סלחי לי, אבל מי את שתכתבי דבר כל כך קשה לאישה, נניח והיא מרגישה ככה בעצמה, למה להוסיף אש למדורה??

"חוסר כבוד וזלזול שלו כלפייך"

לא מבינה לפעמים...

מכשיל כאן.

חס ושלום להגיד, "אל תוותרי על הדברים שחשובים לך". ומה עם הדברים שחשובים לבעל?

לה חשוב לגור בבית הוריה, לו בבית הוריו - מה זה "אל תוותרי"? הרי איך שאת מדברת, זה בערך מה שבעלה אמר לה, מהכיוון השני... שעל זה היא מלינה, בצדק.

אם אנשים יכלו בגישה הזו, כולם יכולים על המקום להתגרש... כל אחד "לא יוותר".

בגלל זה, צריך מאד להיזהר בהסקת מסקנות ממקרה חריג ספציפי.

מי שפט על "הנסיון שלך"...

אמרתי לך, שלהציע דברים כמו שהצעת, למישהי אחרת שזו לא את - ואינך מכירה מה בדיוק קורא שם - זו הכשלה ועצה גרועה מאד.

אם כולם ילכו לפי ה"נוסחה" שהצעת, לא יישארו בתים בישראל. אף אחד לא יוותר לשני.. אז מה שהיה אולי נכון לך בנסיבותייך (לא מכירים אז לא יכולים להגיד), אינו בהכרח נכון לאחרים. עפ"י רוב, לא מתאים לאחרים.

בסדר..

מותר לך להביע את דעתך, שבוודאי כוונתה בעינייך היתה לטובה; ומכיוון שבנידון זה, לדעתי, ההיקש מהמקרה הפרטי שלך - שאינני בקיא בפרטיו - למקרים של אחרים, עד כדי לייעץ להם לנהוג כמותך גם במקרה שלהם, בלי להבחין, וכעיקרון "לא לוותר", הוא מזיק - אז גם אני מביע את דעתי על כך.. לא כי מענין אותי מה את עושה, אלא לטובת מי שמתייעצת.

ואין כל ענין להרגיש "נעלבת", "מענין שכולם אומרים"... כל אחד אומר את דעתו, ומי שרוצה מגיב על הדעות, ועולם כמנהגו נוהג. בעינייך 

ברור שצריך לשמור על הבריאות.

ה"תעשי רק מה שטוב לך", לא היה רק על זה. אלא בכל דבר. "אל תוותרי כי בסוף אין הערכה"... נו, גם איש יגיד ככה, ולא יישאר בית אחד עומד על תילו. אין דבר כזה בתור כלל. יש דברים ספציפיים, די קיצוניים, שבהם אדם לא יכול להרשות לעצמו "לוותר" גם במסגרת כזו.

[והכינוי אינו "תהילה"]

לעצם הענין, כבר התייחסתי בהודעה בפני עצמה.

ול"כוונות" שאת מייחסת למי שהעירה, נו.. אני מבין אחרת. כל טוב.

שאינני מגיב על "הסיפור שלך" (ואני גם לא מכיר אותו, בניגוד למה שחשבת..).

אני מגיב רק על הסקת מסקנה כוללת ממנו לגבי איך ראוי לאשה לנהוג באופן כללי "שלא לוותר". והדגשתי, שאולי לגבייך זה היה נכון (גם כתבתי מפורש, גם מקודם, שאיני יודע מה הסיפור אצלך - וזה לא הנושא כאן), אבל לייעץ בדיוק ככה לאחרות, שאולי מצבן שונה לגמרי, זה לא טוב. זה הכל. אך טוב...

שלפעמים תגובה מאד מזדהה ו"בכיוון שלך", אכן יכולה להעלות דמעות. ולפעמים גם לתת יותר לגיטימציה להרגשה שאני בלבד הסובלת - ואצל השני אין כל צדק (כמובן, לא מכיר אתכם, וגם לא הכותבת). אבל זה יכול להיות גם כמו אקאמול. מרגיע לרגע, אבל לא מרפא. לפעמים ההיפך, תגובה כזו, ש"מסבירה" לך בעצם למה את צודקת בלעדית ולשני יש פשוט מידות לא טובות - בלי להכיר אותו ומה עבר ואת המכלול - עלולה להזיק, גם לך (הרי גם את הצגת את הנושא שכרגע דחוף לך, בתור השאלה מה לעשות בהמשך מבחינת מקום המגורים. ולכענין זה - כמעט כלום ממה שנאמר אינו רלוונטי).

