חיכיתי הרבה זמן כדי לכתוב את המילים הללו,
הן ישבו והתגלגלו אצלי בראש עד שברגע אחד של חסד הצלחתי להוציא אותם.
אני רוצה לספר על הנס שלי. וגם על רגע אחד מיוחד ומכונן שקדם לו.
נתחיל בזה שב"ה בשעה טובה התחתנתי
עם האיש היקר לי
לפני שנה וקצת הגעתי להשתתף בהרצאה "קביים של אמונה", ושמעתי את סיפורם המדהים ומעורר השראה של דפנה ואלרואי אדרעי זוג מדהים שמתמודד עם שיתוק מוחין. בהרצאה הם מדברים על ההתמקדות בטוב מתוך מציאות חייהם. הבחירה לראות את החיובי גם כשההתמודדות לעיתים קשה ומאתגרת.
אלרואי דיבר בהערצה על פעילות החסד שדפנה עושה ועל כך שהיא לא מוותרת ומתאמצת להשיג את מה שהיא רוצה ואם אנחנו ניקח קצת מההתמדה של דפנה ולא נוותר נצליח גם אנחנו.
ישבתי שם ועלו לי מחשבות על הרצון שלי. הרצון להתחתן. הרצון שהוא חזק יותר מכל רצון אחר.
ובתחושה שלי עשיתי כבר את הכל בשבילו!
הלכתי לשדכן ושדכנית, ודיברתי עם חברות שאולי מכירות, התקשרתי לכל מי שאולי יכול להיות לו רעיון, נכנסתי לאתרי הכרויות, הצטרפתי לקבוצת הכרויות בפייסבוק, שלחתי פרטים שלי בקבוצת ווצאפ השתתפתי וארגנתי מפגשי פו"פ ועם כל המאמצים שלי קיבלתי בעיקר, לא. לא. ולא!
וכאילו להזכיר לי, רק באותו בוקר קיבלתי עוד לא, בהודעה. מבחור שאפילו לא יצאנו. יומיים קודם דיברנו בטלפון והיה נשמע מתאים אבל אחרי יומיים משהו השתנה, אצלו! הוא טען שהרגיש שבעצם זה לא מתאים. אז הוא כתב שזה לא מתאים. לא מתאים לו להיות זה שהולך להגשים לי את הרצון להתחתן.
ואני מקשיבה לאלרואי ולסיפורי הניסים ועל הדרך של דפנה להצליח להגשים חלומות.
ומשהוא בתוכי מתקומם. זה לא מספיק רק לרצות. ולא מספיק רק לעשות.
צריך שיהיה כוח עליון שיחבר את שני אלה ויגיד לעשייה שלי כן! היא רצויה! היא ברוכה.
ואז אלרואי סיפר את הסיפור הבא, הוא סיפר שיום אחד דפנה אמרה לו שהיא רוצה לרקוד. היא רוצה ששניהם יקומו וירקדו יחד. להתנגד לדפנה לא באמת אפשרי כי מה שהיא רוצה היא משיגה. אז הם נעמדו והתחילו לרקוד ואחרי כמה שניות הם נפלו.
ומשם הדרך לקום, נמשכה 40 דקות.
40 דקות של לנסות לקום וליפול ולנסות שוב לקום וליפול, לחזור ולנסות שוב ושוב בלי לוותר.
בדרך כלל, כאשר יש לנו סיטואציה ובה 2 אופציות, הנטייה שלנו היא ללכת על מה שיותר קל ודורש פחות מאמץ. לאלרואי ודפנה היו שתי אופציות. הראשונה לוותר ולהישאר על הרצפה עד שיבוא גואל שיעזור להם להתרומם והאופציה השניה הייתה להמשיך ולנסות לקום עד שיצליחו.
אני הבנתי שבסיטואציה הזו הם קיבלו החלטה לבחור להישאר עם אופציה אחת ומכאן האופציה של לוותר הייתה מבוטלת. מה שנשאר לעשות זה להמשיך ולנסות לקום מתוך ידיעה,
שייתכן שהפעולה הזו יכולה להימשך הרבה מאוד זמן (40 דקות!)
ויכול להיות גם שיהיו הרבה נפילות.
אבל המטרה הייתה ידועה וברור לאן צריך להגיע.
