אתמול הסתכלתי על לוח המבחנים של אחותי. לוח מבחנים ט4 היה כתוב למעלה.
היא צבעה את כל השישישבת ואת כל החופשים במרקר ורוד-כתום.
כמה ימים עוד נשארו ללמוד בלי החופשים.
ועל כל יום שעובר היא מסמנת קו אלכסוני שחור.
חשבתי-
רק לגמור. רק לעבור את זה.
לסיים כיתה ט'. להגיע לחופש.
ואז כיתה י'. ושוב, רק לסיים.
וככה אנחנו כל פעם מחדש.
מחכים עכשיו לפורים. ואח"כ נחכה לפסח כי הניקיון לא נגמר. ואח"כ לל"ג בעומר כי חייבים לשמוע שירים.
ואז לחופש הגדול.
ושוב ושוב מחכים שיעבור.
שנגיע לבגרויות. שנסיים את הבגרויות. שנגיע לשמינית. שתגמר השמינית.
בשמינית בעצם זה היה אחרת.
פתאום הרגשנו שלא רוצים שייגמר. ואיפה היינו עד עכשיו כדי להרגיש את זה.
פתאום אתה מבין שאתה כבר באמת באמת לא ילד. ואתה רוצה עוד קצת להשאר בתחושה הזאת.
לא צריך לדאוג לכלום.
ובכ"ז, מחכים לסוף שמינית.
ואז לשירות. ואז שיגמר השירות.
ואז מחכים לחתונה.
ואח"כ מחכים להיות בהריון.
ואז מחכים שהבטן תצא כדי שיהיה אפשר להיות חופשי עם זה וגם סתם, שמחה בלב.
ואז מחכים שיגמר כבר ושהוא יצא ושנהיה אבא ואמא.
אבל אז הוא בוכה ולא נותן לישון והכל תלוי בו אז ש-נו, שיגדל קצת.
וככה כל החיים רודפים אחרי הזמן ופתאום בום! אתה בן 30-40-50 ואיפה היית כל הזמן הזה?
איפה הייתי בעצמי?
כמה חיכיתי לסיים תיכון וכמה אני מתגעגעת לשם עכשיו.
כשאנחנו הולכים ברחוב ואברכים עם ילדים אומרים לנו- תהנו מזה, אתם חופשיים, יכולים לעשות מה שבא לכם מתי שבא לכם.
למה אנחנו נזכרים ביכולת להנות רק אחרי שהזמן עובר?
מרגישה שצריכה ללמוד להנות מהרגע. לחיות אותו.
ואפילו אם הרגע הזה הוא לא תמיד בדיוק כמו שאני רוצה, כשהוא יעבור אתגעגע אליו.
זה כמעט בטוח.
זה קורה ברוב רובם של המקרים.
זאת אולי לא פרוזה. אבל זאת כתיבה חופשית חחח.
מחשבות שכאלה שעולות מידי פעם ועם הלוח מבחנים זה עשה לי את זה פתאום חזק יותר.