את חטאי אני מזכיר היום: השתתפתי בראשית השבוע, כאחד מנציגי שכונתי הירושלמית, בכנס שנועד לקדם בחירת רב ציוני לירושלים. לא קיימתי את מנהגם של נקיי הדעת שבירושלים, שאינם יושבים בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן (סנהדרין כג ע"א), ולפיכך לא ידעתי שהערב מאורגן על ידי 'נאמני תורה ועבודה', והם ודומיהם יהיו הדוברים היחידים. במהלך הכנס ישבתי 'על קוצים', ולא אזרתי אומץ לקום ולמחות.

הושמעה שם דרישה תקיפה כלפי כל פלגי הציונות הדתית להתאחד סביב מועמד אחד, שייבחר על ידי ה"ועדה המסדרת": הגאונים הרב ליכטנשטיין, הרב דרוקמן, ודודי, הרב יעקב אריאל. הם לא היו שם, אבל מסכת הנאומים נועדה, כנראה, להשפיע עליהם ולאלפם בינה, מהי הדמות הראויה לרב בירושלים.

בד בבד עם התביעה לאחדות, הוגשה על ידי הדוברים "רשימת קניות" לרב המיועד, בתקווה להפוך אותו לשופר האג'נדה של נאמני תורה ועבודה
בד בבד עם התביעה לאחדות, הוגשה על ידי הדוברים "רשימת קניות" לרב המיועד, בתקווה להפוך אותו לשופר האג'נדה של נאמני תורה ועבודה: התרת שירת נשים בציבור (ציטוט חופשי מן הזיכרון: "צריך רב שיורה לחברא קדישא להתיר בלוויות שירת אישה באוזני הציבור, כפי שכולנו יודעים על פי הראשונים והאחרונים", לא פחות מזה! מה לעשות, הרב המיועד יכול אולי להיות 'אחרון', אבל 'ראשון' הוא כבר לא יהיה), שיתוף פעולה עם רפורמים, הכרה בירושלים כ'עיר מקודשת לשלוש דתות', וכהנה וכהנה. לא היה שם דיון והצבעה, לא כל הנואמים מצהירים על אותן מטרות, אבל זו היתה המנגינה, בלוויית מחיאות כפיים סוערות להצעות היותר מרחיקות לכת. גם נציג רבני צוהר, מאחרוני הדוברים, השתתף במקהלה ונתן רוח גבית לקודמיו, ללא נסיון לאזן את הדברים (אם כי, נלמד זכות, הוא הגיע באיחור ולא שמע את כולם).

הדרישה לאחדות, כמובן, אינה עולה בקנה אחד עם התביעות הנ"ל: מי שרוצה אחדות - צריך לדעת לוותר על משהו מחלומותיו, ומי שרוצה שכולם יתאחדו תחת דגלו - אין ערך לרוממות האחדות שבגרונו.

חלק מהרעיונות, כגון התניית מתן תעודת כשרות באי הלנת שכר או בהנגשת המקום לנכים, מעוררים אמפתיה, אבל בעיקר גיחוך: האם מישהו מוכן להבטיח לרב שהוא בעצמו יוכל לשלם את משכורת עובדיו בזמן? האם לא בג"ץ יהיה הראשון לצעוק חמס על התערבות הרבנות בעניינים לא לה? ואם כך, אז למה לדבר על כך ש"שכחנו חצי מעשרת הדברות, החצי של בין אדם לחבירו"? מדוע הרב הנדרש, שאכן איננו רוצח, גונב ונואף וחומד אשת רעהו ומעיד לשקר, צריך להתכבד בקלון חבריו להתמודדות ולהציגם ככאלו?

לא הוסמכתי לדבר בשם מאן דהוא, אבל אני יכול להבטיח לנאמני תורה ועבודה דבר אחד: אכזבה עמוקה, ודווקא אם שלושת הרבנים הנ"ל יבחרו מועמד התואם לציפיותיהם. הוא לא ייבחר לרבנות ירושלים, כי אי אפשר לבחור היום בירושלים רב שאיננו גדול בתורה על פי מושגיהם של החרדים. בשביל להיבחר הוא לא חייב לחשוב כמוהם בכל נושא, אבל הוא צריך להיות מוערך על ידי המתונים שבהם כגדול בתורה. לרב עובדיה יוסף שליט"א יש קבלות - בספריו, בהסכמותיו, ולעיתים גם במינויים שתמך בהם - על הערכת חכמים כערכם, ולא על פי שיוכם המפלגתי.

