר שאף אחד לא הודיע לו על כך, אבל בעצם, מי עוד חוץ מידידיה היה יכול להודיע לו על כך? והרי ידידיה בכלל לא הגיע היום.
"ועל כן," המשיך הרב, "כפי שאתה בוודאי זוכר, בשיעור אמונה ביום ראשון" זה כבר קצת נראה קצת תמוה למתן, אם הרב יהודה חושב שהוא היה שם, למה הוא מסביר לו על זה עכשיו באופן פרטני? "העברתי על שני הבעיות ההפוכות, בעיית הלחץ שנובעת ממחסור בזמן ושפוקדת בעיקר את המבוגרים, ובעיית השעמום שנובעת מזמן עודף ושפוקדת בעיקר את הילדים והנערים." פפ… לחשוב שחושבים שהוא סובל מעודף בזמן ומשעמום! " דיברתי על זה שאם רק הייתה אפשרות שהילדים היו תורמים זמן למבוגרים שני הצדדים היו יכולים לצאת מורווחים. והתכוונתי לנצל את דברי בנוגע ללחץ ולמחסור בזמן כדי להודיע על פרישתי. אבל לפני שהספקתי, ידידיה הרים את ידו. בפיו היתה את ההערה הבא: אמנם ילדים ונערים אינם יכולים להעביר את הזמן למבוגרים, אבל זה רק צד אחד בבעיה. שכן הבעיה זה היחס בין כמות הזמן לכמות המטלות. ואת הזמן אמנם בלתי אפשר להעביר, אבל את המטלות אפשר. הוא ציין שהרעיון שלו אינו ניתן לביצוע מעשי פעמים רבות בלבד, שכן ברוב הפעמים מדובר במטלות שמבוגרים בלבד יכולים לעשות. אבל הוא טען שגם למישור התאורייתי יש משמעות כלשהי. דבריו הדהימו אותי, הוא התייחס למישור התאורייתי בלבד, אבל אני הגעתי למסקנה שייתכן שבמקרה שלי זה ניתן לביצוע מעשי. באותו השיעור החלטתי לא להודיע כלום, ולשקול
את זה אחר כך. ואכן, אחרי השיעור אמונה הסתגרתי בחדרי וחשבתי על זה. אמנם הטענה שאת רוב הדברים מבוגר בלבד יכול לבצע הייתה כבדת משקל, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהיא שגויה במקרה שלי.
אמנם ספר שרשום על שמו של נער זה דבר מוזר, וייתכן שהיחס אל ספר זה יהיה בהתאם. אבל אני חושב שאם גם שמי יהיה רשום על זה זה יטשטש את השפעת הדבר. לאחר מכן עלתה בי התהיה האם זה באמת יוריד את רמת הספר, אבל הגעתי למסקנה שגם אם אני יאלץ לעשות הגהה על כל החלקים שהנער יכתוב זה עדיין יגדיל את המהירות באופן משמעותי. בנוסף, תכנוני הוא שבהתחלה הנער יתמקד בתפקידים קטנים ומוגדרים היטב, כגון חיפוש מקורות. ועם הזמן, כשהבנתו את הספר תשתפר, יהיה ניתן להגדיל את תפקידו.
לאחר מכן עלתה השאלה כמובן, מי יהיה הנער המדובר? התשובה הראשונה והמובנת מאליה הייתה שידידיה, מציע הרעיון, ימלא תפקיד זה. נטיתי לזרום עם תשובה זאת, אבל ליתר ביטחון בדקתי את רמתו הלימודית. הסתבר לי שציוניו היו מעולים, בפרט במקצועות הקודש. בנוסף, זכרתי שכמה וכמה פעמים נתתי פרס על זכייתו בתחרויות שונות.
לכן זימנתי אותו אתמול לשיחה, והסברתי לו את רעיוני. הוא נטה להסכים למלא את התפקיד שייעדתי עבורו. אבל טען שהוא לא יכול למלא משימה זאת לבדו, ואמר שנחוץ לו חבר אחד לפחות. הסכמתי איתו ושאלתי במי הוא מעוניין, והוא בחר איתך. אז אתה מסכים למלא תפקיד זה?"
התשובה הברורה מאליה הייתה כמובן צריכה להיות שלילית. האם לא די לו בכל משימותיו הרבות, שהוא צריך עוד? ההנחה של הרב יהודה שהוא סובל משעמום בטעות יסודה. אם הרב יהודה היה יודע את אשר עובר עליו בוודאי שלא היה מבקש ממנו בקשה שכזאת.
אבל הוא לא יכל לעשות את זה, לסרב בלי להסביר מדוע. הבושה הייתה גדולה מדי.
אז אולי להסביר לו על מצבו הנוכחי? אבל רק מהמחשבה על כך נחנק גרונו. היה לו ברור לחלוטין שאם ינסה להסביר הוא לא יצליח להגיד מילה אחת, לפחות בלי לבכות, דבר שהיה מביש פי כמה.
הוא ידע בדיוק כמה זה חסר היגיון, הוא ידע שהאי נעימות בהמשך, אם הוא יסכים להצעה, תהיה גדולה פי כמה וכמה, אבל הוא לא הצליח להשיב. ולבסוף, לאחר שהשתיקה התארכה, באופן כמעט בלתי מודע הוא הנהן בראשו, הנהון זה היה כמעט ולא מורגש, תנועה זעירה של הראש. אבל הרב יהודה ראה אותו, והחליט להתייחס אליו כתשובה חיובית.
"נהדר, הייתי נותן לך להיפגש באופן מיידי עם ידידיה, אבל נראה לי שהוא לא הגיע היום. ובכל אופן אני כבר צריך ללכת מפה." הוא אמר תוך הליכה לדלת החדר. מתן הלך שניות בודדות אחריו, תוך כדי הרהורים על המתרחש בבית.
השעה הייתה כבר 12, דרור זוכר לאסוף את הדס מהגן? או שאולי בכלל דודה רחל ודוד שמעון יעשו את זה?
זה נראה יותר הגיוני, אבל הוא לרגע שכח מקיומם.
ואם כבר מדברים עליהם, האם כשציוו עליו ללכת לישיבה הם התכוונו שהוא ישאר בפנימיה? הוא איכשהו לו חשב על השאלה הזאת כשהם אמרו לו, ועכשיו נראה כבר משונה לשאול אותם. אבל זה הכרחי, הוא בטח יצטרך להישאר בפנימיה בשביל הפרויקט הזה. האם הוא צריך להודיע להם על הפרויקט הזה? אם הם לא רוצים שהוא ישאר בפנימיה אז לא תהיה לו ברירה אלא להודיע. אבל אם הם כן? האם זה המידע הזה יוסיף להם משהו חוץ מדאגה נוספת, ואי נעימות מבחינתו?
אבל עוד לפני שהוא הצליח להחליט מה לעשות, הטלפון שלו צלצל במפתיע, כשמתן רואה את הכיתוב "בית" מופיע על המסך.
