אבל תכל'ס

אחרי שנשמתי

את הארץ הזו,

ראיתיה חיה למול עיני.

וצבעיה , צבעים של תקווה ושל אור.

נראה חדרי האפל- אפל עוד יותר,

הנייר המומקט בפינה היה סמל לאי סדר. והספל- ללכלוך.

עכשיו אני מאוהבת בה, בהכל,.

בבטון במלוטש, כמו מנסה ליפות את הכיעור שבה. לשוות לו חן.

והכל זה חיים, מסביב.

וקרנים של אור לא יצליחו ליצור בי את מה שאין,

דרך קשה ועבודה, כרטיס טיסה ודרכון לארץ לא זרועה.

את זרעיה אשתול,

את פרחיה אשקה,

את עציה אגזום.

מי יתן

חיבוק.

לכל מה שיש כאן.

ואין.

אבל יש בי אין.

וזה הרבה, ומקסים מיש של בחוץ.

@איילת השחר- שוב לא הצלחתי

הוספתי אחרי שסיימנו להתכתב וכו'

@איילת השחר

מסכנה.

אין בעד מה.

פעם הבטחתי לעצמי שאנצח,

היום אני מקווה שלא אפסיד מהר מידי.

שאם אכנע יהיה זה לאחר מלחמה ודמעות.

נכשלתי המון, אינספור.

מוזרה שאני, נחמדה בלהבטיח

 כבר נכשלתי

אניכולה להתחיל קרב חדש

מתחשק לי פחות.

דגלים לבנים משמשים לי מדים,

מרימה יד לאות נימוס וקלון.

אולי עוד קרב אחד, ניצחון,

סמטימטר על שניים שלי.

יש לי מטר, שזה וואו

ונבלו הפרחים שהיו בו.

ואולי עוד פקעת מחכה ליורה

[ולא מהרובה שלי]

מי יתן.

מחכה

**** נראה לי אני הולכת להקשיב לך.

יהיה קשה לעזוב

ונוראי להשאר.

ויש משהו במקום?

מצחיקה שאמרת על החזקה שאני, ומבצר

כאילו, באמת האמנת לי כל הזמן הזה? ותכלס די מאמינה לעצמי גם,

כשההצגה הופכת להיות חלק מרכזי בחיים שלך, ויש צופים.

אתה לא יודע אף תפקיד אחר אז נשאר באותו תלבושת.

לזה קוראים חולשה. לזה. בדיוק.

נו באמת?

לזה התכוונת.

ואני שולחת לך קישור, כן.

[אני גם שונאת את המקום הזה, אולי ככה זה בסדר יותר]

אבל מה במקום,

ומי אמר שצריך להיות במקום.

אולי עדיף עכשיו ככה.

כאילו, אין כמו להרוג עקיצה של יתוש בתוכך,

זה למות פעמיים, או כמה.

יש בזה משו כייף.

חייבת להודות

.

אז מה במקום?

כל הפטפטת העצמית כאן היא לא תחליף ראוי.

זה גביש ללא מוצא, ללא ללא לאא

כשאין ברירה מסתפקים בלית או ממציאים ברירה חדשה.

לא ברייה, ברירה.

גם לא בריאה, ברירה.

י' סתומה- בלימיליםכאלהישיפותומבטאותיותר, לא נמחק בצנזור

תגדלי,

לקטר זה מקסים, נפלא.

תעשי משהו.

המספר ההוא מהנוקיה, רלונטי עדיין?

ולא אכפת לי להיות לבד,

זה נחמד לפעמים, אפילו.

עוד מלכוגדת מההצגה הגדולה

זה לא שמשעמם לי.

לא.

ים של מילים מחכות להכנס לתוכי, שאדע,

שאזכור.

אני בורחת.

זה רק שלא מעניין לי מספיק 

ולא מקשיבה לך בסוף.

כן, אני יודעת שאני טועה.

שיואו, איזה בלאגן. מקווה שיעלם בתוך כל הבליל למעלה

שייך לחורף בדרך כלל

ועדיין הוא הגיע אלי

קורא לאונרד כהן בתרגום ישן

דפים צהובים מחוספסים למגע

גמישים מצאתי אותו אחרי נבירה ארוכה ומייגעת בערימת ספרים מאובקת

במחלקת ספרים יד שניה בחנות בסמטה

ככה פינוק של אחרי עבודה שבוע שעבר.