השיחה מעוררת ההשראה הסתיימה ואני נשארתי עם הסיפור שלא עזב אותי והציף בהרבה מחשבות.
שאלתי את עצמי,
את רוצה להתחתן. כן! סימנתי וי גדול במוח.
מהן האופציות שלי:
1. לנסות ולעשות כל מאמץ למצוא את האיש שלי.
2. להשלים עם הרווקות לחיות איתה בטוב ובשמחה כמה שאפשר ואולי יום אחד יבוא גואל שירצה להתחתן איתי.
ההחלטה הייתה ברורה, אני בוחרת להישאר עם אופציה אחת כי אין לי אופציה של להישאר רווקה ולכן אני אמשיך לעשות כל השתדלות כדי למצוא את האדם שמתאים לי.
ויכול להיות שזה ייקח הרבה זמן ואולי אפילו כמה שנים.
ויכול להיות שיהיו לי הרבה ניסיונות, טובים ופחות. אבל אני יודעת מה המטרה שלי ולאן אני שואפת להגיע.
קצת אחר כך, הלכתי ביחד עם אחותי לרב גדול מאוד לקבל ברכה והרב אמר לי "הקב"ה יעזור" שאלתי אותו מה צריך לעשות והוא אמר "להתפלל, להתפלל, להתפלל" והוסיף שגם הוא יתפלל ושנראה ישועות ושנבוא לספר בשורות טובות.
הגיעו ניקיונות הפסח, ובין ניעור הספרים וביעור החמץ החלטתי שאני מנקה מעליי את כל שכבות החמץ הפנימי שבי. כל המחשבות והמשפטים השליליים שהמוח אסף אליו כמו "מה עוזר לי שאני מצליחה בעבודה או בדברים אחרים אם את מה שאני הכי רוצה אני לא מקבלת", או "למה להתפלל אם ממילא הקב"ה לא שומע לתפילה שלי" וכו'
ביערתי את המחשבות מתוכי ונכנסתי לחג הפסח לוח חלק, המשכתי להתפלל לקב"ה מתוך אמונה שאני בטוחה בטוב ה' ואני בטוחה שהוא רוצה שיהיה לי טוב והטוב יגיע!
אמרתי לעצמי שאני חוזרת למסע ההשתדלות וחושבת מה אפשר לעשות עוד שעדיין לא עשיתי, או מה אפשר לעשות אחרת ממה שכן עשיתי.
ניסיתי לגלות מה טוב במצב הזה. אמרתי לעצמי שחייב להיות טוב ואניפשוט רק צריכה לחפש כדי לראות אותו.
כל רגע פנוי הקדשתי לתפילה. הצטרפתי לחבורת תפילה שארגנה אחותי. של 40 אנשים (נשים וגברים) שמתפללים אחד על השני ואומרים בכל יום נשמת כל חי במשך 40 יום.
ואז בח' תמוז, במקום שבו אני יושבת עכשיו, זה קרה.
שלחתי לו הודעה, תמימה ואמיצה כזו, תמימה כמו שרק שחקנית כמוני יודעת לשחק.
והוא היה חכם להצליח להבין את הרמז שהסתתר מתחת למילים התמימות והאימוג'י של הקופיף החמוד מכסה העיניים ולומר לי "שגם הוא חיכה לרגע הזה הרבה זמן".
שמעתי פעם,
שלפעמים אנחנו מתפללים ומרגישים שהתפילה שלנו טבעה בתוך ים התפילות של עם ישראל והיא חזרה אלינו ריקם, אפס אחד עגול.
אבל אף תפילה לא שבה ריקם היא מחכה לרגע הגדול שבו יגיע האחד שיעמוד לפני כל התפילות הריקות ויהפוך אותן לעשרות מאות ואלפים.
מאחלת לכולם חג חירות שמח!!!
שנדע לזכור ולהזכיר שרווקות זו תקופה זמנית, ניסיון שהקב"ה שלח.
לראות את הטוב והיופי שבה מבלי להשאיר אופציה של להמשיך ולהישאר בה.
ובהזדמנות זאת. דפנה עוסקת בחסד ועזרה למשפחות בכל השנה וכעת לקראת פסח הם בגיוס של קמחא דפסחא.
מי שמעוניין יכול לפנות אליה
דפנה אדרעי - בפייסבוק
הן ישבו והתגלגלו אצלי בראש עד שברגע אחד של חסד הצלחתי להוציא אותם.
אני רוצה לספר על הנס שלי. וגם על רגע אחד מיוחד ומכונן שקדם לו.
נתחיל בזה שב"ה בשעה טובה התחתנתי
עם האיש היקר לי
לפני שנה וקצת הגעתי להשתתף בהרצאה "קביים של אמונה", ושמעתי את סיפורם המדהים ומעורר השראה של דפנה ואלרואי אדרעי זוג מדהים שמתמודד עם שיתוק מוחין. בהרצאה הם מדברים על ההתמקדות בטוב מתוך מציאות חייהם. הבחירה לראות את החיובי גם כשההתמודדות לעיתים קשה ומאתגרת.
אלרואי דיבר בהערצה על פעילות החסד שדפנה עושה ועל כך שהיא לא מוותרת ומתאמצת להשיג את מה שהיא רוצה ואם אנחנו ניקח קצת מההתמדה של דפנה ולא נוותר נצליח גם אנחנו.
ישבתי שם ועלו לי מחשבות על הרצון שלי. הרצון להתחתן. הרצון שהוא חזק יותר מכל רצון אחר.
ובתחושה שלי עשיתי כבר את הכל בשבילו!
הלכתי לשדכן ושדכנית, ודיברתי עם חברות שאולי מכירות, התקשרתי לכל מי שאולי יכול להיות לו רעיון, נכנסתי לאתרי הכרויות, הצטרפתי לקבוצת הכרויות בפייסבוק, שלחתי פרטים שלי בקבוצת ווצאפ השתתפתי וארגנתי מפגשי פו"פ ועם כל המאמצים שלי קיבלתי בעיקר, לא. לא. ולא!
וכאילו להזכיר לי, רק באותו בוקר קיבלתי עוד לא, בהודעה. מבחור שאפילו לא יצאנו. יומיים קודם דיברנו בטלפון והיה נשמע מתאים אבל אחרי יומיים משהו השתנה, אצלו! הוא טען שהרגיש שבעצם זה לא מתאים. אז הוא כתב שזה לא מתאים. לא מתאים לו להיות זה שהולך להגשים לי את הרצון להתחתן.
ואני מקשיבה לאלרואי ולסיפורי הניסים ועל הדרך של דפנה להצליח להגשים חלומות.
ומשהוא בתוכי מתקומם. זה לא מספיק רק לרצות. ולא מספיק רק לעשות.
צריך שיהיה כוח עליון שיחבר את שני אלה ויגיד לעשייה שלי כן! היא רצויה! היא ברוכה.
ואז אלרואי סיפר את הסיפור הבא, הוא סיפר שיום אחד דפנה אמרה לו שהיא רוצה לרקוד. היא רוצה ששניהם יקומו וירקדו יחד. להתנגד לדפנה לא באמת אפשרי כי מה שהיא רוצה היא משיגה. אז הם נעמדו והתחילו לרקוד ואחרי כמה שניות הם נפלו.
ומשם הדרך לקום, נמשכה 40 דקות.
40 דקות של לנסות לקום וליפול ולנסות שוב לקום וליפול, לחזור ולנסות שוב ושוב בלי לוותר.
בדרך כלל, כאשר יש לנו סיטואציה ובה 2 אופציות, הנטייה שלנו היא ללכת על מה שיותר קל ודורש פחות מאמץ. לאלרואי ודפנה היו שתי אופציות. הראשונה לוותר ולהישאר על הרצפה עד שיבוא גואל שיעזור להם להתרומם והאופציה השניה הייתה להמשיך ולנסות לקום עד שיצליחו.
אני הבנתי שבסיטואציה הזו הם קיבלו החלטה לבחור להישאר עם אופציה אחת ומכאן האופציה של לוותר הייתה מבוטלת. מה שנשאר לעשות זה להמשיך ולנסות לקום מתוך ידיעה,
שייתכן שהפעולה הזו יכולה להימשך הרבה מאוד זמן (40 דקות!)
ויכול להיות גם שיהיו הרבה נפילות.
אבל המטרה הייתה ידועה וברור לאן צריך להגיע.
השיחה מעוררת ההשראה הסתיימה ואני נשארתי עם הסיפור שלא עזב אותי והציף בהרבה מחשבות.
שאלתי את עצמי,
את רוצה להתחתן. כן! סימנתי וי גדול במוח.
מהן האופציות שלי:
1. לנסות ולעשות כל מאמץ למצוא את האיש שלי.
2. להשלים עם הרווקות לחיות איתה בטוב ובשמחה כמה שאפשר ואולי יום אחד יבוא גואל שירצה להתחתן איתי.
ההחלטה הייתה ברורה, אני בוחרת להישאר עם אופציה אחת כי אין לי אופציה של להישאר רווקה ולכן אני אמשיך לעשות כל השתדלות כדי למצוא את האדם שמתאים לי.
ויכול להיות שזה ייקח הרבה זמן ואולי אפילו כמה שנים.
ויכול להיות שיהיו לי הרבה ניסיונות, טובים ופחות. אבל אני יודעת מה המטרה שלי ולאן אני שואפת להגיע.
קצת אחר כך, הלכתי ביחד עם אחותי לרב גדול מאוד לקבל ברכה והרב אמר לי "הקב"ה יעזור" שאלתי אותו מה צריך לעשות והוא אמר "להתפלל, להתפלל, להתפלל" והוסיף שגם הוא יתפלל ושנראה ישועות ושנבוא לספר בשורות טובות.
הגיעו ניקיונות הפסח, ובין ניעור הספרים וביעור החמץ החלטתי שאני מנקה מעליי את כל שכבות החמץ הפנימי שבי. כל המחשבות והמשפטים השליליים שהמוח אסף אליו כמו "מה עוזר לי שאני מצליחה בעבודה או בדברים אחרים אם את מה שאני הכי רוצה אני לא מקבלת", או "למה להתפלל אם ממילא הקב"ה לא שומע לתפילה שלי" וכו'
ביערתי את המחשבות מתוכי ונכנסתי לחג הפסח לוח חלק, המשכתי להתפלל לקב"ה מתוך אמונה שאני בטוחה בטוב ה' ואני בטוחה שהוא רוצה שיהיה לי טוב והטוב יגיע!
אמרתי לעצמי שאני חוזרת למסע ההשתדלות וחושבת מה אפשר לעשות עוד שעדיין לא עשיתי, או מה אפשר לעשות אחרת ממה שכן עשיתי.
ניסיתי לגלות מה טוב במצב הזה. אמרתי לעצמי שחייב להיות טוב ואניפשוט רק צריכה לחפש כדי לראות אותו.
כל רגע פנוי הקדשתי לתפילה. הצטרפתי לחבורת תפילה שארגנה אחותי. של 40 אנשים (נשים וגברים) שמתפללים אחד על השני ואומרים בכל יום נשמת כל חי במשך 40 יום.
ואז בח' תמוז, במקום שבו אני יושבת עכשיו, זה קרה.
שלחתי לו הודעה, תמימה ואמיצה כזו, תמימה כמו שרק שחקנית כמוני יודעת לשחק.
והוא היה חכם להצליח להבין את הרמז שהסתתר מתחת למילים התמימות והאימוג'י של הקופיף החמוד מכסה העיניים ולומר לי "שגם הוא חיכה לרגע הזה הרבה זמן".
שמעתי פעם,
שלפעמים אנחנו מתפללים ומרגישים שהתפילה שלנו טבעה בתוך ים התפילות של עם ישראל והיא חזרה אלינו ריקם, אפס אחד עגול.
אבל אף תפילה לא שבה ריקם היא מחכה לרגע הגדול שבו יגיע האחד שיעמוד לפני כל התפילות הריקות ויהפוך אותן לעשרות מאות ואלפים.
מאחלת לכולם חג חירות שמח!!!
שנדע לזכור ולהזכיר שרווקות זו תקופה זמנית, ניסיון שהקב"ה שלח.
לראות את הטוב והיופי שבה מבלי להשאיר אופציה של להמשיך ולהישאר בה.
ובהזדמנות זאת. דפנה עוסקת בחסד ועזרה למשפחות בכל השנה וכעת לקראת פסח הם בגיוס של קמחא דפסחא.
מי שמעוניין יכול לפנות אליה
דפנה אדרעי - בפייסבוק
