אבל מאז שהחלטתי לקרוא לעצמי ככה, הרבה השתנה...
אני יותר ויותר מבינה שאולי זה ישאר כך לתמיד, ואין תקווה.
ואין שום רצון לשינוי, ולבניה.
שמעתי שלל משפטים בחודשים האחרונים,
"את לא בלב שלי"
"לא טוב לי איתך" - פעם ביומיים
"את צריכה לטפל בעצמך" - באופן קבוע
שאני שואלת מה הוא רוצה לעשות "לא יודע, אני פשוט זורם, כרגע לא טוב לי, נראה"
אני חיה במציאות שבה אני רוב הזמן מרגישה לבד, אני עושה את רוב ההשכבות לבד, לפחות 3 פעמים בשבוע נמצאת לבד עד 12 בלילה, הוא סטודנט - אני לא, כי לא מתאפשר מבחינת זמן וכסף. אני לא מצליחה לצאת לרוץ ולעשות דברים בשביל עצמי, ולאחרונה אני שומעת תלונות גם על ימי שישי שלי - שהם שלי, בשביל עצמי.
ארבע שנים של לחץ נפשי ומניפולציה רגשית, שרק לאחרונה הבנתי שזו מניפולציה.
כל פעם שאני מדברת על קושי, שלי עם עצמי, שלנו, של סיטואציה עם אמא שלו, "אוי תפסיקי לדבר על זה/זה עושה לי לא טוב/לא טוב לי איתך". אז אי אפשר להתמודד. או לדבר. אבל אם הוא רוצה לדבר - וזה לא מתאים לי, סוף העולם.
אני דורשת במשך 4 שנים שיעבוד בשעות נורמליות, כי זה עושה לנו נזק, לילדים, לזוגיות שלנו. אולי למישהו אחר זה מתאים, לי לא.
מקבלת בתגובה תשובות שונות ומשונות - ששוב, לא מתאימות לנו. תמיד יש ברירה. איפה הברירה הזו? איפה המאמץ בשבילנו?
שאני אומרת לו שאני צריכה אותו או חיבוק הוא רק מתרחק, אני יכולה לבכות מולו שעות, בכי שנוצר מלחץ אטומי, מהידיעה שהחיבוק לא יגיע, ותמיד יש תקווה שאולי כן - שאולי הוא יגיע ויעטוף אותי.
בהריון, אחרי לידה, לפני לידה, בהפלה, אחרי הפלה, חוסר רגישות, חוסר אכפתיות, אני צריכה רגש - ורגש חזק, והוא לא נותן לי אותו.
אני יודעת שאני כותבת באוויר, כי אף אחד לא יצליח או יכיר מקרוב את הקשר שלנו.
אבל אני מרגישה מתה מפנים, קשה לתפקד בעבודה, קשה לתפקד בבית, הוא כל פעם מוצא על מה להתלונן, ופתאום אני מבינה שהטריגר שלי זה הוא - הוא לידי ואני לחוצה, אני רוצה לסדר ונלחצת שהסדר בשבילו לא יהיה מספיק, אני רוצה להכין שבת עם מאכלים מטורפים - ומרגישה שאני תמיד בביקורת של זכוכית מגדלת, אפילו העבודה שלו היא לא במקום צנוע ואני לא רגועה.
אני עוצרת את עצמי לא לשתף ולא לקבל חיזוקים מכל אחד, אבל נגמר לי הכוח... לאט לאט הכוח ספיגה יורד, אני חייבת להביא אנרגיות וכוחות מאיזשהוא מקום. המאגר הרוחני והנפשי שלי עומד על מינוס.
אין לי כבר אמונה שהוא שלי, ובשבילי.
תמיד אני הנלחמת, מקיזה דם, לא ישנה בלילות, בוכה, דואגת.
ובסופו של דבר, אני לא בלב שלו, איך אני יכולה להמשיך לשמור אותו אצלי?
מרגישה שזה משהו מובנה אצלו, שהוא לא יכול לחיות בזוגיות, הוא כל הזמן רוצה לברוח, זה היה ככה מאז ומתמיד.
זה כל כךךךךך מתסכל, כי אני יודעת שגם אם הוא יהיה עם אחרת הוא יהיה כזה, אני נורא רוצה שיפול לו האסימון, והוא ישתנה, ויראה.
צריכה אוויר.
