יש כאן בעייה במדינה של חוסר מודעות לבעייה עצמה. לכן מבהילים את הילדים בזה שמייצרים אצלם תחושה שהם פגומים חס וחלילה, וזה לא נכון, עובדה, את חיה עם זה ומתפקדת עם זה בחברה באופן רגיל לחלוטין.

יש יותר טוב מאשר רע, ולמדתי עם השנים לאהוב ולהשלים עם ה- ADD.
מצד אחד, קשה יותר בלימודים, אני שוכח דברים כל הזמן, ולפעמים מעליב אנשים בגלל האימפולסיביות.
מצד שני, אני שם לב להרבה דברים יפים בחיים שאנשים אחרים לא רואים, וה- ADD גם מגביר את היצירתיות.

בסך הכל למדתי לקבל את העניין והיום איני מסוגל לדמיין את עצמי ללא ה- ADD. הוא פשוט חלק ממני...

בגדול, אימפולסיביות היא פעולה או דיבור ללא מחשבה לפני כן וקושי ביכולת לעכב או להשהות דחפים...

דוגמאות מתוך ה-DSM:

אימפולסיביות

 

לדעתי השאלה היא מקבילה ל"האם אתם אוהבים את עצמכם?". ה"לקות" שלי היא חלק מהמאפיינים של האישיות שלי - לטובה ולרעה.
אני מאוד אוהבת את עצמי. אני לא חושבת שזה חיסרון שלא הצלחתי ללמוד ולקבל ציונים טובים בבית הספר. אני שמחה על הזמן, שבו במקום להכין שיעורים עשיתי כיף חיים, ורק מצטערת על רגשות האשמה שחשתי, והעיבו על הכיף.
סיימתי בלי בגרות, עם ציונים ממוצעים, ועם המון אמירות ריקות אודות הפוטנציאל המבוזבז שלי, עלק...
אחרי הצבא החלטתי שאני רוצה בגרות, אז השלמתי מה שיכולתי: אזרחות והסטוריה ותע"י עשיתי גבולי, ומתמטיקה ופיזיקה עשיתי מזהיר (למרות שבבית הספר לא הצלחתי בזה בכלל). תנ"ך השארתי בנכשל.
אחר כך חשבתי ש"צריך ללכת לאוניברסיטה", אז ניסיתי בפתוחה. אין לי מושג למה בחרתי את השיעמומים שבחרתי (בעצם אני כן יודעת: כי "צריך"), אבל בכל מקרה לא הצלחתי בזה בכלל. אז עשיתי פסיכומטרי והצלחתי ממש יפה, ואז החלטתי שלא! אני ממש לא יכולה לעשות לעצמי את זה ואני לא הולכת לאוניברסיטה. לא היה שום דבר שעניין אותי, וסוף סוף הבנתי שזה פשוט לא ילך איתי. אני לא "כמו כולם" ולא יעזור כמה ש"צריך"...
נכנסתי לעבוד בהיי טק (אז לקחו את כל מי שיודע ללחוץ "אנטר", וזה בערך כל מה שידעתי לעשות). העבודה מאוד עניינה אותי אז למדתי מהר, למדתי הרבה (תוך כדי עבודה), הצלחתי יפה והתקדמתי במהירות.
אחר כך התחתנתי, ונולדו ילדים, ויום אחד גיליתי מה אני רוצה לעשות "כשאהיה גדולה"! אז הלכתי ללמוד את זה, והצלחתי יפה ובקלות, ואני מקווה גם לעסוק בזה, יום אחד, כשהתנאים יבשילו. ובעצם, יש לי גם תכניות ללמוד לימוי תואר בעוד איזה 10-15 שנה, כשהילדים יגדלו. אף פעם לא מאוחר ללמוד, ואף פעם לא מאוחר להתחיל או להחליף מקצוע.
בעלי למד הנדסת אלקטרוניקה "כי צריך" בדם, יזע ודמעות, ובגיל 35 גילה שהוא בכלל אוהב ארכיאולוגיה. אז הוא עזב בשמחה (אבל גם עם חששות) את המקצוע, והיום הוא לומד באהבה ובקלות את המקצוע שמתאים לו.
וסביבי עוד הרבה אנשים שרק אחרי גיל 30 גילו מה הם באמת אוהבים ורוצים. אז העצה שלי, לפחות להעביר את הזמן עד גיל 30 בשמחה ולא בלחץ ותסכול. אני מקווה שנצליח להעביר את המסר הזה לילדים שלנו.

שתראה לך את עצמך בגיל 30, ותראי שאת בסדר, לא מקבצת נדבות ברחוב או משהו, וככה תוכלי להעביר את הזמן ברוגע
אני  חושבת שאנחנו משתנים כל הזמן, ואולי החלטה של גיל 30 באמת מתאימה רק לגיל 30, אבל העניין הוא שבגיל 18 אנחנו מנסים לנחש ולקבל החלטה שמתאימה לגיל אחר מאשר גיל 18, במקום לחכות באומץ עדשנגיע לזמן שבו כן נדע בוודאות מה אנחנו רוצים.
הסביבה הקרובה (והחברה בכלל) מלחיצה אותנו. לא מקובל לראות אדם אחרי צבא (או בחברות מסויימות אחרי הטיול בעולם) שלא נמצא באיזשהו מסלול מתוכנן לאנשהו.

וואלה.. מעורר מחשבה...

והפורום הזה באמת נראלי לא פעיל וחבל....

תסתכלי באינטרנט בטוחה שיש להם מה להציע

כל הזמן קמה מוקדם בבוקר (כמובן שישנה מוקדם) ורצה איזה שעה, לפי מה שראיתי זה מאוד עזר לה..
היא סיפרה שיש לה קשב וריכוז והריצה ממש עוזרת לה ואפילו מחליפה לגמרי את הכדור.. כי הריצה עוזרת לאזן את האדרנלין בגוף , לאנשים שהאדרנלין שלהם גבוה זה מאוד עוזר.. וגם גורם להם להיות שמחים לעומת הכדור, שהרבה פעמים גורם הפוך..

לנטרל רעשים מפריעים עם אוזניות עם מנגינות ללא מילים.
אפשר ללמוד למבחנים בקול ובתנועה למשל בהליכה בחדר.
אם רוצים טיפים ספציפיים שמתאים לך אםשר לפנות לפסיכולוג התנהגותי שמכיר את התחום של adhd

יש עוד הרבה דברים שיכולים לגרום לזה, אני ממליץ לעשות אבחון פסיכודידקטי, הוא הרבה יותר מקיף ומתייחס לכל קשיי הלמידה, הריכוז והחשיבה

שהייתי צריכה להחזיק את עצמי שלא להירדם, 

אבל אם זו התחושה- כנראה שצריך להחליף כדור.

כדור אמור לעזור להתרכז, לא להפריע.

היא ממש מגניבה- כאשר יש מחסור בדופמין והורמונים נוספים, היא מאיצה את ייצורם,

וכאשר יש עודף- היא מונעת מהם להיספג במוח.