נכון, שמאד מפתה לשפוך זעם על ביטויים שציטטת, כי הם נשמעים גרוע מאד. את כותבת "בעלי", ומישהי - שרוצה להביע את סערת רגשותיה כלפי מה שציטטת, כבר נמנעת "עבורך" מלהשתמש בכך. זה בעייתי מאד. לדעתי, בדברים כאלה, עם רקע של חודשים קשים מאד עבור שניכם (כן, שניכם...), צריך לנשום נשימה עמוקה לפני שמגיבים..

הבעיה לא במצב העכשווי אם סלחת או לא.

יש כאן מצב לא בריא שיכול בעתיד להתפתח לכיוונים לא טובים בעיקר במצבי לחץ. ומה לעשות? החיים לא מוזמנים על ידינו ומאתגרים.

עליכם לפנות להכוונה ייעוץ בשביל המשך חייכם המשותפים. וכמה שיותר מהר!

                                         בהצלחה יקרה!

מה קורה עם הבעל שלך בעבודה?

את מתארת כמה שקשה לך והיה לך רע  והוא התנהג מגעיל אלייך. איפה הוא נמצא? מה קורה איתו?

את כותבת שהוא נוסע שעה לכל כיוון. הוא נוהג? הוא נתקע בתח"צ? איך זה משפיע עליו?

מי הבוס שלו?

איך הוא מתפקד שם?

נשמע פה שאת שופכת עליו את כל הקושי שלך (שהוא אמיתי לגמרי), בלי בכלל להבין באיזה מקום הוא נמצא ומה עובר עליו.

דברים מעליבים

שבעיניה אולי לא נראים  ככה.זה לא חכמה לשפוט בלי לשמוע עוד צד

כבר שמעתי סיפורים כאלה.

מעניין באמת לשמוע אם יצא לה גם להתבטא בחריפות נגדו....

אולי קשה לו בעבודה וכו...-שזה באמת לא מצדיק אמירות פוגעניות כליי אישה.

וכמובן כתבתי את תגובתי בהנחה שמה שכתבה זה מה שקורה.

לכל אחד שפותח שרשור יש כנראה צד שני שהיינו רוצים לשמוע. 

ולפותחת: אם לא תארת תמונת מצב אמיתית ושלמה התגובות שלנו כנראה היו אחרות, קחי בחשבון.

כולה שאלתי שאלות בירור.

את מתארת מצב קשה של התעמרות בך בזמני חולשה וגם באופן כללי

המשגיח בישיבה שלי אמר לי בהדרכת חתנים שלום בית זה לא תלוי באיזה עצה שאני יגיד לך זה תלוי איך התנהגת ב-20 שנה האחרונות............

לגופו של עניין הוא זקוק לאתחול  מחדש בכל מה שקשור ליחסי אנוש בכלל וליחסי זוגיות בפרט וזה תהליך ארוך

בהצלחה

אני מאד בעד ייעוץ אבל כאן נשמע שייעוץ לא יעזור.

אם בנ"א הגיע למצב שהוא אומר דברים כאלה לאשתו ועוד אחרי לידה יש פה מצב לא תקין.

זאת לגמרי אלימות מילולית, השפלה, את במצב רגיש אחרי לידה וכל פיפס יכול להשפיע עלייך גם אם נראה לך שלא...

אישית, לא הייתי נשארת במקום כזה. בתור אישה ובתור אמא לילד הייתי שומרת על עצמי מאדם כזה.

זאת לא שאלה לפורום זאת שאלה לאיש מקצוע רציני מאאאאד!

לצאת מהבית זה לא דווקא לעבודה.

מהניסיון שלי אחרי הלידה הראשונה, אין תמריץ כלכלי לחזור לעבודה אם לא מדובר במירוץ לקריירה שלא רוצים לעצור

השכר עולה רק בשנים אחר כך

הארכתי חופשת לידה ראשונה לחצי שנה בלי תשלום, חזרתי לעבודה ואחרי פחות מחצי שנה התפטרתי. וזה עוד כשלקחנו מטפלת... לי לא היה "אומץ" להתפטר ובעלי עודד אותי. לא ידועה בכלל עמדת בעלה של הפותחת בשאלה הזאת. 

