עדיין קוראים להם ישראל.

עיין נחמיה ב י

הוא "יהודה" אז איך קוראים לתושביה? 

יהודים.

והרי יש גם יהודים במקומות נוספים בעולם, וכמו כן, יש בארץ בני מיעוטים 

שאינם יהודים. (דמיינו במקום "ערבים ישראלים" "ערבים יהודים" )

על מנת למנוע 2 בלבולים אפשריים אלו, לא נקראה המדינה יהודה.

הם פשוט אנשים חשוכים ומגעילים שבטוחים שהם עליונים כי הם פשוט כאלו. אפס ביסוס. 

זה מטורף איך שהעם לא שם לב לזה שיש מגמה כזאת גדולה של פוליטיקאים שטוענים שיש לנו זכות הסטורית ודתית על הארץ, אבל שבת?! עד פה. 

והלוואי שזה היה מצחיק...

מי גזען?  ומי נקרא "חשוך ומגעיל"??

מתוך קישור זה:

https://daf-yomi.com/Data/UploadedFiles/DY_Item/6336-sFile.pdf

מגילה יב/ב     מיהו "יהודי"?
הרבה סבורים כי היהודי הראשון הוא אברהם אבינו. אך בדברים שלהלן נגלה כי אין זה כה פשוט.
בראשית דרכו של הכינוי "יהודי", הוא התייחד לשמו של יהודה בן יעקב ולאה, ובמובן זה ניתן לומר כי ה"יהודים" הראשונים הלוא הם בניו: עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח. כשם שהשם "יהודה" התייחס בהמשך גם לשבט שיצא מחלציו, שֵׁבֶט יְהוּדָה  (או כפי שנקרא בתורה: מַטֵּה יְהוּדָה ), כך הכינוי "יהודי" התייחס לצאצא שבט יהודה . 
משמעות בסיסית זו של הכינוי המקראי "יהודי" היא ההנחה הראשונית (בפי הלומדים "ההוה אמינא") של סוגייתנו הדנה ב"מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי": "קרי ליה 'יהודי' - אלמא מיהודה קאתי, וקרי ליה 'ימיני' - אלמא מבנימין קאתי". ואכן לדעת ר' יהושע בן לוי בסוגייתנו, כינויו של מרדכי כ"יהודי" הוא על שם מוצאו המשפחתי, אך מצד אִמו ("אביו מבנימין ואמו מיהודה").
לכאורה, נראים דברי רבי יוחנן בסוף סוגייתנו (יג/א) רחוקים מפשוטו של מקרא: "לעולם מבנימן קאתי, ואמאי קרי ליה יהודי? על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי". האמנם, הכתוב המציג לנו לראשונה את מרדכי "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר וכו'" - רוצה לומר שהוא כפר בעבודה זרה?!
גם ההוכחה שמביא רבי יוחנן לכללו, איננה חד משמעית. רבי יוחנן לומד זאת מכך שחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מכונים בדניאל (ג/יב) "גֻּבְרִין יְהוּדָאִין", בהקשר של אי סגידתם לצֶלֶם. אך, כפי שהעירו ראשונים, אין הכרח לפרש כך (ראה תוס' כאן ד"ה כל הכופר והערת מסורת הש"ס, ומהרש"א). יתכן שכינויָם כ"יְהוּדָאִין" איננו על שם כפירתם בע"ז, אלא על שֵם היותם "מִבְּנֵי יְהוּדָה" (דניאל א/ו; וכך פרש רש"י בדניאל: יהודאין - משבט יהודה). אמנם, בשאלת ייחוסם של חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה נחלקו אמוראים בפרק חלק (סנהדרין צג/ב).
לכאורה, ניתן לבאר את הכינוי "יהודי", על שֵם משמעות נוספת לשֵם "יהודה", שנוצרה בתהליך לשוני הנקרא "מעתק משמעות" ("מטונימיה" בלעז), בו שֵם נושׂא משמעות של שֵם אחר, עקב קִרבה נסיבתית ביניהם : האזור הגיאוגרפי שעלה בגורל שבט יהודה - "אֶרֶץ יְהוּדָה" (דברים לד/ב; וביהושע טו/יב: "גְּבוּל בְּנֵי יְהוּדָה" ). לפי זה, ניתן לפרש, אף לדברי האמוראים שחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה לא היו משבט יהודה, שהבבלים כינו "יְהוּדָאִין" את כל מי שגלה מיהודה לבבל בתוך "גלות יהודה", ללא קשר לייחוסו מבחינה ביולוגית. כיוצא בו, אף את הכינוי "מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי" ניתן לפרש על שם שגלה מארץ יהודה עם "הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה". 
ברם, המדקדק בלשון המגילה יראה כי לא לחינם פרש כן רבי יוחנן, ודבריו אינם רחוקים כלל מפשוטו של מקרא. נ"ב ההיקרויות של השֵם "יְהוּדִי" במגילת אסתר (ביחיד וברבים), וגם הפֹעַל (הגזור משֵם זה) "מִתְיַהֲדִים" (אסתר ח/יז) - אינם מוגבלים לשבט יהודה בלבד. המן לא רצה להשמיד רק את גולי יהודה, אלא את כל העם היהודי, עַם ישראל . ברור כי בשלב כלשהו, לפני מגילת אסתר, נזדהו הכינויים "יהודי" ו"ישראלי", ונעשו שמות נרדפים. וכך דרש רבי שמעון בן יוחאי את הכתוב בברכת יעקב ליהודה "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" (בראשית מט/ח): "יהיו כל אחיך נקראין על שמך: אין אדם אומר: ראובני אנא, שמעוני אנא, אלא: יהודי אנא" (בראשית רבה צח, ו ).
לכן, כשמוצג מרדכי לראשונה "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה", הוא מוצג כמי ששייך לעם ישראל, בניגוד לכל המוזכרים במגילה עד כה, בסביבתו של המלך הגוי. המשמעות של היותו "אִישׁ יְהוּדִי" - היינו "ישראלי" - הולכת ומתבארת בהמשך, כשהכל "כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן" חוץ ממרדכי היהודי: "וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי". נראה כי מכאן למד רבי יוחנן שמרדכי נקרא "יהודי", על שום שכפר בעבודה זרה. הכופר בע"ז ומודה באלוהותו של ה', הרי הוא בן נאמן לעם ישראל ולeלוהיו, ועל כן ראוי להיקרא "איש יהודי".
וצריך עיון, למה זכה יהודה שעל שמו נקרא כל "ישראלי"?
בפשטות ניתן להסביר, כי לאחר גלות עשרת השבטים נהיה שבט יהודה המרכיב העיקרי של עַם ישראל, מבחינה כמותית. ברם, ע"פ המהרש"א  נראה להסביר כי הדבר קשור בשמו המיוחד של יהודה, המשלב את שם ה' (הוי"ה) יחד עם לשון הודיה, כפי שעולה מדברי ר' שמעון חסידא במסכת סוטה (י/ב): "יוסף שקִדש שם שמים בסתר, זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, דכתיב עדות ביהוסף שמו; יהודה שקִדש שם שמים בפרהסיא, זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. כיון שהודה ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה: אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור - חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור, מאן נינהו חנניה מישאל ועזריה". 
 

