את האמת? הכל נסדק כבר מזמן.
שברים התפזרו. חיוכים התקלפו.
חלקיקים חלקיקים התעופפו. לכל עבר. מתיזים דם.
אבל מי מתייחס לכמה שריטות?
אפילו פלסטר לא טרחתי לחפש במגירות.
התעלמתי מהכאב. חיכיתי שיעבור הגל.
אבל במקום להגליד עם הזמן, הוא רק הלך וגדל.
השברים הפכו קטנים יותר, חדים יותר, רבים יותר,
ולא הצלחתי לאסוף אותי מהרצפה.
רק לנגב את השלולית האדומה שנקוותה,
למרוח ממנה קצת על הלחיים, קצת על השפתיים.
חיפשתי חיוך בערכת עזרה ראשונה, אבל לא היה שם אפילו אחד. לא מאמינה איך חיסלתי את המלאי בפחות מתשע עשרה שנה.
רציתי למצוא אותי. להתעורר ולהבין שהכל היה חלום.
חלום רע שצריך להתעורר ממנו פעמיים או שלוש.
רציתי לברוח, לתכלת ולירוק ולשקט. לחפש שם.
אבל לא הייתי מסוגלת לנטוש.
רציתי לעמוד מול המראה ולזהות אותי. אותי.
המאמינה, החזקה, שלא נשברת גם כשהשמיים משתנים, ששומרת על הכאב שלה עמוק בפנים,
שמחייכת ומתעניינת ונותנת תשובות לכל דורש,
שאף פעם, אבל אף פעם, לא מוכנה להתייאש.
אבל כל החלקים היו על הרצפה,
ולא יכולתי לאסוף.
לא יכולתי לענות, לא יכולתי לדרוש,
לא לקוות או לשאוף.
דמות שחורה ומוכתמת ראיתי במראה
ומאז, אני לא רואה.
כלום.
שברים התפזרו. חיוכים התקלפו.
חלקיקים חלקיקים התעופפו. לכל עבר. מתיזים דם.
אבל מי מתייחס לכמה שריטות?
אפילו פלסטר לא טרחתי לחפש במגירות.
התעלמתי מהכאב. חיכיתי שיעבור הגל.
אבל במקום להגליד עם הזמן, הוא רק הלך וגדל.
השברים הפכו קטנים יותר, חדים יותר, רבים יותר,
ולא הצלחתי לאסוף אותי מהרצפה.
רק לנגב את השלולית האדומה שנקוותה,
למרוח ממנה קצת על הלחיים, קצת על השפתיים.
חיפשתי חיוך בערכת עזרה ראשונה, אבל לא היה שם אפילו אחד. לא מאמינה איך חיסלתי את המלאי בפחות מתשע עשרה שנה.
רציתי למצוא אותי. להתעורר ולהבין שהכל היה חלום.
חלום רע שצריך להתעורר ממנו פעמיים או שלוש.
רציתי לברוח, לתכלת ולירוק ולשקט. לחפש שם.
אבל לא הייתי מסוגלת לנטוש.
רציתי לעמוד מול המראה ולזהות אותי. אותי.
המאמינה, החזקה, שלא נשברת גם כשהשמיים משתנים, ששומרת על הכאב שלה עמוק בפנים,
שמחייכת ומתעניינת ונותנת תשובות לכל דורש,
שאף פעם, אבל אף פעם, לא מוכנה להתייאש.
אבל כל החלקים היו על הרצפה,
ולא יכולתי לאסוף.
לא יכולתי לענות, לא יכולתי לדרוש,
לא לקוות או לשאוף.
דמות שחורה ומוכתמת ראיתי במראה
ומאז, אני לא רואה.
כלום.
