שלום,
בעלי ואני נשואים כשנה וחצי.
ב״ה יש לנו תינוק בן 4 חודשים אבל אני מותשת, מתוסכלת ועייפה ומעוניינת לחשב מסלול מחדש כי פשוט לא טוב לי.
5 חודשים לפני הלידה נאלצתי לעבור ניתוח קשה והייתי מרותקת למיטה עד הלידה - בלי אפשרות לעמוד או ללכת מחשש להפלה.
* בתקופה זו עברנו לגור בבית הוריי שסעדו אותי (נטלו לי ידיים, הגישו לי אוכל, ועוד ועוד).
* לבעלי היה קשה מאוד להסתגל לכך (לפני כן גרנו בסטודיו אצל ההורים שלו) - הוא נאלץ לנסוע כשעה לכל כיוון מדי יום על מנת להגיע למקום עבודתו וככל הנראה הצטבר לו המון כעס כלפיי ש״בחרתי״ לעבור לגור בבית הורי ושלא נתתי להורים שלו לטפל בי וטען שאני אנוכית (מבחינתי זה היה בלתי אפשרי, קודם כל מסיבות רפואיות - הסטודיו מצריך ירידה במדרגות מה שהיה אסור לי לעשות (מדי שבוע נסעתי לבית חולים), מה גם שמעבר לכך היו נגזרים עליי חיי בדידות ותלות בתקופה שהכי הייתי צריכה תמיכה ועידוד מהמשפחה שלי, מה גם שלא היה לי נעים להיות תלויה בחמותי שהיא באמת מקסימה שתכבס לי, או תביא לי לאכול משהו בכל פעם שרציתי).
ללידה הגעתי באפיסת כוחות מוחלטת, הגוף היה חלש מאוד והרגשתי שאני קורסת.
גם לאחר הלידה סבלתי מסיבוך נוסף שבעטיו סבלתי מסחרחורות, איבוד דם מסיבי וחולשה נוראית - המצב הזה נמשך עד שעלו על הבעיה. עברתי עוד התערבות רפואית בבית חולים, שב״ה הביאה להחלמתי ומאז מצבי הגופני השתפר מאוד.
בכל אותה תקופה היחס של בעלי כלפיי היה נוראי. על אף שעשיתי את מיטב יכולתי בטיפול בתינוק (בעלי קם אליו בימים ספורים. הלילות הקשים היו אך ורק עליי) הוא אמר שאני מפונקת, מתלוננת כל הזמן שקשה לי ואיך בכלל אני מעזה להתלונן כשיש לי עזרה מההורים (רק 3 חודשים לאחר הלידה הסתבר למה כ״כ התלונננתי - אותו סיבוך גרם לי להיות סמרטוט), שהוא מאוכזב ממני כאמא (בלילה השני להיותי אמא, כשלא הצלחתי להרגיע את התינוק שלנו), הוא השווה אותי למכרות שלו שתפקדו היטב, לא התלוננו, הצליחו להיניק (גם זה בגלל אותו סיבוך, על אף כל מאמציי במשך 3 חודשים(!) שלא הועילו מספיק).
הוא אפילו אמר שהוא לא רוצה אותי חלק בחיים שלו - 4 ימים בלבד לאחר שילדתי וחזר על זה כמה פעמים (הסיבה לכך? הוא מרגיש שלא עשיתי בשבילו כלום בתקופה בה הייתי בשמירה, על אף שמבחינתי ניסיתי לשמח אותו מאוד - אם זה בהזמנת אוכל, מתנות והערכה לכך שהוא עבר את התקופה הזו איתי).
עד היום לא התאוששתי מכל מה שהיה ביננו. קשה לי כל כך להסתכל עליו באותה צורה. המילים הנוראיות שלו לא עוזבות אותי.
בעבר הייתי שותקת ומבליגה על ההתננהגות שלו. אבל עכשיו כל זיק קטן שאני מזהה כהתהגות פוגענית הורס אותי ומחזיר אותי לאחור, פותח לי את הפצעים מחדש, על אף שבאמת סלחתי.
הדבר החדש הוא שכעת בעלי מעוניין שנחזור לגור בסטודיו של ההורים שלו (עד כה זה לא היה אפשרי כי הוא הושכר והתפנה בטרם עת).
זה נכון שמבחינת נסיעות יהיה לו יותר נוח לגור אצלם, אבל יש כמה ונשאים שמטרידים אותי -
* ההורים שלו עובדים ולא יוכלו לשמור על התינוק שלנו כשאחזור לעבוד בעוד שהורי כן יכולים (אני מאוד חוששת ממעון, מה גם שזו הוצאה שנוכל לחסוך)
* ההורים שלי שיפצו עבורנו יחידת דיור מרווחת ומדהימה, השקיעו ממיטב כספם ורצו כל כך לשמח אותנו (אמרנו להם שאנחנו רוצים לעבור לגור אצלם - לא ידענו שהסטודיו של ההורים של בעלי יתפנה, וכואב לי מאוד מאוד לאכזב אותם לאחר כל ההשקעה שלהם)
* אמי חולה במחלה קשה, המצב הרפואי שלה מחמיר והיא מאבדת תקווה לאחרונה. התינוק כל כך משמח אותה. איך אוכל להרחיק אותו ממנה?
בעלי רוצה ״שיהיה שוייון״. אנחנו נמצאים בבית הוריו 5 ימים כל שבועיים וזה לא מספיק לו.
הוא חושב שאני אנוכית ולא מתחשבת וכעס עלי כשהוא שאל אותי אם אני סובלת להגיע להורים שלו ואני במלוא הכנות עניתי לו ש״כן״. לא כי חלילה יש לי משהו ננגדם - להפך הם אנשים נפלאים שאני אוהבת ומעריכה מאוד.
אבל הוא לא מבין שלהיות בבית זר 5 ימים מלאים כשהוא לא לידי 3 מתוכם (הוא הולך לעבוד ואנינ נשארת לבד בבית עם אביו) זה מצב לא נעים. מה גם שלארוז את כל הדברים לבד (ללא שום עזרה מצדו) זה גם מצב לא נעים.
מה לעשות? חייבת את עזרתכם. אני קורסת.
