כמו שאתה אומר עצם ידיעת הבעיה זה חצי פתרון

אולי היא באופי שלך? לפעמים לא אוהבים את הילדים שמזכירים אותך

קודם כל תדע שאתה לא לבד. זה קורה וזה יכול לקרות. אנשים לא נוטים להודות בזה אז אתה לא יודע אבל זה בהחלט תופעה שקורית. לא צריך ולא נכון להדחיק את זה

אני מציעה לך ללכת לטיפול אישי ואני אסביר למה

התאוריה שלי היא שזה קורה בגלל שהילדים שלנו באופן לא מודע דורכים לנו על יבלות שאנחנו בעצמינו לא תמיד זוכרים שהן קיימות

ולכן ההצעה שלי היא ללכת לטיפול אישי נקודתי וממוקד - לשוחח על הנושא הזה עם פסיכולוג טוב שמבין, שיעזור לך להגיע לשורש העניין על מה היא "יושבת" אצלך וכך תוכל לפתור את זה

אם אתה מתחבר לאלטרנטיבי כמו מח אחד וכאלה - יכול להיות שגם הם יכולים לעזור בנושאים כאלה.

דוקא בגלל שהבת שלך יקרה לך ואכפת לך לא לפגוע בה - זה ייתן לך כח לאזור אומץ וללכת לטפל בזה.

המון הצלחה!

מתחברת מאוד למה שכתבת, רק שאצלי זה פחות קריטי.. אסביר לך למה:

אני עובדת עם ילדים ויש כאלה שכמה שאני אנסה להתחבר אליהם אני פשוט לא..

ודוווקא הילד שאליו אני אורה להיות צמודה (אני הסייעת האישית שלו) ממש דוחה אותי. ברמה שאני נמנעת מקשר אתו וחושבת עליו שהוא ילד מאוד מרתיע.

עכשיו ברור לי שאצלך רגשות האשמה משחקים פה תפקיד מאוד חשוב.

בשכל אתה יודע שאתה אבא שלה, ואתה כביכול "מחויב" לאהוב אותה,

אבל הלב שלך פשוט לא נפתח אליה.

ובגלל שהקשר הוא יומיומי ומאוד הדוק- בעצם אתה לא יכול לתפוס מרחק ממנה ולהביט בה בעיניים אחרות.

לפעמים מה שעוזר זה לשמוע דברים טובים על הילד מפיו של אדם זר.

אם עכשיו היתה מישהי זרה נכנסת הביתה ולא מפסיקה להתפעל מהילדה-

יש מצב שזה היה משנה אצלך משהו, ואפילו לטווח הארוך.

אולי זה היה משנה לך את המבט עליה. פתאום לאמץ נקודת מבט אחרת - אוהבת יותר.

העניין הוא שככל שתחשוב שזה יבוא לך טבעי- זה לא יבוא טבעי. 

וככל שתשלים עם המצב שככה זה עכשיו ופשוט תנסה לקרב אותה *כמה שאתה יכול* מתוך המצב הקיים-

ככה פחות תישאב למחשבות על מה אתה מרגיש או לא מרגיש ופשוט תהיה בתוך התהליך.

לדעתי, כמה שלא מדברים על זה- זה עדיין לא מעיד על כמה זה רווח.

זה נשמע לי שאתה מאוד כנה ורגיש, ולכן גם יכול להביע את מה שאחרים מרגישים. 

אני חושבת שעוד מלא הורים מתמודדים עם ההרגשה הזאת ועם רגשות האשמה הקשים שהיא גורמת.

אז 

אני קורא את התשובות שוב ושוב 

קודם כל תודה על הגיבוי לפתוח כבר חשבתי שאני לא נורמלי...

שנית- אשתי יודעת ובפעם הראשונה שאמרתי לה ( זה היה באמצע שהיא נהגה) והיא בלמה כמעט את האוטו מההלם תוך כדי נהיגה

בהמשך היא הייתה כאובה מאוד והיום היא מסתכלת מהצד וחוששת 

לפעמים אני שומע אותה שולחת אליי את הילדה שתראה לי מה היה בגן כדי שנתחבר וכו...

