יושבים מסביב לשולחן גדול ועליו צבעים,
סופרת בליבי, נעזרת בהנהוני ראש.
עשרה אנשים, מניין! אבל יש פה בנות, אז המניין לא נחשב,
מתבדחת ביני לבין עצמי.
וטוב שכך, אם הייתי אומרת בקול היו מסתכלים עליי בחוסר הבנה, אולי מעט רחמים. מניין? מה זה? המצאה שלה? באיזה עולם את הוזה?
ואת בכלל עם חיוך מרוח על הפנים, כנראה שהמצב שלך ממש קשה. כן אני יודעת. חיוך וכאן זה לא מסתדר. ובכל זאת, שמרתי על חיוך מרוח.
עוברים אחד אחד. אדם אדם. באיזו הרגשה קמת היום? הוא מיואש מעצמו, היא מדוכדכת, היא כועסת על עצמה, היא שונאת את כל העולם והיא כבר מזמן הפסיקה לחיות...
הגיע תורי, איזה כיף לי.
באיזו הרגשה קמת היום? שמחה. הכי פשוט שיש.
מבט של פליאה.
הרי איך אפשר לשמוח? ממה את שמחה?
אני מרגישה שאני מתקדמת. יודעת שאני מתקדמת. ואני אוהבת את עצמי, את העולם, את המשפחה.
והשמחה הזאת לדעתך נובעת ממקום חיובי? ובפניה ניתן היה לראות שהיא מצפה לתשובה הפוכה לגמרי, כזאת שאמורה לגרום במקרה הטוב להישפכותן של נהרות של דמעות. היא חושבת שאני משחקת, עובדת על כולם שם. היא לא מאמינה בשמחה אמיתית, לא כשזה בא עם להיות כאן. יש בכך משהו, אבל הנה אני עושה את הבלתי יאומן.
אבל הי, גברת, אל תנסי לנאכס לי תמצב רוח, לא יעבוד לך! קמתי היום חדורת מטרה כמו שור, כמו כל בוקר.
כן, השבתי לה, אני פשוט שמחה, כי היום הוא יום מדהים!
לא עבד. היא בשלה, מנסה להוציא אותי דיכאונית.
בואו נצייר את התחושות שלנו.
כולם העבירו ביניהם את הצבע השחור. וואלה נחמד לי, כל הצבעים לרשותי. דף מרנין צבעתי לי. השתמשתי בכל הצבעים, מלבד השחור.
היא לא הבינה. לא הבנת את המשימה היא אומרת לי. בואי ננסה משהו אחר. נסי לצייר את התחושות שלך לגבי (...). לא. עדיין צבעוני. האמת? הדף שלי לא עניין שם אף אחד. כולם התרכזו בעצמם.
כל כך בולטת הייתה לי העובדה שכולם השפילו מבט, ורק אני, כשדיברתי, הרמתי ראש, היישרתי מבט לכולם, וחייכתי.
זה לא המקום שלי...
חשבתי שאני אמורה לפתוח את העצב כדי לרפא אותו. אבל הבנתי עם הזמן שדווקא השמחה היא לא הסוואה, והיא לא רק הרפואה אלא היא גם התרופה.
הייתה שם ילדה אחת, בגילי, אדישות בעיניה. יותר גרוע מעצב או שמחה הוא חוסר הרגש. אני יודעת, הייתי שם.
רציתי להעניק לה מהשמחה שלי, מהתקווה שלי, מהאמונה שלי.
ולפתע אני מרגישה כמו נקודת צבע במעגל נקודות שחורות. חונקות אותי. שואבות ממני את הכוח שאני מאמצת כדי להישאר נקודת צבע.
ניסיתי לשבור את אווירת הדיכאון, צחקתי על המצב, צחקתי, אבל אף אחד לא צחק איתי. דיכאו את הצחוק.
נשארתי שם עוד קצת במחשבה שאצליח להשפיע, הרי אומרים מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. לא קרה.
לא, זה לא המקום בשבילי.
אני נקודה של שמחה, וכאשר נקודה של שמחה לא מצליחה להאיר את הסביבה, היא נכבית.
יצאתי משם מהר, לפני שנכביתי.
לא היבטתי אחור, לא נפרדתי.
כבר עברו חודשים רבים, ועדיין, עוד חושבת בצער, שאולי, אולי יכולתי לעזור ולו לנשמה אחת.