@אליפ  @ד.  נראה שהפותחת צריכה עזרה דחופה

תראי,

קודם כל, מה שנראה יסוד הבעיה, זה שהדבר הזה הגיע בשלב מוקדם של הנישואין.

בעלך, באופן טבעי, הוא קצת "ילד" בנושא הזה. אין לו שמץ מושג מה המשמעות של שכיבה כזו בהריון (כשהוא אינו יכול להיות זה שיסעד אותך, כי הוא עובד). אין לו הבנה מה היתה החשיבות של הורייך עבורך אז - כי הרי התחתנתם.. אז מה פתאום את צריכה את ההורים..

הוא לחלוטין לא הצליח לזהות את מצבך אחרי הלידה - אין לו כ"כ כלים לזה. אז הוא צבר תיסכול... 

אם לפני ההריון, הוא התנהל בצורה סבירה, כאדם טוב - אז יש להניח שמה שקרה הוא,

שאת, שבעה חודשים אחרי הנישואין, הפסקת להיות יכולה לתפקד כאשה הצעירה שהוא בקושי התרגל אליה. מן הסתם בגלל המצב גם הייתם אסורים זמן רב, שזה בכלל יכול לתסכל מאד בעל צעיר. הוא מרגיש בבית של הורייך כאורח, יש להניח. אשתו בטיפולם - מרגיש כאילו הוא קצת "לפני הנישואין"...  נוסע כל יום שעה הלוך ושעה חזור. אלו דברים שיכולים לתסכל. שלא לדבר, שהוא עובד קשה, נוסע שעה הלוך ושעה חזור, ו"במקום" אשה צעירה מחייכת שמחכה לו, יש לו אשה עם תלונות.. (מוצדקות כמובן, אבל הוא צעיר מידי וטרי מידי מכדי להבין את זה, כנראה, ומכדי להיות יכול לשאת את זה).

בוודאי שהוא אמר שטויות שאסור לומר. אבל בהחלט יתכן, שהם מחוסר תפיסה מוחלט של המשמעות של אשה אחרי לידה, ושל מה שעובר עלייך. 

אני מניח, שגם לך קשה לחשוב מה בעצם "עבר עליו" בזמן המקביל..

אני חושב, שדבר ראשון, אתם צריכים לערוך שיחה ביניכם. לפני השאלה מה עושים בפעל.

תאמרי לו, שאת רוצה שתדברו קצת על מה שהיה, מאז שעברת את הניתוח, שאת חושבת ששניכם לא כ"כ הבנתם האחד מה עובר על השני - בגלל הזמן הקצר שהייתם נשואים קודם.

ותגידי שאת רוצה שתיישרו קו קודם כל, אל יחס טוב ביניכם, לחזור אל מה שלפני כן - ואח"כ לראות מה הלאה.

תציעי אולי, שכל אחד יגיד מה היה קשה לו בתקופה הזו. לא "האשמות" - בשום אופן. רק מה היה קשה. תתני דוגמה: אני אגיד מה עברתי בתחושה אחרי הניתוח וכו'. אתה תגיד איך הרגשת שפתאום אשתך לא יכולה לזוז..  ותגידי לו, בוא נשתדל קודם כל כל אחד להבין את השני, להרגיש מה הרגיש. כך יהיה לנו יותר קל לסלוח על אי הבנות - וגם  להחליט מה הלאה.

תשפכו את הלב... תספרי מה עבר עלייך פיזית. תדגישי תוך כדי שאת ממש מבינה שהוא לא יכל להבין את זה, בחיים לא נתקל בדבר כזה, אבל תפרטי ממש איך הרגשת. תסבירי למה, ככלה צעירה, היית צריכה דווקא עזרה של אמא שלך.

תקשיבי לו היטב - בתקוה שסכים לומר מה היה קשה לו.. 

אולי זה יעזור להחלים מתחושת הפגיעה.

לגבי ההמשך: 

אפשר להבין את בעלך, שאינו רוצה להמשיך עוד בבית הורייך (בכלל הכי טוב לא לגור אצל ההורים).

אפשר גם להבין אותך, שיותר נעים לך עם הורייך כשהוא לא בבית.

החשבון שההורים שיפצו יחידת דיור, ואפילו זה שהתינוק משמח את אימך - לדעתי אנו חשבון במקרה זה.