והפרט שייתכן והוא חשוב - הילדה קרויה על שם אמא שלי ואין לי איתה קשר כמה שנים . אני לגמרי מאמין שזה קשור אבל לא חשבתי שזה ישפיע כי בכל זאת אני בוגר לעשות את ההבדלה בין אמא שלי לילדה אבל כנראה שלא.

ולגבי המראה שלה- כן לא נעים להגיד... אבל היא באמת לא יפה והשיער שלה קשה מתולתל ואפילו קצת מכוער להבדיל משאר הבנות שהם מתוקות כאלו...- אני יודע שזה נשמע רע ומה היא אשמה בכלל אבל אני מתחבר לתגובות שכתבתם וזה גם משהו שמשנה לי ולכן אני מציין.

אשמח שתעזרו לי באיך אני מתגבר או מבטל את ההרגשה הזו שבאמת היא סתם כמו נחש וארס בראש שלי...

תודה!!

לי גם ילדה, שמזניחה את השיער (יותר גדולה..ביסודי) וגם לי קשה לפעמים מגע איתה..יכולה להבין אותך..אבל כמובן לעבוד על זה..ומזכירה את דברי הרב דסלר "נתינה מולידה אהבה..."

רצית לקרוא לה על שם אמא שלך?

הרגשת מחויב?

לדעתי זה המוקש.

לך לטיפול!

כנראה שהבעיה העיקרית זה השם, המח הלא מודע שלנו מחבר את הדברים ומאד קשה לנתק את זה לבד.

מאד ממליצה לך ללכת לטיפול כדי להצליח לנתק את הקשר שנוצר אצלך בין הילדונת שלך לבין אמא שלך

מה זה עושה לך שאשתך שולחת אליך את הילדונת כדי שתתחברו? אם אתה מרגיש שזה דוחק אותך לפינה ומציק לך כדאי שתדבר על זה עם אשתך ותבקש ממנה להרפות. הכאב שלה מאד מאד מובן אבל תרגיע אותה בכך שתלך לטיפול.

הדחיה מהמראה לדעתי זה תוצאה של הקושי הרגשי בגלל החיבור הלא מודע לרגשות שיש לך כלפי אמא שלך, אחרי שתטפל בזה המראה כבר לא יתפוס את אותו מקום.

אין מה לעשות אנחנו בני אדם,

גם לי יש ילדה, הבכורה שלי, גם בת 3 שאני מאוהבת בה! 

ויש לה שיער מאוד מקורזל שבקלות היא יכולה להיראות מוזנחת.

אני מודה בלי בושה שלפעמים כשאני מרגישה שהיא מעצבנת אותי ואין לי סבלנות אליה - אני פשוט לוקחת קצת משחה עם מים, מורחת לה על השיער ומסרקת אותה יפה. פתאום היא נראית זוהרת ויפה כזאת, והיא בעצמה מרגישה את זה וזה מרומם אותה וגם אותי ביחד!

אחרי הכל אנחנו אנשים ואין מה להתבייש בזה. זאת עיצה מעולה!!

(מעבר לזה שהפעולה הזאת היא שבירת שיגרה מרעננת וקטנה שנותנת תשומת לב מיוחדת לילדה ומוכיחה לה שהיא חשובה לי)

רוצה להוסיף עוד נקודה - אמנם לא בתור אמא אך בתור מחליפה בגן פרטי כמה חודשים - נקשרתי מאד לילדים ומאד אהבתי אותם אבל אין מה לעשות - קשה מאד להתחבר לילדים שמגיעים מוזנחים עם השיער כמו שקמו בבוקר במיוחד אם אין להם שיער גולש... הם צריכים להיות יפים או מתוקים באופן מיוחד כדי שלגננת יהיה קל לאהוב אותם אם הם באים מוזנחים.

תשב עם עצמך, ותחשוב משהו טוב שיש בה. מפעם לפעם. 

תחשוב איך היא מרגישה בפנים מזה, וזה יעורר לך רחמים כלפיה.

תסתכל בחיבה. תדבר בנחת. 

חייב. אתה אבא שלה.

הזמן יעשה את שלו - אולי בסוף הכי תאהב אותה.

כעת ראיתי מה שכתבת בהמשך על השם של האמא... מציע שתחשוב על שם של מישהי גדולה שהיתה קרויה כך (למשל: מרים, תחשוב על מרים הנביאה...). זה ינטרל קצת את הענין.  אולי גם הוספה שהופכת את השם ל"רך" יותר, תעזור ("לאה'לה" במקום לאה..). לאמך לא היית קורא כך.

דבר שני, תנסה רגע לדמיין שקוראים לה אחרת. תמציא שם שאתה ממש אוהב, ותדמיין שכך קוראים לה - תבדוק אם זה משנה משהו. 

אם כן, יש מקום לשאול חכם רציני, אולי להוסיף שם. לקרוא בתחילה בשתי השמות, ובהדרגה בחָדש.

סביר שאם הפיתרון הקודם, של לחשוב על מישהי מאימותנו שהיתה קרויה כך, או להוסיף ככינוי חיבה, קודם להוספת שם אחר ושינוי ממש.

אבל לצורך היחס לילדה, כנראה שכל מאמץ שווה.

לגבי המראה, זה אכן שטויות... תסתכל על הפנים, על המתיקות, רק על מה שמתוק.

הרב הנזיר זצ"ל אמר פעם - אם אתה לא אוהב את התלמיד, תאהב את השיניים שלו.. (כלומר, תמצא "משהו", שכן. מזה יימשך השאר)

ולקרוא לה כך, אפילו תקופה עד שירד מעט המטען הרגשי של ענין השם של האם.

חוץ מזה-כדאי מאוד מאוד שתלך בעצמך לטיפול בנושא, אצל פיסכולוג,

לראות איפה ועל מה זה יושב, ולטפל בזה מהשורש.

וכן, להקדיש את כל המאמצים לזה,,

זה קריטי להתפתחות הנפשית של הילדה,

ואתה אבא טוב עם רצון טוב, ואפשר בהחלט לעשות תהליך אישי עם עצמך ותוך כדי אתה..

ולראות שינוי בעז"ה.

בהצלחה!

מה קרה בשבת שאת מפחדת לראות?

הייתי מנחש בצד המשפחתי.

לא חייבת לענות בפורום כמובן. אבל בגדול מחלות באות כדי "לשמור" עלינו מדברים שאנחנו צריכים "עזרה" כדי להתמודד איתם. 

בעלי והילדים הלכו לבית הכנסת ואני קראתי ספרים.. אבל בהחלט מחשבה עבורי

אם יש רופא בקהל- האם אנטיביוטיקה בכדורים "ציפוויט" יכולה לעזור? יש לי בבית

לא שאני מתכוונת לקחת בלי אישור מרופא

(או שכן)

לא שייך להעלות לפה כי זה סוג של לפרסם וגם כי אין לי כח לויכוחים עם @פשוט אני.. .

אם למישהו יש שפעת, הגוף שלו לא מנסה לשמור עליו, הגוף שלו פשוט נחדר על ידי נגיף שמשבש את פעילותו ופוגע בו.

באותה המידה אפשר להגיד שאם מישהו ספג קליע של אקדח, זה כי הגוף שלו רוצה לשמור עליו שלא יהיה לו עודף דם. או אם מישהו ספג פגיעה מפגוש של מכונית, הגוף שלו רוצה לשמור עליו מפני עצמות שלמות.

העובדה שאת הקליע ואת הפגוש רואים בעין ואת החיידקים לא רואים, לא אומרת שהמהות שונה בהקשר הזה. זה הבדל טכני בגלל הגודל של הגורם הפוגע, אך אם אתה לא רואה את החיידק זה לא אומר שיש פה איזה כוח מיסטי ומסתורי.

קודם כל יש חיידקים וכל מה שאתה מתאר.

כשיש מערכת חיסון מתפקדת הם נשארים בחוץ. כשיש חולשה - הם נכנסים פנימה.

מערכת החיסון עובדת 24/7 בסינון מיליוני גורמים שחודרים לגוף בכל יום. יש פתוגנים כל כך חזקים, שאף מערכת חיסון לא יכולה לעמוד בפניהם, בחלק מהמקרים היא תצליח לחסל אותם אחרי שכבר גרמו למחלה ולסבל ובחלק מהמקרים זה ייגמר במוות (למשל וירוס הכלבת יהרוג תוך ימים גם את האדם הבריא ביותר בעולם).

הבעיה היא לא תמיד חולשה של המארח, אלא העוצמה של התוקף.

גם אפוד קרמי יכול להיחדר על ידי קליע, האם זה אומר שהייתה לו חולשה? שהוא רצה להיחדר בשביל לעזור לתקן משהו?

ואם באמת יש מערכת חיסונים חלשה מאיזו שהיא סיבה, אז היא חלשה בכל הגוף. אותם הנוגדנים שהיו אמורים להגיע לכבד אך לא הגיעו בזמן או בכמות מספקת, לא יגיעו גם אל העיניים וגם אל הריאות.

אין דבר כזה שהמערכת החיסונית חלשה דווקא באיבר מסוים. אם היא חלשה אז עוד ועוד פתוגנים יצליחו לחדור, הניסיון להגיד כאילו החדירה תהיה דווקא לעין כי יש קשר למשהו שלא רוצים לראות, מנותק לחלוטין מהדרך שבה המערכת עובדת.

המערכת לא יודעת לקרוא את המחשבות שלנו ולעשות שביתה דווקא באיבר מסוים בהתאם לרגשות והמחשבות שלנו באותו היום.

א. רופא עיניים יידע לעזור

ב. מאוד מאוד סביר שרופא המשפחה לא טועה. אני לא במקום של להגיד אם הוא צודק או לא, אבל אם את לא מרגישה בטוחה - אל תהססי ללכת לרופא עיניים.

אני פשוט לא מבינה למה אחרי 4 ימים של כאבים אודם ונפיחות (אני לא יוצאת מהבית מרחמים על אנשים שצריכים לראות את זה) אין שיפור! הפוך המצב רק מחמיר

תלכי לרופא אחר, ספרי לו מתי זה התחיל, מה אמר ומה רשם הרופא הקודם, כמה זמן עבר, והוא כבר יבין האם זה נורמלי או שדרוש טיפול אחר.

אני אישית *הרבה מאוד פעמים* לא סומך על רופאים. במצב כזה אני הולך לאחד אחר, עד שאני מקבל תשובה לשאלה.

גוגל אומר שאין הרבה מה לעשות חוץ ממה שהרופא עיניים אמר לי לעשות.

אבל אחרי החוסר סבלנות שלו מחר אני אלך להתייעצות בתל השומר

מניסיון הם טובים כי הם תמיד מתייעצים עם מלא רופאים . ככה קשה יותר לטעות.

אבל אם מישהו יודע לגבי הציפוויט אשמח

בדרך כלל זה יורד אחרי כמה ימים. אם לא אז תחזרי לרופא עיניים. אצלי זה נמשך חודש. ואז הרופאת עינים שלי שלחה אותי לרופאת עיניים מנתחת. ממש. היא הרדימה את המקום ופתחה וניקתה ואחרי זה תפרה תפר אחד. לא רוצה להלחיץ אבל זה לפעמים מתפתח לכזו דלקת כך שאין ברירה אלא לפתוח בכירורגי. יש לזה שם ברפואה לא זוכרת מה.

זה לא כואב ולא כלום. גם לא התפר. לא נשארה לי צלקת

שיהיה בהצלחה 

הרופא בקופת חולים יודע להתערב פיזית בגוף כדי לרפא את  הסימפטום. הוא לא יודע לרפא את המחלה מהקצה שלה.

למען הסר ספק: אני לא נגד ללכת לרופא כשחולים. זה בסדר. וגם לקחת תרופות זה בסדר וצריך. אבל יש עוד אפשרות שיכולה למנוע את המחלה או לקצר אותה.

אם יש לכם התקף לב, לכו לחדר מיון.

לרפואה המערבית אין מענה להרבה מאוד סוגים של מחלות בעיקר אלרגיות למינהן. הכדורים שלהם (יודע, ניסיתי במשך עשור) פשוט לא עוזרים וגם הניתוח לצריבת האף כדי שלא ינזל גם הוא לא לגמרי עוזר. ושם יש מענה אחר וזה גם בסדר.

ומה עושה אנטיביוטיקה לאדם עם דלקת גרון? רק מחלישה את הכאב או גורמת לחיידקים להתפרק ולהיספג לעולם שכולו טוב?

ומה לגבי הקרנות שמחסלות תאים סרטניים?

הרפואה המערבית יודעת להשתמש ברעלים ובהקרנות בשביל להרוג את הסרטן יחד עם חצי גוף. היא לא "מרפאת" אותו. היא פשוט הורגת אותו באלימות.

זה בסדר כשאין לנו פיתרון יותר טוב ולמען הסר ספק כשיש סרטן הולכים לבית חולים.

ועדיין - אבל היא לא יודעת להגיד למה פתאום הופיע סרטן אצל אדם ספציפי ולמה באיבר ספציפי.

אנטיביוטיקה קצת חריגה פה ובאמת הורגת את החיידקים. דבר  שהוא במקור תפקיד של מערכת החיסון הבריאה. אני לא נגד כשצריך. אבל פשוט צריך לדעת.

זה שלרפואה מבוססת ראיות עדיין אין תשובה לכל השאלות,

לא אומר שיש שיטה שלא מבוססת על ראיות שיודעת יותר טוב.

יש לא מעט מידע על 'למה' רגשית קורות מחלות'

רובו סטטיסטי. כלומר, הוא לא 'מדוייק' אבל נותן כיוון לא רע.

וכן. זה עובד יפה. לא ב100% אבל לפחות הסטטיסטיקה שלי היא סביב 80%. דברים שלקופת חולים אין מענה.

והפכת אותו כבר ממש למיסטיקה.

רגע אחד היא לא רצתה לראות משהו, אולי, המצאנו את זה הרגע, ואז למחרת היא כבר עם שעורה בעין?!

נו נו

במצב כזה גיליתי אלרגיה לחומר של המגבונים. החלפתי חברה והכל עבר תוך יום.

שורף לך יותר אחרי הניקוי/ הטיפות?

תחליפי חברה. לי של דוקטור פישר היה טוב

המגבונים אמורים לתת הקלה רגעית

מרגיע מאוד

גם המגבונים של דר פישר מכילים גם קמומיל.

והמצב השתפר. היום בבוקר הצלחתי לפתוח את העיין.. מקווה שמגמת השיפור תמשך. מאמינה שכן אבל אםלא אז בהחלט אלך למיון. תודה רבה לכולם

עד גיל 3. עם כולם.

בפועל

את הגדול שלחתי בגיל 9 חודשים

אמצעי בגיל 4 חודשים

קטן בגיל חצי שנה.

גיל חצי שנה מוקדם מדי לדעתי.

אבל שוב,זה תלוי אם את עובדת או לא.

זה גיל שהם מתחילים לפתח מיומנויות חברתיות

בפועל הכנסו אותם מוקדם יותר מטעמי עבודה

זה שלב שהם מתחילים להיות יותר מודעים לחברה ונהנים יותר ממשחק עם ילדים אחרים בגילם, ובמקביל שלב שבו מתחילים במעון או אצל המטפלת גם ללמד ולעשות יותר דברים. אבל כנראה שנשלח מוקדם יותר כי שנינו עובדים..

גיסות לא חסינות מקנאה. גם לא אחיות. על ענייני כספים ועזרה, לא רואה סיבה לשתף אף אחד. בטח אם זה לא סימטרי. את לא אשמה שיש לך כמובן, ב"ה ושיהיה לבריאות, אבל אל תסמכי יותר מדי על אנשים סביבך שישמחו במה שיש לך ולהם לא

לב שבור זה דבר קשה ומאתגר מאוד.

איך הקשר עם שתי הגיסות השניות?

