אנחנו במציאות כזו(משני הצדדים) ובמקרה הם גם שני הדודים הכי אהובים עליו.

אנחנו לא מסבירים בתיוגים או בהגדרות אלא יותר מפשטים את זה.

"למה דוד X לא הולך לבית כנסת עם אבא?"

אז באותו רגע אני אומרת לו שהוא רוצה להיות אישתו/עייף/היום הוא לא רוצה ללכת.

שיגדל כבר נחשוב על הנוסח (;

להתחיל לחנך אותם מה מתאים לשאול אנשים ומה לו. לי היה מאד מציק אם הילדים שלי היו שואלים בן אדם כזאת שאלה- והייתי אומרת להם באופן ברור שזה ממש לא מתאים מה שהם שאלו אותו ומסבירה להם קצת על נימוסים וכו'

הוא מאמין, שומר שבת, כשרות..

כאילו לא נעים לי להגיד להם חד משמעית שהוא לא דתי. מה אם הם יגידו לו שככה אמרתי?

אני לא יודעת בעצמי מה אני חושבת

לסיכום, אני חושבת שהתשובה תהיה משהו בסגנון:

אנחנו יודעים ומבינים שה' נתן לנו הרבה מצוות והוא רוצה שנלך עם כיפה וכו' וזה משמח אותו,

אבל יש אנשים שלא מקיימים כל מה שה' רוצה בגלל שקשה להם או שהם לא מבינים כל כך (גם אם מסבירים להם),

ועדיין אנחנו אוהבים אותם ככה, ואנחנו מתפללים שהם יבינו כמה זה טוב לעשות מה שה' אומר לנו.

בגלל שהם כל כך קטנים, אני מרגישה שתשובה "הוא לא דתי" או תשובה "יש כאלה שלא מקיימים הכל" נשמע לי שקול לחלוטין כמו לומר "כל אחד בוחר מה שהוא רוצה לעשות והכל בסדר", וזה ממש לא מה שאני רוצה להעביר להם.

עם זאת, מבחינתי אני לא אפתח את הנושא כנראה עד שישאלו מעצמם.

ילד כן יכול להבין מה מתאים לשאול ומה לא ומאד חשוב לכוון אותו לזה. אני מגיל מאד קטן מסבירה שלא יפה לדבר על אנשים בקול או להצביע עליהם ברחוב, וגם לא כל שאלה מתאימה. יכול להיות שהוא לא ממש יבין את זה בגיל שלוש אבל בגיל חמש הוא כבר יפנים היטב את המסר 

אלו שלא מלוות במבוכה ונסיון להסתיר, אלא מסבירות בדיוק ובבהירות מה המצב - הן גם הנוחות ביותר לעיכול עבור הילדים.

ברור שיש לו בעיה ל X. נקודה. 

אני לא אוהבת את ההסברים האלה שהוא לא מתגבר על היצר הרע שלו וכו כי זה לדעתי נותן לגיטימציה וילדים קטנים רואים דברים בשחור/לבן 

לא נכנסת לדיונים מפותלים על יצר הרע ולא מנסה להציג את הדוד בצורה יפה כי לא רוצה ליצור תמונה כאילו זה נתון לבחירה של כל אדם

לא. בגיל 4.5 החינוך שלנו צריך להציג תמונה ברורה שה' נתן לנו את התורה על הר סיני ואנחנו מקיימים אותה. מי שלא מקיים? כנראה יש לו בעיות.

בגיל גדול יותר או מתבגרים ההתייחסות כבר קצת שונה כי הם נמצאים בשלב של חקירה עצמית וצריכים תשובות יותר מעמיקות, הם גם בשלים לזה יותר. איתם אפשר להכנס לדיונים מעמיקים (עד כמה שהם מעונינים בזה) ולתת להם להעלות את התהיות שהמציאות הזאת מעוררת אצלם

ילדים קטנים לא מאמינים ולא לא מאמינים, הם חיים כמו שההורים שלהם חיים ומרגילים אותם

מה גם שדוד שיצא בשאלה זה לא כי הוא לא מאמין, זה תמיד על רקע בעיות אחרות.

אנחנו כבר מזמן לא בדור של אידאולוגיות ומי שעוזב את הדת זה או מומר לתאבון או קשיים מקשיים שונים שגורמים לו לעזוב 

ילד קטן לא צריך לשמוע מההורים שכל אחד עושה מה שבא לו וזה שקול - אתה יכול להאמין או יכול לא להאמין.

לכתחילה מחנכים את הילדים לשמור תורה ומצוות - ועושים את כל ההשתדלות שלנו שהילדים בסופו של דבר יגיעו בבגרותם לחיבור אמיתי לדרך ולא רק כי ככה גידלנו אותם 

זה לגמרי נותן לגיטימציה להאמין שלא "אנחנו כן והוא לא"  - איש הישר בעיניו יאמין

סיטואציות בחיים. כלומר אין לאן לברוח..

אני מראש אומרת שיש אנשים שהם לא תמיד יודעים שצריך לשים כיפה או לא מבינים.

אנחנו לא מעירים להם, אולי זה לא נעים להם..? אולי מעליב? אולי מביך?

אנחנו ממשיכים לעשות את מה שצריך לעשות ומתפללים שבע"ה גם הם 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....