(לא טוען שזה כל הסיפור אבל לסיבות לקמן בוודאי יש משקל)
סיבה אחת היא שהמושג "יהודי" ו"יהדות" היה טעון באפר השואה הנוראה והאנטישמיות הפסוודו-מדעית הגרמנית, שבשפתה ובמונחיה העם השנוא היה כמובן מוכר כ - Jude ו - Judentum, כמו גם אגב תמונת הראי שלו מגרמניה שהיה מוכר בכינוי Judentumswissenschaft, שלשפתנו תורגם דווקא כ"חוכמת ישראל". בניסיון קצת חלש להתרחק מכל המטען הכבד להחריד הזה ברור שפנו אל המושג הקל והנינוח לנו-עצמנו, "ישראל" על הסיומת התיאופורית העתיקה והמזרחית-שמית, המרוחקת מהגטו האירופי.
סיבה אחרת היא שצירוף המילים "מדינת ישראל" היה כבר מוכר מכתבי הרב קוק, ולהערכתי השפעתו היתה חשובה מאוד בלשון הדיבור ובטרמינולוגיית השאיפות של ארגוני המרי לחירות, ההגנה, תנועת העבודה, הרוויזיוניסטים ורוב הקבוצות הציוניות הנוספות.

מלכות ישראל זה מלכות ה' בעולם. כמו שאנחנו אומרים ה' מלך גאות לבש, גאוות עם ישראל היא גאוות ה'.

וכן כתוב במסכת חגיגה (ה': )

"ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיהו יג, יז) אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו. מאי מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים"

שים לב שיש כאן הקבלה בין גאוותן של ישראל לבין גאוותה של מלכות שמים; עיין שם ברש"י שהכוונה לגדולה, ועל הקשר שבין שתי הגדולות

מהשם "יעקב" שהוא בחינת עלמא דאתגליא כנגד רחל,

ועל כן לאור זה  - מבואר בספרות האמונית העמוקה, שכל מה שנאמר בתורה שיעקב אהב את רחל יותר מן לאה, זה רק כשהוא השיג את מדריגת יעקב שבו גרידא, אבל לאחר המלחמה עם שרו של עשיו, שהוא בירר ליעקב שמעתה לא יקרא שמו יעקב כ"א ישראל, דהיינו לאחר שניצח את שרו של עשיו, הוא השיג את מדריגת ישראל שבו, אזיי הוא התוודע אל מדריגתה העלאית של לאה, והוא כבר לא אהב את רחל יותר מן לאה!!!, זה נפלא ביותר!

עוד יש להעמיק ע"פ משנתו של מרן הגרי"מ חרל"פ זיע"א - שיעקב זה כנגד תורה שבכתב, וישראל זה כנגד תורה שבעל פה, [כידוע יעקב הוא עמוד התורה, אך מאידך נודע שמשה רבינו הוא כנותן התורה - ולהבין זה, מבואר במדבר שור דרוש ג כמדומני למרן הראי"ה קוק זיע"א בהקדם דברי הזוהר המפורסמים "יעקב מלבר ומשה מלגיאו" פירוש מילולי יעקב מבחוץ ומשה מבפנים, והכוונה בזה בקצרה לפמש"כ במדבר שור שם - שיעקב הוא עניין "ההכנה לתורה" ואילו משה רבינו הוא עניין "התורה גופה", דהיינו שיעקב איבנו בנשמתו הכללית הוריש לכל אחד ואחד מישראל בטבע נשמתו, את הכישרון, שצריך לצאת מן הכוח אל הפועל, להיות מוכן לקבל את התורה - הוא מידות טובות ואמכ"ל, ואילו משה רבנו בנשמתו הכללית מוריש לכל אחד מישראל, גם כיום לאחר שהוא מת (וזה המשמעות העמוקה בדברי התורה שאף אחד לא יודע את מקום קבורת משה - דהיינו שנשמתו הכללית מופיעה בכל דור ודור ובכל רגע ורגע ומקיימת את העולם מאין ליש! ודוק ויש לזה מקורות), את גוף התורה האלוקית, עד כאן הערת סוגריים],

ועפ"י תורות רבות ועמוקות שמשוקעות במשנת מרן הרב חרל"פ זיע"א, אפשר יהיה להבין את המשמעות העמוקה של מלחמת יעקב עם שרו של עשיו - שתורה שבע"פ היא גנוזה בנשמת עשיו, ועל כן עיקרה-מהותה באה לעולם ע"י גרים!! ואחד המקורות לזה בספרי הקבלה זה בספר עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו שרבי עקיבא וכן רבי מאיר הם יסודי תורה שבעל פה, והם כנודע היו גרים.