בהנחה והוא טוב אז לשמור אותו ככזה, להיות איתן בקשר שיכירו אותך טוב, זה רק יעשה לך מקום חיובי אצלם ואצלך.

תחזקו את התא המשפחתי הקטן שלכם. לא צריך להיות בקשר שלילי בכח.

אני לא יודע איך זה הגיע אלייך אבל אולי באותה הדרך להעביר אליהן חזרה שכל מה שחושבות (בעיקר בתחום הכלכלי אם זה מה שמפריע) הוא לא נכון, אולי אפילו לנסות להיות איתן בקשר יותר קרוב אבל עם כל אחת בנפרד כדי שיכירו אותך טוב יותר.

בכל אופן אם לא הולך והן עושות לך רע פשוט תקחי מרחק במידה מסויימת

כדאי להחליף.

בהצלחה עם הגיסות ובכלל. 

להיות פה אנונימיים

כדי לשתף בנוח דברים אישיים

הן חושבות שאת עשירה, למה זה דבר רע? בעיני דבר טוב. בקרוב אצלי 😆

קורה שבמשפחה מדברים אחד על השני. זה אולי לא טוב, אבל בסופו של דבר זה משפחה. אם אין איזה מריבות מוגזמות, לא הייתי לוקחת את זה ללב. אז אמרו ככה או אחרת, נו, לא קרה לך שדיברת על אדם אחר אפילו שאת אוהבת/ מחבבת אותו? תמיד יש ביקורת על אחרים. זה לא גורע מהמשפחתיות או מהחיבה אחד לשני. אפשר רק ללמוד מזה על עצמינו, מה לא לעשות לאחרים. מאמינה שאם תמשיכי לאהוב את עצמך כמו שאת ולהיות בטוחה במקום שלך במשפחה, בלי לשפוט אחרים על התנהגויות או אמירות, זה יקרין החוצה. 

כן יש בזה מן האמת

תודה הכנסת אותי לפרופורציות

ממש לקחתי את זה קשה אתמול 

רק תדעי שזה שמדברים מאחורי הגב

לא בהכרח אומר שהן לא אוהבות אותך או לא מעריכות אותך

לפעמים אנשים מלכלכים גם על אנשים שהם אוהבים

בעיקר כי מקנאים

מרגש מאוד לקרוא

עשית דרך מיוחדת וזה מיוחד ומקסים וצריך ללמוד מזה.

שיעור גדול לכולם

כמה זה חשוב 

ברור שנפגעת מההתנהלות שלו

אבל רואים שזה נוצר אצלו בכפיה מהאשה השניה והפחד שלו לפרק עוד בית ולהיות בודד

לא כל האבות שלנו גיבורים וחזקים עם עמוד שידרה כמו שחלמנו שיהיה

אבל לפחות לי ברור מבין השורות שהוא מאוד אוהב אותך ואת חשובה לו רק שהוא לא יודע לעמוד על שלו ולתת לך את מה שאת ראויה לו ולכן כניראה המכשפה שלו קינאה בך כי היא הרגישה את האהבה שלו אלייך!

מבטיח לך באתי לישון כבר במיטה והעלת לי את הסעיף עם הסיפור הזה! שמישהו יעז לקרוא לבת שלי זונה אם אני לא מוחק אותו! איך היא מעזה להגיד את זה!

בנוסף מציין ממה שנשמע זה שזכית לבעל מדהים ואשריכם על העין הטובה אולי יום אחד אזכה גם להיות כזה 

עד שתקבעו טיפול רגיל בין בקופ"ח ובין בפרטי.

זה יכול להיות טיפול ראשוני עד שתתארגנו על עצמכם.

שירגיש שהוא לא לבד.

נשמע שאת מאוד תומכת בו, קשובה לו, הוא זכה.

גם את כנראה זקוקה לעצה מיקצועית איך להתמודד.

הוא עבר איזה משבר אישי לאחרונה? משהו שיכול לגרום לדיכאון?

דברו שניכם על חשיבות השליטה העצמית.

בלי הלקאה, בלי ייסורי אשם, בלי לשנוא את מה שהיה.

