כל הבנות האלה מהבתים הטובים, הנורמטיבים

הורים, אחות, שני אחים שובבים

אוכל, בגדי מותגים, שירים

שתי חברות ובשקט גם חברים

לא יודעות כלום מהחיים.

וכשעמדתי ורעבתי במבט

לברכה מאבא בשבת

סיר מרק עוף חם

עם שקדים כאלה צהבהבים

התכרבלות בשמיכה על ספה

ואחיינים קטנים מסתובבים

תקעו לי כזה פרצוף

שסימן אותי מיד: 'היא בחוץ'

לא השאיר לי אפילו פתח קטנטן

סימן

שיש עוד מקום בעולם

לי

אז אני כבר לא רוצה

אמא שתחבק אותי בלילה כשאני בוכה

או שוקולד חלב עוגיות כשאני פגועה

מצעים פרחוניים על מיטה חמה כשעייפה

ואת הדובי הלן שלי כשברחוב יש סופה

איך אני? קפצו לי

עדיין לא רוצה,

לא מעניין אותי, תודה

משאירה את זה לכם

הנה אני חיה מצוין

גם לי

הא!

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

יומן כתיבה חלק שני

בָּרָה -

בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,

וָאֵרָא וְאִירָא:

אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,

אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.