ולטעמי כתבתי כאן עדין מדי, מדי ביחס לתחושות שהיו לי אז, שאני זוכרת כאילו זה קרה היום... למרות שמאז ב"ה הצלחתי לסלוח מבפנים, אבל לא 100%...לא בדיוק סיפורי או שירתי, אבל כתיבה
לך אישה, שלא ידעת.
חשבת שכל העולם מגיע לך, חשבת שאין לי רגשות כי קיבלתי על עצמי תפקיד.
לך, שלא הבנת מה זה להתחיל מכלום, מה זה לא להיות שלוש שעות נוספות בבית, כשממילא אני לא שם כל השבוע.
שלא ניסית לחשוב מה זה לחזור סחוטה מכוחות אחרי הליכה בחמסין ובגשם במשך ארבעים דקות, פעמיים בשבוע. מותשת לגמרי, לסדר ולנקות את הבית כאילו לא עשיתי דבר, כי ההורים שלי ראו עד כמה אני נותנת את כל כולי לסניף, ואמרו לי שאם בחרתי בכך- לא על חשבון הבית.
שלא טעמת טעם שבתות רבות מחוץ לבית.
שלא הבנת מה זה להשקיע ולרצות לתת לבת שלך את כל העולם, כשאין לי אפילו מבנה לעשות בו פעולות.
מה זה להתמודד עם תנועה שלימה, עם רכזת שלא מפרגנת, בלשון המעטה.
לך, שצעקת בלי הכרה, עליי, וממש שלא בצדק. שהמשכת להאכיל את עצמך בשנאה על כלום, רק כי הפעולה שהייתה צריכה להתקיים בוטלה. למה על זה את צועקת? ואני השבתי בשתיקה דרך הטלפון, והלב שלי צרח. כשהדמעות זלגו לי מהעיניים כבר לא שמעתי אותך. ושתקתי, לא החזרתי בטענות שלא אני 'גרמתי' לזה, כי הבנתי שחלק מעניין ההדרכה זה היחד, ואם חברה שלי טועה, אני גם לוקחת אחריות. וממילא זה לא היה משנה לך, נכון? בגללך השותפה שלי עזבה, והנה מצאת לך קורבן אחר.
לך, שלא היית לידי כדי לראות את הצער שגרמת לי, שלא ראית שיש לי מספיק דברים להתמודד איתם, שלא הרגשת את התחושות הנוראיות שהרגשתי אני, בגלל צעקותייך.
ותודה לך, שנתת לי לראות כמה כוחות יש בי. שלמרות הצעקות שהטחת בי, הבנתי שאת רק אחת. הבת שלך תפסיד כשלא תשלחי אותה לפעילויות, ואני לא אגזור את הגזירה על שאר החניכות.
תודה שנתת לי לגלות את הכוחות שבי, לאהוב את הבת שלך, ללמד אותה, לשחק איתה, לצחוק איתה ולהקשיב לה, למרות היותה בתך.
המשכתי, בכל הכוח, ובעיקר כדי להוכיח לך שלא הצלחת לשבור, אותי.
שלך, המדריכה הראשונה ראשונה, מלפני שנתיים.
אתגר!