כי הנטייה להתפרצות היא חלק ממנו, ואם הוא ישנא את הנטייה הזאת ואת החלק הזה בעצמו, במצב דחק היא תתעורר וביתר עוצמה.

בעיניי חשוב שהוא יבטא גם מה המחשבה מאחורי ההתפרצות:

אולי היא "אני כל כך לבד בעולם הזה, בא לי לברוח מכל המחויבויות ותחומי האחריות שלי"

או שהיא אומרת "אני לחוץ כל כך, לא יכול לשאת עוד מיליגרם של לחץ"

או "אין לי כוח להשקיע בחיים ולכן מה שעולה בי מוציא החוצה"

חשוב שתדברו ביניכם לעומק. תנסו להבין את העולם הפנימי שלו.

וכמובן- ליצור לילד חוויה טובה עם אבא. חווייה בונה ביטחון.

אם הילד בר דעת ממש לדבר אתו על שליטה עצמית ולהגיד לו שהוא מבטיח לשלוט בעצמו.

לא רק לטייח, אלא גם לתת מרפא לשריטה שנוצרה.

הסיטואציה לא ברורה לגמרי.

קורה שיש לחצים ועצבים בחיים.

מה זה אומר זרק?

זרק כדור? זרק מלחיה? כדור שלג? זרק מילה?

את לא צריכה להשתלט על הסיטואציה..

את לא אשת מקצוע ואת לא צריכה לאבחן אותו לדכאון.

לדכאון יש תסמינים כללים ותסמינים אישיים.

אתן דוגמא:

אני אוהב מאוד ללמוד תורה.

אבל, יש אנשים שאומרים שכשאני לומד חומר מסויים זה אומר שאני לא בסדר.

בפועל, כשדיברתי עם רופא המשפחה על זה הוא אמר לי שזה לא סימן, להיפף זה סימן שאני בריא.

לכן מאוד חשוב להאציל במקרה הזה את הסמכות של ההכרעה והבדיקה וההתעייצות לאיש מקצוע.

למה לרוץ לטיפול? אולי רופא המשפחה יכול לתת כיוון?

הוא יודע מה הוא עובר בחיים ואת לא. את לא יודע מה העבר והווה משליכים על נשמתו...

ועם כל הדאגה, ער"ן זה לא הפתרון למקרים כאלו לדעתי.

הייתי מתחיל ברופא בהתייעצות משותפת על רופא המשפחה ואז לפי הגישה הכללית שלכם.

יש אנשים שבשבילהם "רב" הוא דמות שהם יכולים לסמוך עליה בנושא.

ויש אחרים שמדברים עם משפחה (אני ממש לא ממליץ) ויש שעם חברים.

אגב, תני לו קצת מרחב..

רק תקחי בחשבון שכנראה לי שאם הוא לחוץ, אולי זה לא הזמן לעוד ילדים במשפחה? (היספור על הרב עם זה שחסר מקום בבית..)

קוראת ולוקחת לתשומת ליבי...

בסוף הוא באמת התקשר לער"ן, גם אם זה לא ממש תאם סיטואציה זאת הייתה התחלה טובה ב"ה שעודדה אותו מאוד. לכל השואלים בנושא זאת כמובן הייתה סיטואציה שלא קרתה בעבר, אין סימנים או דגלים אדומים בענייני אלימות ומעולם לא חשנו מאיימים בבית. פשוט אדם מוצף וחם מזג שלא הצליח לשלוט בעצמו (כמובן מבלי להוריד בחומרת העניין והצורך בטיפול) ובטח שלא התכוון לפגיעה פיזית בשום שלב.

דיברנו אחרי זה עם הילד לשמוע מה הוא חווה ולהסביר את הסיטואציה מהצד שלנו, וכמובן התנצלות

.. בתקווה לצמוח למקומות טובים יותר!

שוב מודה לכולם על התגובות... 

במרוצת השנים שלנו יחד

עזר לא מעט

עדיין יש נפילות

למרות שהכי עזר לי המילואים

פסיכופט בקרב

ילד טוב בבית

בהצלחה

גם מספר של פסיכיאטר שמאבחן אוטיזם

וגם את של אבי ויצמן