אֶתְמוֹל, כְּבַר לא פקחתי את העיניים.
קורי הברזל חסמו
והותירו אותי צופה בשידור חוזר
במחזה העִוְעֵוִים
מולי הכל נכבה ונדלק, לחילופין
ואני אדיש,עיני כלות
בוהות במתרחש כמהופנטות
ומתפוגגות
רק שינויים קוסמטיים בשולי האימרה
התפורה כלאחר יד בחובבנות
כמה משאלות נמסו לי בין האצבעות
כמה הבנות יוקדות לא עמדו בקריטריון
מאיימות לחרוך בשיטתיות את התמיהות
בדרך לאוטוסוגסטיה של האבדון
העצמי
ניהול העיזבון הרגשי
משקעים שנותרו לי בראש
זיכרונות שוקקים תובעים כיסוף
ועקבות בחול, בסמוך לעיר החרבה
מציגות מצבת בטון פשוטה
וסביבה מספר חרציות
כתושות דיין,זבות שמן
מזרזפות תקווה דוויה
מזייפות אשליה דהויה
שהפעם הקטר יסע לבד
עוד רוחך אותי רודפת
כותבת מחדש את ספר הכמיהה
כשאני מתפרק את נעשית יותר שלמה
לא מרפה , לא מבקשת
נתלית עלי , נתפשׂת בעורי
ומקעקעת חוּלשוֹת במסווה שושנים
אני מפנה מקום בפה לשתיקות שלך
לעיתים קשה יותר לזרוק
שישרף כבר השכל הקר
אנא תִּילְשִׁי הפרחים מבין האנדרטאות
הגבירי נא עוצמת אותותייך
קִיפצי מעבר לחומת הזיכרון הפרוצה
הִיכנסי ללב שלי
בבקשה
גלי נא מה פגע בו
למדִי אותי להדביק
את אשר נסדק
במילה
תווכי ביני ובין העולם
וצאי ממני ,כשאני שלם.
*