הוא אינו רוצה לנסוע כ"כ הרבה כל יום. יתכן שמרגיש שבגלל התלות שלך בהורייך, בעצם הנישואין "לא מתחילים". צריך להתחשב גם בכך.

הוא התחשב הרבה זמן בצורך שלך להיות אצל הורייך - יש גם צד שני.

את האמא אפשר לבקר. אפשר להחליט שתסעו להורייך יומיים כל שבועים, והתינוק ישמח את אימך (לא נראה לי שבריא לגור "חצי חצי"... צריך איזו קביעות. אתם לא במחנה של בנ"ע..).

מעון וכסף למעון - זו אמורה להיות החלטה משותפת של שניכם. לא רק שלך. מה גם שהוא כנראה המפרנס העיקרי.

אשר על כן, אחרי שקודם תנקו את השאריות ממה שהיה. תחליטו על שיחה נוספת. על מה עושים כעת.

שוב, כל אחד יסביר מה טוב לו, מה הוא רוצה. לא בתלונות ולא בהאשמות.

תחשבו ביחד, איזה פיתרון הכי יכול להיות טוב לשניכם. 

תשאלי אם יש לו אולי הצעה, איך אפשר להתגבר על מה שקשה לך בשהות אצל הוריו. הכל בנחת.

דומני שגם את לא מבינה שבשבילו, "להיות בבית זר" כ"כ הרבה חודשים - זה לא הרבה יותר טוב..

ו..אין ברירה. שניכם צריכים להפנים, שאתם נשואים. הביחד שלכם קודם לחשבונות עם ההורים - בלי סתירה לצורך לכבדם ולשמחם ככל האפשר.

אף אחד לא נכנס לפורום כדי לכתוב ''איזה יום נפלא היה לי היום, אשתי האהובה נתנה לי חיבוק נעים, אני בישלתי עבורה את האוכל האהוב עליה, והלכנו לישון כשאנחנו מחזיקים ידיים''.
 

האמת היא שהסיטואציה *הזאת* מאוד מאוד שכיחה, אבל מי יכתוב עליה בפורום?

מי שכותב כאן זה מי שצריך עזרה, ייעוץ, לפרוק... אז ממילא אתה לא מקבל כאן מדגם מייצג של זוגיות אלא מדגם של אנשים שצריכים עזרה.

הטעות הזאת נקראת ''הטיית דגימה'', אתה יכול לגגל על זה.
 

אני רוצה להתחתן וחושב שזוגיות היא דבר טוב, וברור לי שעיקר הזוגיות הוא הקשר וההדדיות.

שאלתי לגבי שכיחות הדברים הרעים והמצוקות, שעולים פה המון ובווליום גבוה.

1) האמנם הם כל כך שכיחים [= שכל זוג עובר דברים כאלה / = בתדירות כזו או אחרת]

2) האמנם הם כל כך רעים [להיות בריב או באי הבנה או בהסתרה מבן / בת הזוג]

חשדות והסתרות זה שונה בעיני ומראה על בעיה עמוקה בקשר. מאמינה שזה הרבה יותר נדיר.

2. כן, הם רעים, הם יכולים להרוס לך את החיים שלך, של משפחתך וגם של הפרטנרית עצמה, מצד שני נישואים מוצלחים יביאו אותך לחיים של אושר, יש אחוז גבוה של גירושין אני לא זוכר נתונים נדמה לי כשליש, שזה לא המון בכלל ביחס למדינה מערבית אבל צריך לקחת את הנתון הזה ברצינות כדי להיות רציני בבחירה הכי חשובה בחייך.

(אגב זוכר לפני כמה חודשים פרצתי ללנ"ו והתפוצצת עלי בעניין זה? לא נורא, דיברנו באישי מאז)

הצד המרגיע בכל הסיפור הזה הוא שבין כך ובין כך בדרך כלל יש מה לעבוד והאינטרס לגרום אושר אחד לשני ולא לאמלל אחד את השני היא משותפת כך שאם לא נפלת על פרטנרית מטומטמת/ מרשעת אז אפשר יהיה לפתור בעיות ביחד, יש אינספור סוגים של מטפלים ומחיר הטיפול שלהם (לרוב) זול מאוד ביחס לתמורה.

ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.

בהצלחה.