ועפי"ז נלע"ד המלחמה עם שרו של עשיו היא עניין "הכניעה של של עשיו ליעקב" שמבואר בהרחבה בכמה וכמה תורות של הרב חרל"פ כדוגמת מי מרום חלק ח' פרשת וישלח מאמר הכנעת עשיו ליעקב כמדומה עיי"ש ועוד, שתורף העניין הוא העלאת הניצצות הגנוזים הקדושים בנשמת עשיו ע"י כניעתו, ובכך להחזיר לעם ישראל את תושבע"פ, 

ותורה שבע"פ היא עליונה מן תורה שבכתב כנודע ואכמ"ל להאריך בסוגיה ארוכה זו שאיננה פשוטה כלל, אך נציין שני מקורות מפורסמים בחז"ל לזה, שהרב חרל"פ מציין אותם פעמים רבות לראיה שתושבע"פ עליונה מן תושב"כ: "חביבין דברי סופרים יותר מן דברי תורה" וכן התנדב"א המפורסם "ישראל קודמין" שתושבע"פ היא בחינת ישראל וכפי הניסוח באורות התורה א', א' "תורת האדם" וכפי הניסוח ברב חרל"פ על דברי חז"ל כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני - שהתלמיד וותיק הזה הוא עמ"י שמחדש את תושבע"פ עכ"ד, 

ועל כן מובן מדוע השם ישראל שהוא כנגד תושבע"פ הוא עליון מן השם יעקב שהוא כנגד תושב"כ, ועל כן עם ישראל - שהם ביחס לאבות כענפים מול שורשים כמש"כ ברמח"ל דרך ה' ח"ב פ"ד ועוד, נקראו על שם המדרגה העליונה שהשיג אביהם והיא "ישראל"! (יש שאלה אחרת מדוע אנחנו נקראים על שם ישראל שהוא השם השני והגבוה של יעקב, ולא על שם אברהם או יצחק - אך אכמ"ל, וכן לא התייחסתי לעיקר השאלה מדוע לא קראו לה מדינת היהודים), עד כאן בסיעתא דשמיא

מהשם "יעקב" שהוא בחינת עלמא דאתגליא כנגד רחל,

ועל כן לאור זה  - מבואר בספרות האמונית העמוקה, שכל מה שנאמר בתורה שיעקב אהב את רחל יותר מן לאה, זה רק כשהוא השיג את מדריגת יעקב שבו גרידא, אבל לאחר המלחמה עם שרו של עשיו, שהוא בירר ליעקב שמעתה לא יקרא שמו יעקב כ"א ישראל, דהיינו לאחר שניצח את שרו של עשיו, הוא השיג את מדריגת ישראל שבו, אזיי הוא התוודע אל מדריגתה העלאית של לאה, והוא כבר לא אהב את רחל יותר מן לאה!!!, זה נפלא ביותר!

עוד יש להעמיק ע"פ משנתו של מרן הגרי"מ חרל"פ זיע"א - שיעקב זה כנגד תורה שבכתב, וישראל זה כנגד תורה שבעל פה, [כידוע יעקב הוא עמוד התורה, אך מאידך נודע שמשה רבינו הוא כנותן התורה - ולהבין זה, מבואר במדבר שור דרוש ג כמדומני למרן הראי"ה קוק זיע"א בהקדם דברי הזוהר המפורסמים "יעקב מלבר ומשה מלגיאו" פירוש מילולי יעקב מבחוץ ומשה מבפנים, והכוונה בזה בקצרה לפמש"כ במדבר שור שם - שיעקב הוא עניין "ההכנה לתורה" ואילו משה רבינו הוא עניין "התורה גופה", דהיינו שיעקב איבנו בנשמתו הכללית הוריש לכל אחד ואחד מישראל בטבע נשמתו, את הכישרון, שצריך לצאת מן הכוח אל הפועל, להיות מוכן לקבל את התורה - הוא מידות טובות ואמכ"ל, ואילו משה רבנו בנשמתו הכללית מוריש לכל אחד מישראל, גם כיום לאחר שהוא מת (וזה המשמעות העמוקה בדברי התורה שאף אחד לא יודע את מקום קבורת משה - דהיינו שנשמתו הכללית מופיעה בכל דור ודור ובכל רגע ורגע ומקיימת את העולם מאין ליש! ודוק ויש לזה מקורות), את גוף התורה האלוקית, עד כאן הערת סוגריים],

ועפ"י תורות רבות ועמוקות שמשוקעות במשנת מרן הרב חרל"פ זיע"א, אפשר יהיה להבין את המשמעות העמוקה של מלחמת יעקב עם שרו של עשיו - שתורה שבע"פ היא גנוזה בנשמת עשיו, ועל כן עיקרה-מהותה באה לעולם ע"י גרים!! ואחד המקורות לזה בספרי הקבלה זה בספר עשרה מאמרות לרמ"ע מפאנו שרבי עקיבא וכן רבי מאיר הם יסודי תורה שבעל פה, והם כנודע היו גרים.