סטודנטית יפה, צעירה בטח מרייכמן או מקום כזה עברה לידי מחזיקה עותקים חדשים של רילקה ואוסף פואמות קלאסיות מתורגמות

בטח לאבא יש יום הולדת

ריח של דיסוננס כבד.

פתאום מצאתי אותו

שלפתי ממעמקי התהום חוברת שלא הרגישה מגע אנושי כמה שנים טובות כנראה

הקדשה ממאה אחרת בפתיחה

שמות ויחסים אחרים

רגשות ואיחולים עם הרגשה של מתח ובדיחות פנימיות

אינטימיות שדעכה

כמו כולנו

התלהבתי קניתי

עוד פנינה שלא יוציאו יותר

אחרי קריאה של כמה שורות ושירים כבר ברור למה לא יוציאו יותר

איזה תרגום גרוע

גרוע זו מילה עדינה מאוד

כמה פרשנות

כמה היבריס

להרהיב עוז, לגעת

לשלוח יד ועט

למילים של כהן

לפיסוק

במה הוא לא נגע?

היה כדאי לקנות את זה רק בשביל לראות וללמוד איך לא לתרגם

איך לא לעבוד

ללמוד מה זו עבודה גרועה

ועדין יש שם משהו ברגע הזה

מסתכל עליה עכשיו והיא מעלה בי חיוך

קשה לסרב לשלוח יד

לפתוח עמוד אקראי רנדומלי ולצלול

לצלול בלי חמצן עד שנחנקים תוך רגע.

הספר עושה את העבודה שלו ומעיף אותי ממנו באלימות מפתיעה לכזה זקן

סוגר את החוברת

מעביר עליה יד בעדינות, ליטוף של הערכה וכבוד

הגמישות והגיל עושים את שלהם צריך להיזהר איתה

מניח אותה במגירה מעל החוברות האחרות

הן צעירות וחזקות יותר

יפות יותר, ועדין יש קסם בחוברת המתורגמת הזו

עד הפעם הבאה שאפתח אותה באקראיות

לטעום מקומות רחוקים שהיו

המשפט הכי חזק בשיר

סטייק בלי כולסטרול

לקנות מה שאין

לשלם על אויר ומים

כמו במגילת איכה

עצינו במחיר יבואו

מימנו בכסף שתינו

מה עוד היה שם?

איך הפכת לזונה ממבצר למדבר

נמאס מכל התבונה

העיקר שאפשר לקרוא

בינתיים

עד שהפשיזם ישתלט גם על החופש האחרון על המידע

פרנץ פאנון סיפור מעניין

בלי להתעמק יותר מדי

אין למה

עוד קפה אחרון כאן ולצאת לפקקים ולחום

לחיים האמיתיים

לכיף

יש רגעים כאלה

שאתה מחייך לעצמך ואומר שוואלה הצלחת

נחמד

או התורכי

זה לא באמת משנה

חושב על השיר שהיא כתבה

איש אחד עכשיו נרצח

לאחר נולדה בת

סופר ילדים

מי מכנה אותו סופר ילדים?

צ'ארלי בממלכת השוקולד זה סיפור ילדים?

אולי

עוד סיפור קלאסי על מישהו שנכשל בבית הספר

התייאש בגלל המורים

אמרו עליו שהוא חסר דמיון

לא מצליח להעביר מחשבות לכתב

בקיצור

הזיה

אולי אעשה תרגיל כתיבה

לתאר מחשבה תיאורית של מה שאני רואה

פסקה לא יותר

לא להאריך לא להכביד זה הכשרון הגדול

שלוש כפיות סוכר בכוס זכוכית דקה

נוזל כהה

היא יושבת על כסא פלסטיק

כתר ירוק במרפסת

רגליים יחפות על מרצפות שומשום קרות של פעם.

רוח של אחר הצהרים מזיזה קצת וילון צהוב

וילון תחרה דהוי

חושפת ומסתירה טרנזיסטור ישן שמשמיע רדיו בזמזום

חדשות בקול חנוק.