זה שיש דברים קשים במערכות יחסים זה לא מעיד את זה שמערכת יחסים זה לא דבר טוב.

אדרבה, להיפך, בגלל שזה מרחב כל חשוב אז כל דבר שקורה בו הוא משמעותי שהוא יכול ממש לפגוע ויכול ממש להעלות.

והחיים הם קשים, זה לא אומרים שהם לא טובים, החיים קשים וטובים ;)

אומרים שרק נישואין הוא הקרקע הנכונה ו האמיתית לתיקון המידות...שלנו.

שני אנשים שונים: הוא איש היא אשה. מנטליות שונה, הרגלים שונים.....

הרי גם עם חברים לחדר יכולים להיות "תקלים". אלא שבמסגרת של נישואין

זה יכול להיות הרבה יותר נוגע וחריף; לטוב  ולמוטב.

אם לא טועה, נדמה לי שהאור החיים הקדוש אומר שהטוב ביותר

שאדם ישא את בת עירו: מנטליות דומה, הרגלים דו מים, זכרונות

דומים - פחות הרגלים שונים.....

שמעתי פעם: כל אחד הוא חצי. אבל החצי הזה צריך  להיות...שלם.

וזו עבודה בפני עצמה; חושבת שככל האדם יותר שלם עם עצמו

בשלום עם עצמו, חי את עצמו באמת - הוא יותר רגוע ואז יש פחות

קונפליקטים פנימיים שעלולים להקשות על ראייה אובייקטיבית.

יש שיעורים רבים ביוטיוב על יחסי זוגיות: הרב אבנר קוואס למשל,

ומי שמבין אנגלית: הרב מניס פרידמן. ועוד.

שאלתי על שכיחות ודרמטיות הדברים הרעים...

ולכן אתה יכול להפריד בין רע לטוב

אבל אם מסתכלים על נישואין כמכלול זה הכל מעורבב ביחד וגם הדברים הקשים יכולים להתרש אח"כ לטובה.

מריבה ומשילימים ומגיעים לרמה יותר גבוה אח"כ, הכל תהליך אחד.

שונה מאוד מאוד מהסתרות וחשדות

ריבים ואי הבנה זה שכיח 

זה חלק מהעבודה בזוגיות

ואם יש תקשורת טובה אז הכל בסדר

הסתרות וחשדות זה פחות שכיח

אני אישית לא חווויתי דברים כאלה ב"ה 

לא יודעת מה קורה אצל אחרים

אבל כשיש תקשורת טובה אז גם כשקשה הכל בסדר זה לא מועקות בלתי נסבלות והסתרות ודברים כאלה

זה הדבר הכי חשוב ששכחתי  לציין:

תקשורת פתוחה. לא לברוח מדיון, משיחה משמעותית.

שיעופו צלחות אבל שתהיה התייחסות וכובד ראש לכל

ויכוח....

שמעתי בשיעור שחייבת להיות  מריבה כדי להגיע לשלום בית אמיתי.....

לא לצפות לנישואין נוסח הוליבוד. זה תעתוע ושקר ודמיון....

אחרים, של חברים, שכנים - אבל בהחלט נורמלי שיש לכל זוג אירועים של ויכוחים קשים, מועקות ומריבות.  

זה קורה ונפוץ בשנה הראשונה לנישואים - כאשר כל צד מביא את ההרגלים והחינוך והאופי, את היחס לכסף ולחיסכון ולהוצאות כספיות, וזה מתנגש עם השקפה וראייה והתייחסות אחרת לגמרי של הצד השני.

על התנהלות כלכלית יכולים להיות בתחילת הדרך הרבה מריבות קשות, עד שלומדים להכיל ולהסתגל ולהתפשר.

טריגר אחר למשברים בתחילת הנישואים - הולדת הילד הראשון. העייפות הקיצונית של האישה בשבועות הראשונים אחרי הלידה, תופעות של דיכאון אחרי לידה, צורך לסגל חלוקת אחריות חדשה בין בין הזוג בהתנהלות היומיומית, התנגשות בין צרכי הבית וקריירה ועבודה.