האכזבה תהיה גדולה עוד יותר אם משום מה יעלה לכס הרבנות מועמד תואם נאמני תו"ע, וינסה לקדם את המצע הנ"ל. לא תהיה לו שום השפעה, ורק את עצמו ואת שולחיו ישים ללעג ולקלס. לא התפקיד עושה את האדם, אלא האדם עושה את התפקיד. אם מישהו שמשקלו ההלכתי כמשקל נוצה יהפוך לרבה של ירושלים - לא יוסיף הדבר ולו גרם אחד למשקלו; אבל את רבנות ירושלים, בעלת מסורת של גדלות בתורה במשך מאות שנים, ישפיל עד עפר.

צריך לזכור גם מיהו החברותא לתפקיד. המועמד המסתמן הוא הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א, בעל "ילקוט יוסף". כמעט בכל בית כנסת ספרדי ברחבי הארץ ספריו ממלאים שני מדפים. הספרים שלו עממיים בסגנונם ובתוכנם, והם לחם חוק לרבבות יהודים, שהוגים בהם מדי יום ומשתיתים עליהם את אורחות חייהם (אם להאמין לשמועות - בהדפסה ראשונה מכל כרך חדש מוציאים חמישים אלף עותקים!). את מי נושיב לצידו? מישהו מצעירי הרבנים שאיננו ידוע כתלמיד חכם מובהק? ומה צורה תהיה לשיתוף הפעולה ביניהם?
התרת שירת נשים בציבור (ציטוט חופשי מן הזיכרון: "צריך רב שיורה לחברא קדישא להתיר בלוויות שירת אישה באוזני הציבור"), שיתוף פעולה עם רפורמים, הכרה בירושלים כ'עיר מקודשת לשלוש דתות', וכהנה וכהנה...
האם תהיה זו מערכת יחסים שמוסיפה כבוד שמים?!

מובטחני בשלושת גדולי הרבנים הנ"ל שאינם זקוקים לעצותי. למה בכל זאת אני טורח לכתוב את הדברים? ראשית, כ"תשובת המשקל" לשתיקתי בכנס. שנית, ועיקר: נאמני תו"ע מתכננים קמפיין נרחב למען הרב הציוני. קמפיין ברוח הנ"ל עלול להזיק לסיכוייו, לחבל ביכולתו לקבל לגיטימציה ושיתוף פעולה מחברו לתפקיד, ולפגוע קשות בתדמיתו של כלל הציבור הציוני-דתי (מודעה אופציונלית ברוח הכנס: "רוצים חניונים בשבת? - בחרו בפלוני!").

מן הראוי ללמוד מטעויות העבר. סביב בחירתו של הרב גורן זצ"ל לרבנות הראשית נוצרה אוירה של לחץ לטובתו מצד גורמים העוינים להלכה. התוצאה - נטישת הרב אלישיב שליט"א את בית הדין הגדול, וקריעת קרע שאת פירותיו אנו אוכלים עד היום. לפי התרשמותי, על פסקי הרב גורן ניתן היה להתווכח ולהישאר בפנים, אבל תרועת החצוצרות וכל ההתנהלות מסביבם היא שהיטתה את הכף לחובה. אמור לי מי חבריך, ואומר לך מי אתה.

עלינו לשחרר את הרב הציוני מחיבוק הדוב של נאמני תו"ע. נקרא בקול גדול: הבו לנו רב ציוני תלמיד חכם מובהק, שלא יהיה רק אמיץ אלא גם בעל כתפיים רחבות. אחד שיהיו לו פחות אמירות נועזות ויותר אמירות איכותיות ובעלות משקל. אחד שיודע להבדיל בין מאור פנים לבין חנופה. אחד שבשבילו פתיחת חניון בשבת, גם אם ניתן לשקול זאת בנסיבות העניין, איננה דגל שלשמו הוא חותר להיבחר. אחד שיצטרף לשלשלת הזהב של גדולי ירושלים, ושפסקיו יצוטטו לא רק בעיתון של מחר אלא גם בעוד אלף שנה. "ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחילה, אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה".