לא מסוגלים לראות הצלחות, בלי לחשוב שעכשיו יש רק לאן לרדת. הם מופנמים כלפי כל העולם חוץ מכמה שבאמת מכירים אותם. הם שונאים צביעות ושקר, ומפחדים מהטוב ומהרוע במקביל.
הם שונאים אלימות. הם שונאים טעויות דקדוקיות. הם שונאים את הצפצוף המציק באוזן כשמישהו לא חגר. הם שונאים להיות ביחד עם הרבה אנשים. הם שונאים ערים גדולות. הם שונאים רכבות. הם שונאים ציניות.
בכל ארוע המוני הם יחשבו איזה פיגוע היה אפשר לעשות כאן( או שזה כל ישראלי). הם חושבים עמוק, לפעמים עמוק מדי.
אני קוראת לזה, אנשים מסובכים.
יש יחשבו שהם פסימיים, אבל לא. הם פשוט מציאותיים.
יותר מדי מציאותיים, ופרקטיים להחריד. פרפקציוניסטים באופן מוגזם.
קושי להתרכז כשמבולגן, קושי לשמוח כשיש גשם.
הם אוהבים שמש, הם אוהבים להצליח, הם אוהבים ללמוד, הם אוהבים לצרוח, ולצחוק, וגם לבכות. הם אוהבים לקרוא ספרים עצובים רק בשביל סיבה לבכות. הם אוהבים לייעץ. הם אוהבים ידע. הם אוהבים לקנות בגדים, הם אוהבים לזרוק כל דבר שזז כל עוד אפשר, הם אוהבים חיות.
הם אוהבים לאהוב, ולקנות מתנות לעצמם, וגם לאנשים אחרים.
בני אדם כמוני,
אוהבים לאהוב ושונאים לשנוא.