חלק מהותי בזוגיות, באינטימיות - זה שהקשר, הקירבה היא סוד רק של בני הזוג. ממילא, בד"כ אנשים לא ישתפו מציאויות נעימות וטובות, שבהתנהלות נכונה היא ההתנהלות רוב הזמן. אגב, בעיני גם מאוד עצוב כשמשתפים יותר מידי אפילו בדברים שאינם עניינים צנועים כלעצמם - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

ממילא, רוב ההתיעצויות כאן יהיו כשכלים הקיצים. ממילא, גם כשמישהו מתייעץ, בד"כ לא יענו לו "אנחנו עושים כך וכך", אלא בצורה הרבה יותר כללית, מה שמביא לתחושה מוטעית - שכל ה'סיפורים' הם מורכבים.

פחות שנים מהיום היו תקופות שקצב שירשורי חוסר האמון פה בין בני זוג הכניסו בי חרדות והזיות על בעלי האהוב.

כמו שאתה מתאר שזה מפחיד אותך, אז לי כשאני בזוגיות.

התבדתי והבנתי ב"ה שאכן המקרים האלה הם שכיחים והם צפים פה יותר מהרגיל בחיים מהסיבות שפירטו מעלי.

בנוסף,

לא אומרת שלא היו לי כל מיני התמודדויות מול בעלי או לו מולי, אבל זה אחר לגמרי בחיים מאיך שזה נראה פה,

ואם השאלה שלך היא האם זה פחות מפחיד או נורא אז לדעתי האישית כן.

ודבר נוסף, תסמוך על הקב"ה. שיודע מה טוב לך ועוקב אחרי כל פיפס שאתה או כל אחד אחר שכתב פה עובר בחיים.

מכל מה שכתבת, ההסתרות, חשדות, חוסר האמון הם הכי בעייתיים, את זה ממש לא כל זוג חווה.

או שמישהו מהצדדים מגיע עם פצעי ילדות של אמון, או שהצד השני עשה מעשים שפגעו באמון.

שאר הדברים כל זוג חווה, עליות ומורדות, מועקות, ריחוק, זה כן יותר נפוץ, אבל אם בוגרים מספיק כדי לטפל בזה באמת באמת שגדולים להיות זוג טוב יותר.

רגשות קשים, מועקה, ריבים, קונפליקטים - 

קיימים ומוכרחים להיות קיימים במערכת זוגית אמיתית. אני מניחה שלאורך כל החיים, אבל עם הזמן לגמרי לומדים להתנהל עם זה, ומקביל יש גם רגשות טובים ומשמחים כמו אהבה, הערכה, אמון, שמחה, צחוק, התפתחות.
במקרים רגילים, הקושי הוא ממש המפתח להתפתחות, ההתנגשות מלמדת אותנו לחיות בהרמוניה אמיתית, בהתחשבות, בשותפות תוך כדי הפרדה. כמובן שיש מקרים שהם כבר לא נורמטיביים, אם המערכת הזוגית הופכת להיות סיוט של מריבות והתנגשויות.

חשדות, חוסר אמון, הסתרות - 

לא אמור להיות בזוגיות כי זוגיות חייבת להיות מבוססת על אמון.

מניחה שבכל זאת זה קיים גם אצל זוגות נורמטיביים בזוגיות טובה, אבל במינון מאד מאד קטן, והזוג שמים לב לכך שיש משהו לא תקין ומטפלים בדרך כלשהי.

יש מקרי קיצון הזויים מוגזמים.

זה לא אומר שכל זוגיות כזו חלילה, ולא אומר שכל זוג ייתקל המשברים כ"כ עמוקים במהלך חייו.

עם זאת כדאי להגיע לנישואין עם הבנה של מורכבויות, מוכנות לאתגרים, קבלה של קשיים מאוד לא נעימים שמרגישים כל אחד עם עצמו ועם בחיר/ת ליבו מול צמתים שדורשים מהם לשאול שאלות כואבות, לגעת העצבים חשופים ולהתמודד מול מציאות לא פשוטה.

זה לא חייב להיות דרמטי, טרגי נוראי,

זו כן עבודה, יש מורכבות. כשמתחתנים תמיד מגלים דברים חדשים על בני הזוג שלנו על עצמו ועל הדינמיקה שלנו.

זוגיות בנישואין הם עבודה עצמית גדולה.

יש לה הרבה פולסים,

יש הרבה דברים נעימים, נפלאים ונהדרים, ובע"ה הם הרוב המכריע.