על השולחן מונח אבטיח חתוך לקוביות

המיץ שלו נקווה בשולי הקערה

קערת פלסטיק זולה כחולה.

זבוב בודד מסתובב מעל במסלול קבוע

מתלבט

היא לא מגרשת אותו

היא מסתכלת על המפתח של הרכב שמונח ליד המאפרה

רכב ישן

מפתח בלי מכונית

כלום לא חונה למטה

ציפורניים גזורות קצר

אין לק

מחזיקה סיגריה שלא דולקת

מחזיקה חזק

השכנה מעליה מנערת שטיח

גרגירים קטנים של אבק מרחפים כמו נצנצים זולים שתפסו קרן שמש אחרונה של היום

על הקיר מאחוריה יש כתם

סימן כהה של משהו שהיה שם פעם

שעון גדול

אולי קוקיה

השעון מזמן לא שם הצל שלו נשאר

חוץ מזה שקט

אל תעשי את זה

בבקשה

אל תתפתי

תשמרי את עצמך לעצמך

בבקשה

את כל כך תתחרטי על זה אחר כך

תאספי את הכבוד העצמי שלך

מה קורה לעמוד השדרה שלך

אל תשכנעי את עצמך שזה נכון

את משפילה את עצמך

בבקשה

אל תעשי את זה

ע. שווה יותר

תשמרי על עצמך

תוספי את עצמך

אל תתפתי לזה

זה קוסם ומשכר

אבל אל

אל תשתפי כל כך הרבה

לאט לאט

תשמרי לעצמך משהו

בשביל מה זה טוב

הייתי בעיר הבהדים

תשעה באב היה מוצש וראשון באותה שנה

ואני לא רציתי להפריע לאלו ששיקרו שהן צמות ורצו לישון, אז ישבתי במרפסת של הבניין ודיברתי עם מוריה (לקרוא לה לכאן? או שהיא תגיע לבד?)

אני כבר לא זוכרת אם זה היה כל היום או רק בבוקר

זה היה יום ארוך מאוד שעבר איכשהו אני חושבת

גם היום יעבור. גם השנה הזו

אז אני חושב קצת על מהות היום שמתקרב

אהבת חינם

אז זה לא בחינם השנאה כלפיהן וגם לא אישית

אני לא הולך לשזור פרחים

או בכלל להגיע

לא גיי ובכללי מעדיף להימנע

ואז אני נזכר באהבת חינם כשהלכתי לא מזמן בעיר

והיו הפגנות

ועבודות

וחפירות

והכל היה חסום ופקוק

אז צעדתי כמה קילומטרים והיה חם

חם למות סחינה של החיים

כמו ללכת במדבר ארבעים שנה

בלי מים ובלי אוכל ובלי כיוון

ניגשת אלי דתיה צעירה עם עגלה עם תינוק שרק נולד ושואלת אותי איך היא תצליח להגיע לצד השני למכללה מסוימת כי הקורס

והמבחן

והנוכחות

והיא כבר מזיעה וחלשה ועייפה

ולי בראש עובר שיש לה לחצות את כל החרא עד התחנות בקצה השני ורק משם תצליח

אפילו מונית אין כאן כי הכל סגור

הייתי משלם לה עליה צדקה מהסוג האהוב עלי

דיברתי איתה מה האופציות והיא מתלבטת בין ייאוש

חורבן

בכי

לבין פרץ אנרגיה אחרון של להתחיל לרוץ עם העגלה.

הצעתי לה שאבוא איתה

אקח את העגלה היא תכתיב את הקצב ונחצה את המרחק הזה בקלות יחסית.

ככה במציאות סוריאליסטית מצאתי את עצמי סוחב עגלה עם תינוק שלא מבין על מה הסיפור

עד התחנה בקצה השני

מקווה שהיא הגיעה

אין סוף לזה אני משלים אותו בראש שלי

אהבת חינם

פשוטה

מלאה מאמץ

מלאה איחורים

מלאה בכל מיני פשלות

אבל מלאה בכוונה פשוטה

סתם מפגש אקראי של בני אדם