מה שלומכם?

יופי. גם אצלי, תודה.

פורים נגמר (בשלום, אני מקווה) אבל השמחה שלו נמשכת כל החודש, אז בואו ניקח אותה ונעשה ממנה משהו מעניין.

נכון רוב השירים בעולם הם עצובים? שירים על אהבות נכזבות, מוות, כאבים... ולפעמים קצת נמאס מכל היופי העצוב הזה ורוצים יופי שמח.

אממה, כל כך קשה לכתוב משהו שמח שירגש וייגע. קל ליפול לקלישאות.

אז זה האתגר שלנו - שיר שמח.

ובואו ננסה לצאת קצת מהבועה של "איזה טוב השם" ו"יש לי גוף בריא אז אני שמח". גם לשמחה יש עומק, ממש כמו לעצב, והרבה פעמים הוא נסתר מהעיניים שלנו.

זה האתגר.

ועכשיו תשמעו סיפור מעניין ועוצמתי:

בשנת 1954, שבע שנים בלבד לאחר היווסדה, עמדה מדינת ישראל הצעירה תחת מתקפה בלתי פוסקת של פאדיונים על יישובי הסְפָר, הפדאיונים היו מחבלים שהסתננו מארצות ערב השכנות, וביצעו מעשי חבלה והרג נגד תושביה היהודים של מדינת ישראל.

כמה ימים לפני ערב פורים 1954, עשה אוטובוס של אגד את דרכו מאילת לתל אביב. בחזית גג האוטובוס התנוססה הכרזה "ליום אילת ברכת אגד – אשד לחלוצי הנגב". ובתוך האוטובוס נסעו 11 נוסעים, גברים, נשים וילדים ואיתם עוד 4 חיילים, כולם עשו את דרכם חזרה לתל אביב מחגיגות ציון חמש שנים להנפת "דגל הדיו" באילת ושחרור העיר. כאשר החל האוטובוס לעלות בעלייה התלולה של מעלה עקרבים נתקל במארב של פאדיונים, שרצחו את כל הנוסעים פרט לילדה אחת שהסתתרה מתחת לגופת חייל. באירוע הזה היה מספר ההרוגים הגדול ביותר מאז מלחמת העצמאות. השפעת האירוע על היישוב היהודי בארץ ישראל היה רב, ומצב הרוח ביישוב היהודי היה בשפל חסר תקדים.

בערב פורים יצאו המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא מביתם בחיפה כדי לחגוג את חג הפורים בתל אביב. כאשר הגיעו למסיבה של בכירי השלטון בארץ ישראל ראו כי פניהם של כל הנוכחים אבלות וחפויות. משה שרת (ראש הממשלה דאז) נכנס לחדר וסיפר להם כי אוטובוס על כל יושביו נפל במארב וכולם נרצחו. הוא ביקש מהם לכתוב שיר שמח שיחזיר קצת שמחה לעם ביום קשה כזה. אורלנד וזעירא פרשו לחדר הסמוך, ולאחר דקות ספורות חזרו לחדר ושרו בפני כל הנוכחים את השיר שחיברו – שיר שמח.

(דויד פרץ)

והנה השיר שכתב יעקב אורלנד והלחין מרדכי זעירא:

אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שָׁח 
וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ – 
הָבָה וְנִתְלַקַּח 
מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ. 

הַי, הַי, 
הָבָה וְנִתְמַלֵּא 
שִׂמְחָה, שִׂמְחָה כִּמְלֹא הָעַיִן, 
הַי, הַי, 
שִׁירוּ עֲלֵה, עֲלֵה 
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן! 
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן! 
הַי, הַי... 

עֲלֵה וּבְעַר כָּאֵשׁ 
וְהַדְלִיקֵנוּ כֹּחַ! 
אֲבוֹי לַמִּתְיָאֵשׁ, 
הַלַּיְלָה יֵשׁ לִשְׂמֹחַ! 

הַי, הַי, 
הַלַּיְלָה יִגָּאֵל 
כָּל מִי, כָּל מִי שֶׁנְּשָׁמָה בּוֹ, 
הַי, הַי, 
כָּל אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל - 
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ! 
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ! 
הַי, הַי... 
 

גוויותיי האהובות

איני מספיק לקברן ושוב אני מת

וקובר כעת את גוויתי החדשה

אתי נופל מידיי

והנה גוויתי מוטלת לידו, לידי

בחוסר אונים כזה אני כורה את קברות האהבה.

על נהרות הדמעות שזרמו כנחלים, 

יושבת שכינה בעפר ובתהום, 

מבכה על בניה שגלו מנושלים, 

ועל בית ששמם ונשרף עד היום.

קריעת הלבבות מהדהדת בדממה, 

מזבח כבה וההיכל כה עצב, 

נודדת שכינה, מבקשת נחמה, 

על צער קודשה השמוט והכואב.

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.

עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.

וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.

אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב

אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.

שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.

שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.

שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים

וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.

אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.

זֶה הַמִּסְפָּרִים.

הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.

לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם

כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם

אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....