אתה תבנה בית אחד ותשקיע בו

מה משנה לך מה קורה אצל שכניך

לא ממקום של סקרנות, אלא מרצון להכיר גם את הדברים, שמדברים עליהם בפורומים, שמציגים אירועים פחות נעימים בחיי הנישואים.  לומר "מה זה משנה מה קורה אצל שכניך" מתעלם ממציאות החיים. 

הנימה שלך היתה מעצבנת יקירי, אני אופטימי לגבי הבית שיהיה לי בעתיד אבל בהחלט קיבלתי רשמים רבים מקרוב ומרחוק לכך שיש התמודדויות לא פשוטות מאוד ושכיחות מאוד בזוגיות, ותהיתי האם אני הוזה או מטפח הדהוד סלקטיבי של המגרעות לשם העצמת החרדה, או שאני דווקא התרשמתי נכון בנוגע לנושאים הלא פשוטים ועדיין הם מתכללים בצורה טובה בתוך הקשר.

קיבלתי תשובות טובות, ואני נעזר בזה בתור רושם כללי.

עובדות:

– בישראל אנו עומדים על 40% גירושין בערך (פחות מזה במגזר הדתי אך גם לא מבוטל בכלל)

– מתוך אלה שאינם מתגרשים אני מניח שיש המון שפשוט סוחבים את זה מכל־מיני סיבות

– רוב הגירושים נגרמים בגלל: בגידות, בעיות כסף, אלכוהוליזם/שימוש בסמים, התעללות (רגשית או פיזית)

מחשבותיי:

– רוב הזוגות שראיתי או גרושים או גרועים

– אבל גם רוב האנשים שראיתי הם מטומטמים למדי (בלי להעליב)

– כמעט לכל האנשים החכמים (לא בידע כללי אלא חכמת החיים) שראיתי זוגיות מצוינת 

דעותיי האובייקטיביות:

– תאר לעצמך חניון תת־קרקעי גדול וסבוך עם הרבה קומות ועמודים. עכשיו תאר לעצמך שתי מכוניות שצריכות לצאת משם. בתוך שתי המכוניות האלה תאר לעצמך נהג ונהגת. עכשיו אומרים לך שהנהג והנהגת האלה מעולם לא למדו נהיגה, אין לזה מושג מה זה רכב, בנוסף לזה העיניים שלהם קשורות במטפחת עבה, ויש להם אובססיה גלויה להתנגש בדברים. אה, ויש גם מכוניות אחרות שנוסעות בחופשיות, וכל־מיני חלקים נעים ושערים נפתחים ונסגרים אוטומטית. זאת לדעתי נקודת המוצא של זוג נשוי בימינו, סבבה לאורך המטר הראשון, איזה כיף אני נוסע באוטו! .......

– עכשיו במקום זה, תאר לעצמך שכל־אחד מהם למד קצת נהיגה. תיאוריה לפחות. ותאר לעצמך שאמנם העיניים שלהם עדיין קשורות, אבל יש להם חבר שעוזר להם קצת ואומר להם קדימה קדימה אחורה אחורה סטופ. או, תאר לעצמך שהעיניים שלהם לא קשורות, אבל הראייה שלהם בערך -8 ואין להם משקפיים. אז הם רואים קצת אבל הרוב מטושטש מאוד. עכשיו תאר לעצמך שהם מרכיבים משקפיים, רואים גם אחד את המכונית של השני, ומשתדלים לא להתנגש.

=> אם יודעים מה עושים, יוצאים מנקודת מוצא של אמונה למידה שיפור סבלנות מתייעצים הרבה עם רב קרוב כו' כו' כו' אין שום סיבה שזה יהיה כל־כך גרוע.

=> אם עושים מה רוצים ומחזיקים בהשקפות גרועות (מגיע לי / אני מצפה / תאוות / חוסר אחריות / חוסר אמונה) אין מה להתפלא. השתייכות למגזר מסוים אינה אינדיקציה לכך שמחזיקים בכל הקלפים.

=> כן יכולות להיות התנגשויות שריטות שאלות ובעיות אבל יש הבדל בין מי שנע בעדינות ואחריות לבין מי שחושב שהוא מכייף במסלול מכוניות מתנגשות (למרבה הצער רוב האנושות. אבל: רבים בני שוממה מבני בעולה דלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו. רוב העולם צועד על עיוור ונתקל בפחים ופחתות מי שתורה בידו נר בידו).