ועפי"ז נלע"ד המלחמה עם שרו של עשיו היא עניין "הכניעה של של עשיו ליעקב" שמבואר בהרחבה בכמה וכמה תורות של הרב חרל"פ כדוגמת מי מרום חלק ח' פרשת וישלח מאמר הכנעת עשיו ליעקב כמדומה עיי"ש ועוד, שתורף העניין הוא העלאת הניצצות הגנוזים הקדושים בנשמת עשיו ע"י כניעתו, ובכך להחזיר לעם ישראל את תושבע"פ, 

ותורה שבע"פ היא עליונה מן תורה שבכתב כנודע ואכמ"ל להאריך בסוגיה ארוכה זו שאיננה פשוטה כלל, אך נציין שני מקורות מפורסמים בחז"ל לזה, שהרב חרל"פ מציין אותם פעמים רבות לראיה שתושבע"פ עליונה מן תושב"כ: "חביבין דברי סופרים יותר מן דברי תורה" וכן התנדב"א המפורסם "ישראל קודמין" שתושבע"פ היא בחינת ישראל וכפי הניסוח באורות התורה א', א' "תורת האדם" וכפי הניסוח ברב חרל"פ על דברי חז"ל כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני - שהתלמיד וותיק הזה הוא עמ"י שמחדש את תושבע"פ עכ"ד, 

ועל כן מובן מדוע השם ישראל שהוא כנגד תושבע"פ הוא עליון מן השם יעקב שהוא כנגד תושב"כ, ועל כן עם ישראל - שהם ביחס לאבות כענפים מול שורשים כמש"כ ברמח"ל דרך ה' ח"ב פ"ד ועוד, נקראו על שם המדרגה העליונה שהשיג אביהם והיא "ישראל"! (יש שאלה אחרת מדוע אנחנו נקראים על שם ישראל שהוא השם השני והגבוה של יעקב, ולא על שם אברהם או יצחק - אך אכמ"ל, וכן לא התייחסתי לעיקר השאלה מדוע לא קראו לה מדינת היהודים), עד כאן בסיעתא דשמיא

תודה רבה על כל המקורות

ארץ ישראל על כל גבולותיה המפורשים הובטחה לשלושת האבות - אברהם, יצחק ויעקב.

האחרון שההבטחה נאמרה לו הייתה יעקב, ולו שינו את השם לישראל, שם שאח"כ הוענק לכלל עמנו.

לעומת זאת, שבט יהודה מעולם לא קיבל הבטחה על כל ארץ ישראל, והשטח שעליו הוא מלך לא חופף לשטח שה' הבטיח לאבותינו הקדושים.

מכאן ארץ ישראל, ולא "רק" ארץ יהודה.

[אולי היה אפשר לשאול, אם לעתיד לבוא, כשהמשיח יבוא, ומלכות דוד תשוב על כנה בע"ה, האם יהיה נכון לקרוא אז לארץ ישראל - ארץ יהודה, אבל אז הייתי מציעה, שיקראו לארץ - ארץ דוד...? חחח]

"ישראל"  שמו של יעקב אבינו!

אברהם ויצחק - ע"ה - לא הביאו צאצאים רבים!

יעקב הוא אבינו ואנו "בני ישראל" !  ולכן זו ארצנו - "ארץ ישראל"!

ואם יש גויים שרוצים לחיות בשלום במדינה יהודית - ינתנו להם זכויות וחובות!   אך אין לאויבים מקום פה!  יש לחסלם ולגרשם!

רש"י מוכר לכולם, ובכל זאת - 

רש"י: (א) בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', (שמות יב ב) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו:

אם ה' היה רוצה שיקראו לארץ ישראל, ארץ יהודה, היו קוראים לה כך.

אבל זו בוודאי לא הייתה הסיבה שמדינת ישראל הייתה מוכרת כמדינה יהודית.

זה, להבדיל, כמו לשים פלסטר על מחלה ממארת, ולומר שעכשיו הכל יהיה בסדר...

הסיבה היחידה שבגינה מדינת ישראל תוכר כמדינה יהודית היא כשעם ישראל יבין שהוא עם ישראל, ושהוא קיבל את תורת ישראל, ועליו לשמור על כל מצוותיה, ולא לעשות טובה לאנושות ולהיות מסורתיים... ואז העם "הישר בעיני ה'" יהיה באמת ראוי לקבל את ארץ ישראל, והארץ לא תקיא אותנו בגלל מעשים לא ראויים.

כוונתי, שברגע שיהודים יתנהגו כיהודים (ואני בתוכם, ובע"ה עוד היום, כי כולנו מאמינים בני מאמינים),

ארץ ישראל תהיה ארץ ישראל ולא רק מדינת ישראל,

בזכות, ולא בחסד.

[למרות שבאמת הכל חסד]

[לצערי, העיסוק בדיון הזה מזכיר לי קצת את הרצל, שלא ברור מאיזה מניעים בדיוק הוא פעל, אבל על פניו נראה ש"בזכותו" אנחנו כאן.]

המדינה נקראת "ישראל" כי היא רומזת (אקרוסטיכון) לשמות האבות והאמהות

י - יצחק, יעקב

ש - שרה

ר - רבקה, רחל

א- אברהם

ל - לאה

גם אם לא חשבו על כך מלכתחילה, ואמנם היו גם הצעות אחרות (ציון, ישורון..); הרי שהשם מעיד על דרך החיים הברורה - בעקבות אבותינו.

בס''ד

 מה זה ''יהודי'' בתנ''ך?