סופרת בליבי, נעזרת בהנהוני ראש.
עשרה אנשים, מניין! אבל יש פה בנות, אז המניין לא נחשב,
מתבדחת ביני לבין עצמי.
וטוב שכך, אם הייתי אומרת בקול היו מסתכלים עליי בחוסר הבנה, אולי מעט רחמים. מניין? מה זה? המצאה שלה? באיזה עולם את הוזה?
ואת בכלל עם חיוך מרוח על הפנים, כנראה שהמצב שלך ממש קשה. כן אני יודעת. חיוך וכאן זה לא מסתדר. ובכל זאת, שמרתי על חיוך מרוח.
עוברים אחד אחד. אדם אדם. באיזו הרגשה קמת היום? הוא מיואש מעצמו, היא מדוכדכת, היא כועסת על עצמה, היא שונאת את כל העולם והיא כבר מזמן הפסיקה לחיות...
הגיע תורי, איזה כיף לי.
באיזו הרגשה קמת היום? שמחה. הכי פשוט שיש.
מבט של פליאה.
הרי איך אפשר לשמוח? ממה את שמחה?
אני מרגישה שאני מתקדמת. יודעת שאני מתקדמת. ואני אוהבת את עצמי, את העולם, את המשפחה.
והשמחה הזאת לדעתך נובעת ממקום חיובי? ובפניה ניתן היה לראות שהיא מצפה לתשובה הפוכה לגמרי, כזאת שאמורה לגרום במקרה הטוב להישפכותן של נהרות של דמעות. היא חושבת שאני משחקת, עובדת על כולם שם. היא לא מאמינה בשמחה אמיתית, לא כשזה בא עם להיות כאן. יש בכך משהו, אבל הנה אני עושה את הבלתי יאומן.
אבל הי, גברת, אל תנסי לנאכס לי תמצב רוח, לא יעבוד לך! קמתי היום חדורת מטרה כמו שור, כמו כל בוקר.
כן, השבתי לה, אני פשוט שמחה, כי היום הוא יום מדהים!
לא עבד. היא בשלה, מנסה להוציא אותי דיכאונית.
בואו נצייר את התחושות שלנו.
כולם העבירו ביניהם את הצבע השחור. וואלה נחמד לי, כל הצבעים לרשותי. דף מרנין צבעתי לי. השתמשתי בכל הצבעים, מלבד השחור.
היא לא הבינה. לא הבנת את המשימה היא אומרת לי. בואי ננסה משהו אחר. נסי לצייר את התחושות שלך לגבי (...). לא. עדיין צבעוני. האמת? הדף שלי לא עניין שם אף אחד. כולם התרכזו בעצמם.
כל כך בולטת הייתה לי העובדה שכולם השפילו מבט, ורק אני, כשדיברתי, הרמתי ראש, היישרתי מבט לכולם, וחייכתי.
זה לא המקום שלי...
חשבתי שאני אמורה לפתוח את העצב כדי לרפא אותו. אבל הבנתי עם הזמן שדווקא השמחה היא לא הסוואה, והיא לא רק הרפואה אלא היא גם התרופה.
הייתה שם ילדה אחת, בגילי, אדישות בעיניה. יותר גרוע מעצב או שמחה הוא חוסר הרגש. אני יודעת, הייתי שם.
רציתי להעניק לה מהשמחה שלי, מהתקווה שלי, מהאמונה שלי.
ולפתע אני מרגישה כמו נקודת צבע במעגל נקודות שחורות. חונקות אותי. שואבות ממני את הכוח שאני מאמצת כדי להישאר נקודת צבע.
ניסיתי לשבור את אווירת הדיכאון, צחקתי על המצב, צחקתי, אבל אף אחד לא צחק איתי. דיכאו את הצחוק.
נשארתי שם עוד קצת במחשבה שאצליח להשפיע, הרי אומרים מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. לא קרה.
לא, זה לא המקום בשבילי.
אני נקודה של שמחה, וכאשר נקודה של שמחה לא מצליחה להאיר את הסביבה, היא נכבית.
יצאתי משם מהר, לפני שנכביתי.
לא היבטתי אחור, לא נפרדתי.
כבר עברו חודשים רבים, ועדיין, עוד חושבת בצער, שאולי, אולי יכולתי לעזור ולו לנשמה אחת.
(((((((