אולי זה מתוך ייאוש...
החלטתי שבמקום ליפול בפח ולחשוב כל הזמן מחשבות מדכאות בסגנון של למה לא הולך לי, עד כמה אני בוּדדה וכדו' -
לדמיין בראש חיובית. לנסות לחשוב איך תראה החתונה, איך ייראו הרגעים, מה ארגיש,
אני חולמת מלא על פגישה מדומיינת עם הבחור שיהיה בעלי,
על האורחים שיגיעו, על איך אחבק בהתרגשות את החברות שלי...
ומרוב דמיונות...
אני מרגישה במתח כמו בתקופה הטובה ההיא שבה היה לי עם מי להיפגש.
פרפרים כאלה בבטן של התרגשות, שהנה הנה זה קורה.
מצד אחד זה עושה לי טוב,
ומצד שני - אני חוששת שאם אמשיך כך, אני עלולה בסוף להתבדות ולהתכזב.
נשאר לי רק להתפלל חזק שאולי המחשבה שלי תיצור בסוף מציאות,
שה' ייענה לתפילות שלי הפעם,
וזה באמת יקרה בקרוב..