 ''איש יהודי היה בשושן הבירה - איש ומיני'' [ משבט בנימין]

 בספר מלכים, לקראת סוף בית ראשון, כתוב- שרצין מלך ארם כבש את אילות - מידי היהודים.

      כלומר-  יהודים - הם אלה שבאו ממדינת יהודה [ בניגוד ליוצאי מדינת  ישראל - שנחרבה ע''י אשור ].

  בן גוריון רצה לחזור לחיבור לישראל  [ של דוד בן ישי וכו'] , ולדלג על  ההיסטוריה היהודית של אחרי בית שני - ומה שהתפתח מאז

משנה ואילך - ההיסטוריה ה''גלותית'']...

מטרת הציונות היתה להפוך את ישראל מעם גלותי בעל זהות דתית. לשנות את זהותו על ידי הפיכתו לעם ככל העמים שמוגדר על ידי שפה וארץ דגל וכו'. ויחד עם זאת שיש לו גם את היהדות כדת.

כלומר למחוק את היהדות כחלק מהזהות הדתית שלנו. כפיתרון לאנטישמיות.

ועל כן כפי שאת שמעת המדינה נבנתה עם כל מוסדותיה כך שיוכלו לחנך בכפיה את כל האזרחים להיות ישראלים ולא יהודים.

ניתקו ילדים מהוריהם חייבו אותם לדבר רק עברית.

לקחו את מוסד הבג"ץ שהיה משמש כמוסד משפטי הבריטי לארצות נכבשות ולא המשפט שלהם המקורי והפוכוהו למשפט הישראלי. לקחו משפטים מכל העמים חוץ מהמשפט העברי.

שמרו על כך שהבית משפט יוכל לבחור את עצמו ולשמר את החזון של הציונות הזה.

וכך הדבר לגבי כל מוסדות המדינה השב"כ וכו' כל המוסדות מטרתם להגן אחת מפני השניה  במידה שתהיה ניסיון השתלטות מצד גורם זר שאינו תואם את חזון הציונות. כך שהאנשים בוחרים את עצמם. כיום למשל חיילי צהל כמפקדים עולים לא החיילים הטובים אלא מי שמתאים לאותו כיוון של צה"ל מניסיון לנצח את האויב שלא יודעים מיהו האויב. 

ומנסים להכיל אותו. וכן יש מה שנקרא שלטון הפקידים שלא משנה מה האדם בממשלה רוצה לעשות הפקידים עושים החלטות משלו.

מתווי הדרך של הסכם אסולו הודה אחד מהם שמטרת אוסלו לא היתה השלום אלא לעשות ישראליזציה של הציבור.

כלומר בסופו של דבר מכירים בכך שהיהדות יש לו קשר מהותי עם עם ישראל ולכן מנסים ליצור תרבות אחרת כך שתוכל להחליף את היהדות.

בן גוריון אמר שהוא אינו רוצה לעשות הפרדה בין דת ומדינה כי רצה להחזיק את הרבנים בידיים שלו. בשליטתו כפי שרואים כיום שעל ידי כסף מוכנים החרדים הכל אפילו למסור את הארץ לערבים.

כל המדינה בנויה על מנגנון של שליטה 93 אחוז מקרקעות המדינה מוחזקים על ידיה. ומשחררים את הקרקעות למכירה לאט לאט וכך אין הרבה הצע ועל כן המחיר עולה. והם משחררים על בסיס קירבה וכו' ואיזו אוכלוסיה רצונם לטפח וכו'.

כך הדבר לגבי מס המס הוא גבוה מאוד. בתחילה רק מי שהיה שייך למפלגת העבודה (נדמה לי או מפלגת עם אחר מה שחשוב זה העיקרון) היה יכל לקבל הטבות סוציאליות מסויימות מהמדינה.

וכך היום כל מי שמקבלים הטבות מס וכו' זה גם כן על בסיס מקורבים נקודות זכות שמטרתם לקדם ערכים מסויימים וכו'. וגם על ידי חוקים ורגולציות לרוב המעקבות קידום ערכים אחרים. למשל עם כל החוקים בג"ץ יכל לפרש כפי שהוא רוצה לטובת אויבי ישראל ונגד אזרחי ישראל.

וכן החוקים גם באים ליצור מסך עשן כאילו הם מקבלים הטבות אבל מטרתם להקשות כל כך. וכך לא יקבלו האוכלוסיות באמת את זכויותיהם. כך למשל יש ארץ שעשתה לגיליזציה לקנביס אבל החוקים כל כך מקשים לקבל רישיון כך שבאמת המחיר גבוה ויש שם שוק שחור בקנביס פורח.

בקיצור המדינה נוצרה בשביל לכפות ערכים חדשים על עם ישראל. מאותה סיבה הפוליטיקה מלוכלכת. כי למשל כחלון על מנת לעשות את מה שרצה לעשות כשר האוצר לא יכל לעשות בלי לקבל הסכמת של הועדים של הנמל שהרי בפוליטיקה כזאת שכל הצלחה כספית במדינה נדרש גם שאותם מצליחים יהיו מקורבים כדי לקבל זכויות. ומכיון שכך ישנם קבוצות לחץ פוליטיות שמטרתם לשמר את האינטרסים שלהם.

למשל ביבי שאומרים שהיה שר האוצר אחד מהטובים ביותר. שחרר את השוק קצת להיות יותר חופשי כתוצאה מכך בבחירות הבאות קיבל 12 מנדטים ומאז למד את הלקח לא להתעסק עם קבוצות הלחץ.

פיגלין במפלגת זהות רוצה להרחיק את המדינה כמנגנונים על האדם היחיד לחנכו בכפיה. במצב של חינוך בכפיה כל מגזר רוצה לחנך כי אם לא יחנך בעצמו יחנכו אותו אי אפשר לחיות כיום בלי לבטא את הזהות שלך בחוקים שלך ואז כמובן באים חוקים נגדיים. פייגלין רוצה לשים סוף למלחמה הזאת. לתת לשיחה לשנות בני אדם. ולא לכפייה.

התייחסות של מס שווה לכל אחד באופן נמוך ומבלי ניסיון לחנך את האדם.

כשכל מגזר מנסה לחנך בכפיה את כל המדינה על כל חוק יש חוק נגדי. וכמובן לא יוצא שום דבר. אז התשובה לחזור כמה שקרוב לתקופת השופטים. שאז שמואל ניסה להפחיד אותם שיהיה לכם מלך יעביד אתכם וכו' הוא צודק זה מה שקרה מכיון שהרצון במלך לא היה ממקום בריא.

הפיתרון הפשוט הוא להפסיק לחנך בכח. להיות מדינה יהודית שאיננה מחייבת את הפרט ולתת לו לבחור את יהדותו מתוך הזדהות ולא מתוך כפייה. 

להפסיק את הועדים חוקים מיותרים וכו' שהמדינה תהיה יותר בתפקיד של יצירות תקן ומבקרים. מקפחים מלמעלה. ולשחרר אותנו מהדבר היחיד שמניע את הפוליטיקה במדינה כסף כסף כסף.

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

מתנסחת בצורה שאפשר להבין אותה ביותר ממשמעות אחת (פה זה ההוספה של המילה "נא". מצד אחד פשוטו של מקרא זה לא כמו הדרשה בגמ' (כפי שאומר רש"י), מצד שני לפי פשוטו של מקרא היינו מבינים אותו דבר גם בלי המילה "נא").

היא רוצה לומר לנו- אתה צריך לקרוא בכמה אופנים, וללמוד את המסר מכ"א מהם. מה קרה בפועל תשאל אח"כ, אחרי שהפנמת את כל המסרים.

ואז בפשטות יוצא- החיבור של אברהם לשרה היה פנימי ועמוק מאוד. לא רק מעל המגע, אלא גם מעל הראיה/מראה. אחרי שיודעים את זה, מבינים שזה שאברהם כן הכיר את יופייה של שרה, ואף נהנה ממנו, לא פגע בכהוא זה בחיבורו הפנימי אליה (ומן הסתם אף העצים אותו).

החכם נוקט בגישה קרה וצינית על העולם שכלל אין מלך, ואילו התם נעדר ציניות. כמו שלילד בן 3 אין כלל ציניות, כי כל ציניות היא הסתכלות קרה מעוטת רגש על העולם, שמזלזלת בכל דבר ולא רואה את החיוניות שבו, ומציגה זאת בתחפושת של הומור

ליצנות יותר שטחית ורדודה שמזוהה עם פלשתים כדברי הגר"א בחבקוק.

הקטע בר' נחמן מתייחס לליצנות שבאה מתוך חכמה. החכם מתחכם ומעוות ומזלזל עושה שחוק מכל דבר דרך השכל שלו. זה הבחינה של אחוריים דחכמה שמזוהה עם עשיו ועמלק, כדברי הפנים יפות בסוף וישלח.

 להיות חכם ולהתלוצץ על משהו זה לפספס את הנקודת עומק שיש בכל דבר.

בשביל להבין את העומק בשכל יש להסתכל באמת ולא בליצנות. "רק בלי ליצנות" מבקש לשמור את רובד הייחודיות של העומק שבדבר כדי לא לפספס אותו.

"כי איש הישראלי צריך *להסתכל בשכל של כל דבר* ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל *להתקרב להשי"ת על ידי אותו הדבר*"  השכל משמש לעבודת ה' בשמחה ובמלוא המיצוי שלה.

התם סולד מליצנות כי החכמה והקרירות מרחיקות מעבודת ה' בעמקות ובלב חם ...

העמקה מביאה חשבונות ו"פנקסנות" כזאת אולי כלפי שמייא, וזה יוצר ריחוק קריר   ללא שמחה פשוטה שמחברת תמיד בקלות לרבש"ע.

בערך כמו ביקור נימוסין לעומת כיפים וזרימה.

ובגלל זה התם אמר לו שאדרבה- יהיה שוטה,

 כי אם החכם כל הזמן יעמיק, זה הפוך-

גם הליצנות תקרר אותו 

וגם הוא יפסיד את קרבת ה לי טוב, וזה בסוף יגרום לו לאבד אותה. שבאמת פקפק בכלל במציאות המלך.... ואז רע לו בחיים.

שוטה זה מי שיש לו משהו ביד ומאבד אותו (כתוב בגמרא לא יודעת איפה) 

לחכם יש עבודת ה ביד, במקום לנצל אותה לקרבת ה הוא מתלוצץ ממי שכן עובד ה בשלמות וממילא מפסיד אותה.

על כל פנים, עיקר השנאה כמפורש בכתוב: "וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם"

בנימין גם כלול בסיבת השנאה הזאת במידה מסויימת.

ברצף השאלות אתה מביא כל פעם שתי אפשרויות: אחת שמעמידה את יוסף מול שאר האחים, והשניה שתולה הכל במאבק בין בני רחל לבני לאה

אני בצד הראשון, חושב שזה פשטות הפסוקים, וחושד שהדרך השניה נובעת מתפיסה שגויה של המציאות והתורה שמחפשת סמלים בכל מקום

להתעלם מהפסוק הראשון העמום "והוא נער את בני בלהה וזלפה".

אי אפשר להתעלם מהמיקריות שב"מקרה" יהודה מוכר את יוסף, שבמקרה שמעון נאסר, שבנימין מוצג כאהוב דווקא בגלל היותו בן רחל (אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי), מזה שנראה שיוסף אהוב על יעקב מכל אחיו כי הוא בן רחל, מהניסיון שיוסף מנסה את האחים דווקא עם בנימין בן רחל, מהתיקון שדווקא יהודה בן לאה ערב לו (והמקריות ההיסטורית ששבט בנימין הולך דווקא עם ממלכת יהודה ולא ממלכת אפרים), מהחלוקה ההיסטורית בין יהודה לישראל ממלכת אפרים, בין היות 2 השבטים החשובים בישראל יוסף ויהודה, ומההדגשה של התורה מכל בני יעקב את יוסף ויהודה בספר בראשית. (ואם נוסיף את דברי חזל - אז מי שיזמו להרגו זה שמעון ולוי).

אפשר גם להעלאות השערה שזה לא בני לאה מול רחל, אלא סיעת יהודה מול סיעת יוסף ללא קשר לאמהות (ואז זה מסתדר למה רוב השבטים כולל בני לאה התרכזו סביב יוסף בפילוג הממלכה נגד יהודה). וכתבתי על זה בתגובה למי האיש הח"ח, פה למעלה).

מצד שני יוסף מוצג כמיוחד גם לעומת בנימין, ללא קשר מובהק להיותו בן רחל. הוא נזיר אחיו, דווקא הוא מתברך ב2 שבטים ובשכם אחד על אחיו,  רק בו יתברך ישראל, שרק לו יגיעו ברכות האבות מכל השבטים, רק אותו יברך דווקא המלאך הגואל מכל רע ולא מלאך אחר, הוא זה שישלוט באחיו, הוא השבט היחיד שכל ישראל מכונה על שמו "נוהג כצאן יוסף", "עדות ביהוסף שמו". יוסף מוצג בבראשית כחצי אב חצי בן, כמעיין אב רביעי שסביבו האחים מתלכדים. בניגוד לבנימין.
 

לא בא להתווכח, רק לשאול שאלות

רק רבי ברוך רוזנבלום שליט"א יכול להשיב

עוד תוספת מעניינת , זה שבשאר ההיסטוריה זה די הפוך - רוב השבטים מתפלגים מיהודה ונאספים סביב יוסף, בחלוקה בין יהודה לישראל (למעט שמעון ולוי. כך שזה חצי קושיא חצי חיזוק, שהרי ההארד קור של בני לאה זה 4 הראשונים, וראובן לא מצטרף או כי הוא בעד יוסף או כי יש קשר בין ראובן ליוסף שהרי שניהם בכורים, או כי ראובן שבט שלא מקבל מרות(כמו אצל דתן ואבירם או פלגות ראובן). וגם יששכר וזבולון יש בהם משהו קצת רחלי, שהרי נולדו בזכות מכירת רחל ללאה את התור. ומה אם גד ואשר בני שפחת לאה?) 

אולי בברכת יעקב, אולי בברכת משה, ואולי זה חרה לחלק מהמחנות, צ"ע

יוסף כתוב במפורש שהוא מיוחד משאר אחיו.

לגבי הסיבה שיעקב אהב אותו - בפשט כתוב כי הוא בן זקונים.

השאלה מה זה בכלל בן זקונים בפשט, ואם זה דבר בחירי, אז למה יעקב בחר דווקא בו.

עד סוף ספר בראשית רואים שיוסף מיוחד לא רק עקב היותו בן זקונים, אלא כי התברך  בברכות מיוחדות משאר האחים (החצי הראשון של ויחי)

וזה כאילו שירידת יוסף ממשנה למלך במצרים, למעין כינור שני למלוכה ולמשיחיות (בן יוסף רק כקדימון לבן דויד), עשתה את ביתו לאנדרדוג שאיתו הפכו להזדהות כל מי שחשו מודרים או נפגעים משלטון שלמה וכמובן המזדעזעים מלשונו ומתקיפותו הילדותית של רחבעם (קוטני עבה ממתני אבי)

השבט המרכזי ככתוב "בני אפרים הפכו ביום קרב...ויטש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים". יהושע לא במקרה היה משבט אפרים.

בימי ממלכת ישראל שבט יוסף היה המרכזח בממלכה.

גם בימי רחבעם באים ישראל להמליך אותו בשכם, וכן רוב ישראל תומכים בירבעם כבר בימי שלמה. ואסף שחי בימי דוד מכנה את כל ישראל בשם יוסף. וגם ירמיהו 150 שנה אחרי חורבן ממלכת ישראל מכנה את ישראל בשם אפרים (למרות שאולי שם זה התיחסות רק לגולי 10 השבטים ממלכת ישראל). נראה שסמלית ותרבותית מרכזיותו של שבט יוסף נשמרה תמיד, גם אם לא פוליטית. 

כמובן שיוסף עצמו שלט על מצרים ועל אחיו, כלכל אותם במצרים, ויוסף ישית ידו על עיניך. 20 שנה אמנם היה מרוחק מהם, אבל 70 שנה הנותרות הנהיג את העם במצרים.

יעקב אומר "לא יסור שבט מיהודה", משה אומר "ואל עמו תביאנו". לכאורה הלעילא הוא על צד יהודה וממילא בית דויד הוא הנבחר להימשח לדורות. אבל משהו בעם זורם אל יוסף היפה תואר ויפה מראה (כמובן בפנימיות בהקשר שלנו, אבל גם בעצם במראה החיצוני - שמגרה גם את "הדוב" כפי שמפרשים בפרשתנו הקרובה - ובסופו של דבר באיזה אופן טבעי הוא שמולבש בכתונת הפסים "המשגעת" כפי שבעולם החילוני של דורנו זה מוגדר). אז יש צד לומר שגם הלתתא הוא אמירה שיש לה מקום.

הרובד הלאומי מרכזו שבט יוסף והוא הנציג של 3 האבות בישראל.

הרובד הפוליטי מרכזו שבט יהודה והוא הנציג של קדושת בית דוד כמלכי ישראל.

דווקא נראה שהלעילא זה יוסף, מידת היסוד שנוגעת-אינה-נוגעת במציאות הגשמית, בניגוד ליהודה ששם הקדושה כבר יורדת ממש לגשמיות למידת המלכות

תיארתי הקשר של דבר תורה מול דבר העם; אתה מתאר הקשר של פשט/דרש מול רמז/סוד.
מכל מקום בנוגע לתירוץ שהצגתי בנוגע למקומם של בית יוסף ובית דויד, אולי מכאן השמות הסמליים בפילוג הממלכה: רחבעם בעצם דורש שיראו את רוחב היריעה והתמונה - הייעוד, החובה, האתגר - וייכנעו בפניה מול יהודה, ירושלים, המקדש. ירבעם דורש שהמלוכה תראה את כמיהת וערגת העם אל ימי הקדם ממש, טרם היות כל זה, אולי אפילו טרם מכירת יוסף ("והוא נער" - אולי זה באמת רמז, שמבקשים לחזור אל הנער שהיינו, טרם נמכרנו לעולם החיצוני והושלכנו מבית ההורים לבור).

שולט ביצרו הוא צדיק גמור, כלומר מתנשא מעל המציאות ופחות נוגע בה, כמידת היסוד.

יהודה ודוד הם בעלי תשובה , מכירים את כל המשברים של המציאות הגשמית ודווקא מתוך כך מתעלים וזדונות נהפכות להם לזכויות ומקדשים את קרבי המציאות, כלומר את מידת המלכות (פרץ וזרח נולדו מהזינות עם תמר, שלמה מבת שבע).

המימד הלאומי הוא עדיין תרבות מופשטת המתנשאת מעל המציאות, המימד הפוליטי הוא יישום התרבות בשטח ממש.

לעניין התורה: יוסף דווקא בתורה מקבל יותר מקום מיהודה - אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, המלאך הגואל אותי, בך יברך ישראל ישימך כאפרים ומנשה, שכם אחד על אחיך, ברכות אביך תהיינה לראש יוסף נזיר אחיו, הבכורה ליוסף.  ליהודה זה רק לא יסור. יהושע מאפרים והוא חשוב מכלב או נחשון. גם בברכות משה ברכת יוסף ארוכה הרבה יותר מברכת יהודה (רק לוי ויוסף מקבלים ברכות ארוכות) וגם שם הוא מכונה נזיר אחיו, כלומר הנישא על אחיו.

רק מהברית עם דוד והלאה מתברר יחודו המלא של שבט יהודה, כמו שכתוב בתהילים "ויטוש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים ובאהל יוסף, ויבחר בשבט יהודה בהר ציון אשר אהב...ויבחר בדוד עבדו".

לגבי ירבעם, נראה שהוא רוצה לחזור למצב ימי השופטים בהם שבט יוסף היה המרכזי.

ברור לגמרי שהמקרא מותח את הקו בעניין להסביר שכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה: פילוג הממלכה לא הישרה על עשרת השבטים רוח טהורה יותר מאשר זו של ממלכת יהודה (כולל שבטי לוי, בנימין ושמעון שנאספו אליה), אלא פורר לאבק כל תקווה להשיג יותר ממה שאליו כבר הגיע דויד ושלמה וסיימו את מלאכת הרועים.

כנראה ללא הפילוג היה גרוע יותר. כמובן שזה פילוג זמני.

ממלכת יהודה חטאה בסוף ימיה יותר "ושומרון כחצי חטואתיך חטאה" "צדקה משובה ישראל מבוגדה יהודה".

כמובן שהתכנון של אחיה היה ש10 השבטים ימשחכו לעלות לרגל לירושלים למרות הפילוג הפוליטי, וירבעם הרס הכל עם העגלים. אבל כנראה עדיין ללא הפילוג היה גרוע יותר, עובדה ששום נביא לא אומר לאחד מחדש אחרי עגלי ירבעם, וכנראה שללא הפילוג רחבעם היה נושא נשים נכריות שהיו מדרדרות את המצב גרוע יותר.

אבל נראה שגם בימי דוד ושלמה, שבט יוסף היה חשוב יותר משבט יהודה למעט בית דוד המולך. הבירה בגבול יהודה ובנימין, וערי המסכנות 2 מהם בנחלת יוסף - גזר ומגידו. לדוד יש גיבורים רבים מבנימין, וירבעם איש חשוב בימי שלמה, ונראה ששכם היתה חשובה, וירושלים עדיין היתה עיר קטנה בימי שלמה. היו בה הרבה מבני ציבור, אבל ייתכן שהיא היתה קריית המלוכה והמקדש ולא הרבה מעבר. על חברון מרכז שבט יהודה כלל לא שומעים ברגע שדןד מולך על כל ישראל ועובר לירושלים

א. שנאת האחים את יוסף

ב. שנאת סיעת לאה את סיעת רחל

ג. שנאת בני שאר האמהות את בני רחל (חיזוק לזה הוא שיעקב לא אומר לדן ונפתלי להשאר כשבנימין הולך למצרים, למרות שהיה אפשר לחשוב שמעדיף שאם בנימין ימות, ישארו 2 בנים שרחל קראה בשמם).

ד. שנאת סיעת יהודה את סיעת יוסף