=> לפעמים יש מקרי קיצון beyond our control כמו מחלות קשות כיו"ב זה באמת אין מה לעשות אבל באותה מידה יכול היה לקרות אם היית לבד בבית. אם הקב"ה רוצה שתסבול אל תדאג אתה תסבול.

זה אותו עיקרון

יכול להיות גם שפשוט פחות מקובל תרבותית להתגרש לאו דווקא שהנישואין יותר מאושרים

או כאמור, הסיבות המרכזיות לגירושין פחות נפוצות בקרב הציבור הדתי/חרדי וזה מאזן

ורובו המוחלט של העולם לא כולל יראי ה' נחשבים לשוטים

מישהו שאף פעם אין לו תקופות קשות/מאתגרות?

אני לא מכירה. כי החיים, באופן טבעי, מזמנים קשיים שונים והתמודדויות שונות.

בנישואים, שבע"ה מחזיקים עד 120, זה מאוד אינטנסיבי. אתה חי עם אישה ובעצם בוחר לחיות את חייך איתה.

אז כפי שבכללי בחיים יש קשיים, כך גם בזוגיות. השאלה היא האם כמכלול היחסים טובים או שכמכלול הם רצופים מריבות והסתרות.

אמרו לפניי ביושר, יש הבדל גדול בין ויכוחים ותקופות של ריחוק, ובין הסתרות וחוסר אמון.

תקופות מאתגרות ומבאסות מניחה שלכל זוג יש.

חוסר אמון והסתרות זה כבר שונה לגמרי. וזה לא קיים אצל כל הזוגות, אבל כמובן לא יודעת להגיד לך סטטיסטיקה. מניחה שיותר נפוץ אמון ופתיחות, אבל לא עשיתי מחקר אמפירי בנושא

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

אם הוא עצמו עם מידות טובות מה הבעיה?

אם האבא סובל מתסמונת טורט עם  קופרולליה זה אולי צריך לשקול להזהיר כי יש גם מרכיב של נטיה תורשתית, לא בטוח שצריך להזהיר בשלב ההצעה.

סביר שעל רוב החברים (אם הם לא מהשכונה הקרובה) אינך יודע איך אבא שלהם מתנהג.

מה זה אומר 

מצד שני מותר לבחור הזה להתחתן.

אישית לא הייתי מציע בחור כזה אם הוא צעיר ובקשר רציף עם בית הוריו. מצד שני אם אתה יכול לחשוב איך לתווך דברים שיהיה ברור, אולי כן אםשר להציע ושהבחורה תבחן בעצמה את הדברים.

סביר להניח שהיא תגלה את אופי האבא מתישהו (תמיד יש שכנים וחברים או מגיעים לביקור וכדו)

1) אבא של אברהם היה תרח... ואבא של רחל ולאה היה לבן... אם יש בחורה רגישה שזה יכול להפריע לה אולי כדאי להציף את זה. או לבדוק מ־1 עד 10 כמה הבן יכול להתמודד עם זה מבחינת להתרחק מהאווירה הזאת או להיות קונטרה/מגן משמעותי מספיק כדי להגן על אשתו.

2) לא אבל זה יכול לשמש כאינדיקציה הוא צריך בעצמו לדעת מה הוא רוצה ומה הוא יכול או לא יכול לעשות.

יכולים להיות הורים קשים אבל יכולים להיות גם ילדים חזקים שפשוט פחות בקשר או יודעים להציב גבולות ברורים מאוד (או כאלה שלא מזיז להם).

3) שילמד להתמודד איתם או להתרחק מהם לא חושב שזה רעיון טוב להכניס בחורה לתוך קושי.

אז אני לא רואה בעיה לשדך לו

אם הוא עמוק בתוך הקשר בלי מודעות אז זו קצת בעיה

אולי כדאי לדבר איתו על זה שישתף את הבחורה בנושא הזה

יהיה גס רוח ובוטה....כל אחד מאיתנו מכיר לפני ולפנים את ההורים של הצד השני?! תמהני.

השמות של הקהילות?

באיזה שכונות בערך?

הידועה בשם הפחות פופולרי לוד

אם תשאלי אותי

נחלת יצחק

רמה גבוהה אומר מראש

אבל גן עדן בשנה הראשונה

לדעתי

אלא פשוט כתבתי רגיל כמו תמיד...

מעניין מה קרה 

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה